בשנת 1977 התחלתי לעשות מילואים בחטיבת הנגב שהיתה שייכת למרחב שלמה מאחרי ששת הימים ועד הפינוי מסיני ב 1982 . ותיקי היחידה סיפרו לי שאת הירידה לשארם ובחזרה היו עושים עם נט"ק של חיל הים ולחופשות היו טסים . כל זה היה עד 1971 שאז גמרו את כביש אילת - שארם , ועם סיום הכביש היו נוסעים דרכו .בשנת 1969 גדוד 112 גמר מילואים ועלה על נט"ק בדרך לאילת .הים היה סוער ולכלי היתה בעיה במנועים , כך שהם זחלו כל הדרך צפונה .כמעט כל הגדוד חטף מחלת ים כולל שילשולים והקאות . השירותים היחידים היו בקצה הספינה , מעין עיגול מתכת מעל הדופן ולשם רצו כולם . מדובר בכמה מאות אנשים שבקושי החזיקו מעמד לא לעשות במכנסים .הם סיפרו לי שרק יצאת מהמתקן המוזר הזה כבר נעמדת שוב בתור ארוך לסיבוב נוסף . באילת חיכו להם אוטובוסים כדי לקחתם צפונה לרמלה למחנה העורפי . כמעט שלושה ימים לקח לגיגית לעשות את הדרך ובינתיים האוטובוסים הסתלקו ריקים צפונה . בקיצור , החברה כבר באיחור של שלושה ימים לשחרור . התנפלות על טלפונים כזאת לא ראתה אילת מעודה .שלחו מהצפון עוד פעם אוטובוסים ולקח עוד יומיים עד שהם הגיעו לרמלה . חבר סיפר לי לאחרונה כי מאז הוא שונא את הים למרות שהוא עבד הרבה שנים בנמל אשדוד .

....
המבנה של גוף הנט"ק הנו בעל קוער (אם אפשר בכלל לקרא לזה ככה) שטוח ולא מעוגל כמו לספינות הטילים ולכלי שייט נוספים, עובדה זו הופכת את הכלי (הכל כך לא נוח הזה מלחתחילה) לאחד מכלי השייט הפחות מותאמים להפלגה בים גלי שלא נומר...סוער.
מי שהפליג לאילת ובאזור מיצרי טיראן בכלל, יודע שמדובר בשטח שסובל כמעט כל השנה מים גלי ומאוד מאוד לא נוח...אם אנשי צוות של ספינות הטילים סובלים למדי בעת הפלגה באזור הזה , אני לא רוצה לחשוב איזה כיף זה להפליג שם בנט"ק.....

לא נעים בכלל...

V soncu bo hosta zapela, hosta in pesem vojna:
Brat moj, ne skrivaj lica, danes je vojna, VOJNA!

דוגמא טובה לזה אפשר למצוא קרוב אלינו . ביפו . סבבה 5 הידועה גם בשם ספינת ההקאות . כשילדי היו קטנים לקחתי אותם להפלגה קצרה לאורך החוף , זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה מבחינתם שהם עלו על ספינה . אינני יודע מה מקור הספינה אבל אני מניח שלא בנו אותה להתמודדות עם ים פתוח .הייתי פעם עליה כשהים היה רגוע וחלק ואז באמת זה היה סבבה .

מניסיון מר של הפלגה על נט"ק וגם על ה"סבבה 5" המדוברת, אני יכול להעיד שהחוויה מפוקפקת בשני המקרים, אבל השיט בנט"ק גרם לי להימנע מעלייה על כלי שיט במשך כמה שנים טובות.

Tempus Fugit

הייתכן כי הפסדתי משהו?...

V soncu bo hosta zapela, hosta in pesem vojna:
Brat moj, ne skrivaj lica, danes je vojna, VOJNA!

קשה לי להאמין שזו חוויה יותר קשה מהפלגה בסטי"ל בים ירוק, אבל בשביל עכבר יבשה כמוני זה היה די והותר.

