|
איך מגיני הפדופילים הקיבוציים מרשים שהידיעה תתפרסם כאן?
פדופיל קיבוצניק? השתקה של הקיבוצים? הסתרה מצד מזכירי הקיבוץ?
לא יכול להיות! הקיבוצניקים הם הרי מלח הארץ!
פחחחחח........
(טוב, נו. מדובר בקיבוצים דתיים אז לא נחשב....)
לידיעתכם!
לא יודע מה הסיבה אבל מתברר שככל שהקיבוץ שמאלני יותר, כך גדול יותר הרקב!
'מלח הארץ' המזוייף ומוצץ כספינו, יושב לכולנו על הפצעים!
הנה כתבה בנושא:
http://www.kibbutz.org.il/welcome.h...050630_rali.htm
אבא שלי היה הסוטה של הקיבוץ
נחמן גלבוע
כשהגוף הרגיש שמשהו לא בסדר, המוח סירב לקלוט. כשהמוח תפש, הפה לא יכול היה לדבר. כשהפה אמר, האוזניים סירבו לשמוע. מי ששמע, סירב להקשיב, המקשיב סירב להבין, והמבינים - אלה סירבו לעשות
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.kibbutz.org.il/1-edit/pic.anash/hatrada.gif]
"בכל קיבוץ ישנם כל מיני אנשים עם 'תפקידים'", אמרה ליאור גל-כהן, 40, בת קיבוץ בצפון וכיום מרצה ומנחת קבוצות בנושא התמודדות עם פגיעה מינית, שמסרה עדות אישית בכנס "לא עוד סודות ירוקים" ביום שלישי שעבר ב"צוותא". "יש את האמן של הקיבוץ, יש את הזמר של הקיבוץ, יש את הצלם, יש את המציצן ויש את הסוטה. לפעמים יש יותר מאחד. אבא שלי היה הסוטה של הקיבוץ. דחף ידיים. מתחת לחולצה, בתוך המכנסיים. הבנות בכיתה שלי ידעו שצריך להיזהר ממנו, להתרחק ממנו. אבא שלי היה פעיל. עזר כשצריך, ליווה טיולים, עשה תורנות שבת בבית הילדים. כמה ניתן היה להתרחק ממנו? ואני, לא רציתי להתרחק. הוא אבא שלי. הוא הקריא לי סיפורים, עזר לי בשיעורי בית, יצא אתי לטיולים, לימד אותי שמות של פרחים. לפני שנים ספורות, כשנודע בקיבוץ שגם אני ברשימה, אמרו לי בנות כיתתי: 'נזהרנו שלא לדבר לידך כדי לא לפגוע בך'. הן דיברו בינן. הקודים עם מי לדבר ועל מה היו מוטמעים בכולנו. מבלי לדעת זאת, מבלי לתת לזה שם.
"מדבריה של מזכירת הקיבוץ: 'כולם ידעו שהוא נוגע בבנות והמנגנון הפנימי של הקיבוץ טיפל בזה. ועדת הייעוץ של הקיבוץ, שאני הייתי חברה בה, הייתה מזמינה אותו כל פעם לבירור ומתריעה בו שלא ימשיך במעשיו. הוא הבטיח שהוא קלט ושלא יעשה את זה יותר. ברגע שהיינו מקבלים עדויות נוספות, אז היינו קוראים לו שוב לוועדה'. בקיבוץ מאמינים באדם. קראו לו לשיחה והוא הבטיח שלא יחזור על מעשיו. במזכירות עשו 'וי' על 'הבעיה'.
"כמה שנים אחרי, כשכבר התחלתי לדבר, הלכתי לאחראית על ועדת 'טיפול'. אמרתי לה: 'אל תשאלי שאלות, אבל תדאגי לזה שאבא שלי לא ילווה טיולים, לא יסיע תלמידים לבית ספר ולא יהיה בחברת ילדים'. היא עשתה כבקשתי - לא שאלה שאלות.
"ואני רוצה לומר לכם היום: כשהגוף הרגיש שמשהו לא בסדר, המוח סירב לקלוט. כשהמוח תפש, הפה לא יכול היה לדבר. כשהפה אמר, האוזניים סירבו לשמוע. מי ששמע, סירב להקשיב, המקשיב סירב להבין, והמבינים - אלה סירבו לעשות. יכולתי להציג עצמי כנפגעת גילוי עריות, בת התנועה הקיבוצית; אבל אם היה לי זמן, הייתי עומדת כאן וקוראת את שמות כל הקיבוצים של כל התנועות האפשריות - התק"ם, הקיבוץ הארצי, הקיבוץ הדתי - את שמות כל המושבים, את שמות כל הקהילות הקיימות בארץ - הדתיות, החרדיות, אוכלי השפנים ואוכלי הבד"ץ. הייתי אומרת להם, ואני אומרת לכם היום, דעו - זה קיים אצלכם. בלי קשר לערכים, על פיהם אתם מנסים לחיות. זה קיים אצלכם, וזו לא הבושה.
"גילוי עריות קיים בכל מקום. לא משנה עד כמה נעלים הערכים על פיהם אתם חיים, לא משנה עד כמה צודקות דרכיכם. דעו, כי בקרבכם ישנם ילדים וילדות המשמשים לצרכיו האפלים של מישהו. הורים, בני משפחה אחרים - וזו לא הבושה.
"מורים, הורים - דעו כי בכל כיתה בה אתם מלמדים, בכל כיתה בה לומד ילדכם, ישנו ילד או ילדה המשמש לסיפוקו של מישהו שאינו זר לו. וזו לא הבושה.
"ייתכן ואינכם יודעים מיהי אותה ילדה, ייתכן כי לא תדעו לעולם. אנחנו יודעות להסתיר, ולהעלים, ולחייך. אני יודעת, הייתי שם. אבל דעו, שהילדה הזו קיימת, ועצם קיומה אינו בושה לקהילה. הילדה הזאת כאן. קיימת. זו נקודת ההתחלה.
"הביטו סביב. אם פגשתם בעיניהם של ילד או ילדה את הזיק הנסתר של הכאב, את החיוך המנסה להסתיר; את הפחד לאבד את אבא, או את המשפחה כולה, רק אז - אם אתם מבינים ומסרבים לעשות, שומעים ומסרבים להקשיב, רואים ולא רוצים לדעת, יודעים ושותקים, מדחיקים ומצדיקים ומטייחים - אז תתביישו!!! תתביישו!!"
לא קל היה לשבת באולם המלא עד אפס מקום, ולשמוע את העדות המרגשת והכואבת הזו, שהתווספה ל-3 עדויות אחרות של בני ובנות קיבוץ. זה נפתח בסיפורה של בת קיבוץ וכיום חברת קיבוץ בצפון, שכבר נחשפה בעבר והפעם ביקשה לשמור על חיסיון, על מת להגן על שני ילדיה הצעירים. "הפגיעה שלי התחילה בגיל 8", סיפרה. "הופנתה כלפי אלימות מינית על ידי מורה. הוא היה עושה את זה באופן פעיל ועקבי. אני יודעת שיש כמוני עוד 40-30 בנות מ-6-5 שכבות גיל שנפגעו ממנו. לא כולן מוכנות לדבר. חלק מהדברים נעשו בשיעורי המלאכה שהוא לימד, וחלק אצלו בבית, כשביקרתי את בתו, שהייתה חברה שלי. בגיל 11 הבנתי שמשהו לא בסדר. האדם הזה נחשב לאדם מאוד נחמד בקיבוץ. את הכל הוא עשה בחביבות אבהית. לא אלים".
גם לאחר שאחת הבנות חשפה את מעללי האיש בפני אמה, וזו פנתה לצוות החינוכי, לא נעשה דבר והאיש המשיך ללמד בחדר המלאכה. רק לפני 9 שנים החליטה מזכירת הקיבוץ לברר את הנושא עד תום, והתברר שכ-30 בנות נפגעו מהאיש ושתקו. לרבות מהן לא היו הכוחות והרצון להתמודד עם הפרשה גם כנשים בוגרות, ורק כמה מהן ובראשן הדוברת בכנס, התעקשו על מיצוי הדין עם התוקף. "זה לא היה פשוט", היא אומרת, "היו לחצים מצד בני משפחתו. לא ויתרתי. רציתי לקבל את ההכרה שאני הקורבן". הפצעים לא הגלידו גם לאחר שהאיש הוצא מהקיבוץ, בהסדר כספי נדיב למדי. "עד היום בקיבוץ שלי לא ביקשו ממני סליחה", היא מציינת, "ואני על זה לא סולחת". אישה מבוגרת מתוך הקהל מספרת שהיא הייתה המחנכת של אותה קבוצה, ותוהה איך למרות המגעים הכל כך תכופים עם חניכיה, לא הבחינה במצוקה שבה היו נתונות הבנות.
את שקרנית, צעקה עלי המטפלת
אחריה דיברה ליאורה, הצעירה שבחבורה, המגדירה את עצמה כ"שורדת גילוי עריות". מגיל 3 עד גיל 9 פגע בה הדוד שלה, ולאחר מכן, עד גיל 16, בן הזוג של אמה. "הפגיעה התחילה בגן הילדים בתקופת הלינה המשותפת", היא מספרת. "כילדים היינו עוזרים האחד לשני, וחיכיתי שמישהו מהילדים יעזור לי, אבל זה לא קרה. הפכתי לילדה שקטה ומופנמת. הורי נפרדו באותה תקופה, וייחסו את זה לפרידה שלהם. יום אחד היה לי דימום באיבר המין, והמטפלת שלי הבחינה בזה. היא שאלה אותי מה קרה, ואמרתי לה שהדוד שלי עשה לי את זה. כשהיא שאלה אותו מה קרה, הוא הסביר לה שנפלתי בזמן הטיול שהוא עשה לי. המטפלת צעקה עלי שאני שקרנית, ומאז למדתי שגם היא לא תגן עלי. הפכתי לילדה ביישנית, מוצצת אצבע, לא מחייכת, צפה, לא ידעתי אם אני קיימת או לא".
בגיל 16 נפסקו הפגיעות המיניות, וליאורה התחילה ליצור חברויות. ולמרות זאת, היא אומרת, לקח לה הרבה שנים לנסות להבין מה לא בסדר אצלה, ולמה היא חשה שונה ומנסה לפגוע בעצמה. רק לאחר טיפול ארוך במרכז ייעוץ לאישה, הצליחה להתחזק, ולהתמודד עם הזיכרונות, הפחד, חוסר האמון והבדידות. "אני אימא של ליאורה", אמרה בקול חנוק מבכי אישה שישבה באולם. "גידלתי ילדה שסבלה, ולא ראיתי שום דבר. דיברו פה על זה שמחנכת בכיתה לא הבחינה בדברים חריגים, ואני גרתי עם בן זוג בדירה של 50 מ"ר ולא ידעתי מה קורה. ברגע שליאורה סיפרה לי, משהו בתוכי מת. באותו רגע שנודע לי, בן הזוג עף מהבית. לפחות את הבנות הצעירות שלי הצלתי".
החליט להתעמת עם הכאב
אחרון סיפר את סיפורו ירון, בן קיבוץ דתי בצפון, שהקים עמותה לנפגעי תקיפה מינית בקיבוצים. כשהיה בן 11 הגיעה לקיבוצו קבוצת חברי גרעין אמריקני, ובהם אדם "חביב" שפתח את דלתו לילדים והרשה להם לצפות בטלוויזיה הצבעונית ולרכב על אופני המירוץ שלו. "באחד הימים מצאתי את עצמי בחדרו כשהדלת נעולה", הוא מספר, "והוא מבצע בי מה שמוגדר כמעשה סדום. זה נמשך כמה פעמים. קשה לי היום לשחזר". גם הוא ניסה להמשיך את מסלול חייו כרגיל, אבל החליט בשלב מסוים להתעמת עם העבר הכואב ולעמת את קיבוצו. לדבריו, הפתרון שנמצא בקיבוץ היה להעביר את הסוטה לקיבוץ צעיר, שגם בו הוא המשיך במעלליו באין מפריע. היום דורש ירון פיצוי מקיבוצו, ומקווה לסייע לאחרים.
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.kibbutz.org.il/1-edit/pic.peilim/semadar_sinai_63.jpg]
סמדר סיניהכנס נועד לעורר מודעות בקיבוצים ולצייד אותם בכמה כלים להתמודדות עם נושא הפגיעה המינית. יעלה לבבי, עובדת סוציאלית, בת רביבים, הציגה מספר קווים מנחים לבניית מודל להתערבות, ובהם: נקיטת עמדה מוסרית ברורה להגנה על הנפגעים, מניעת המשך הפגיעה, הגשת תלונה במשטרה או דיווח לפקיד סעד, לקיחת אחריות מול הקורבן, התערבות מיידית, מתן שליטה לנפגעים בצורת הטיפול, עבודה בצוות, קבלת החלטה מתי לשמור על סודיות ומתי לחשוף ולפרסם את מעשי התוקף וזהותו, ועבודה עם הקהילה והצוות החינוכי. רכזת היחידה לקידום נשים, סמדר סיני, ציינה כי היחידה משמשת כתובת לכל המעוניינים בהתייעצות ובמידע על דרכי הטיפול בנושא.
_____________________________________
הלאה הכיבוש! יש לסיים אותו עכשיו !
נערך לאחרונה ע"י hamta1 בתאריך 02-07-2005 בשעה 09:43.
|
ראשי
צ'אט
01-07-2005, 19:53
מצב כלאיים