Tempus Fugit

צה"ל החזיק באי טיראן מחלקה של מילואימניקים . התחבורה לאי היתה באמצעות נט"ק ופעם בשבוע פייפר זרק שק דואר ועיתונים .באחד המקרים נט"ק שמיהר מידי הוריד זחלם שהיה בטיראן בחוף הנדסה בשארם אבל לא במקום המדויק והתוצאה היתה זחלם שהפך לצוללת . מה שגרר כמובן יום שלם של חילוץ . אגב , מפעם לפעם עשתה את המסלול הנט"ק בת - שבע שהיתה הגדולה בכלים הללו שהיו בצבא .

לזכור ולתת כבוד. 3 נחתות הפליגו ב 1974 מאשדוד לשארם א שייך סביב יבשת אפריקה. מאשדוד מערבה לאורך הים התיכון דרך גיברלטר לאוקיאנוס האטלנטי, דרומה ממערב לאפריקה דרך כף התקווה הטובה לאוקיאנוס ההודי ממזרח לאפריקה, דרך מפרץ עדן ומיצר באב אל מנדב בים האדום צפונה עד לשארם ר שייך.
כבוד לנועזות בהחלטה וכבוד והערכה לחיילים ולחובלים שביצעו.

שכדי להפחית מהנט''קים הנ''ל את סכנות הדרך בכל מיני מקומות לא ממש ידידותיים
בכל זאת כלי שיט צבאיים בלי חימוש רציני וכושר שיט מהירות ותמרון עלובים לשון המעטה
הנט''קים עגנו כמה זמן בנמל חיפה ובנו עליהם כל מיני קונסטרוקציות
ששינו כליל את הצורה שלהם ואי אפשר היה לנחש שמדובר בכלי שיט צבאיים
להפלגה סביב אפריקה עד שארם שהיתה תענוג מפוקפק לכל הדעות
הצטרפו אליהם צוללים מיח' 707 כדי לפתור בעיות תת מימיות שעלולות להתרחש בדרך

לוחמי 707 הצטרפו גם להקפה של אח"י קשת (הראשונה) ואח"י רשף ועבדו היטב בעת "אירוע החבל".
בקצרה: לאחר יומיים הפלגה צפונה מדרבן, מזרחית למוזמביק, בתעלת עלתה אח"י רשף על חבל שהיה בים שהתלפף, הסתבך על מדחף והציר. לא ניתן היה להמשיך להפליג בגלל רטט חזק של הספינה, עצרנו בכדי לחפש פתרון. צוללי 707 עבדו קשה בנסיונות לחלץ, לחתוך את החבל, לפתוח את אום סגירת המדחף ועוד ועוד.........ובסוף לחתוך את המדחף/ציר. הים שרץ כרישים שהסתבובו ממש על ידנו וגרמו להפסקות רבות.

אולי תוכל למצוא אותם כאן.....
http://www.facebook.com/#!/groups/210818785597156/

אני מבין שאין יותר נטקי"ם בחיל הים , או שלא הבנתי נכון .

אני עברתי לירוקים ב-1975 בערך ומאז אני לא ממש בענינים
קשה לי לראות את צה''ל בלי נט''קים בהווה ובעתיד אבל ממש אין לי מושג

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://profile.ak.fbcdn.net/hprofile-ak-ash2/203157_100002275748666_2793064_q.jpg]





איציק נתן דגניה א' בהקפה האחרונה, של אח"י חיפה ועכו השתתפו 2 לוחמי 707 , צחי אלמוג ואיציק נתן. גם אני הוצאתי חבל גרירה שנקרע ונתפס בשני מדחפים

לניתוק חבלים שכאלה, הוא מותקן לפני המדחף על הציר.

V soncu bo hosta zapela, hosta in pesem vojna:
Brat moj, ne skrivaj lica, danes je vojna, VOJNA!

אני מכיר היטב את יורגו הבעלים איש נחמד . במשך שנים עבד עימו אריה יצחק מותיקי שייטת 13. הוא התפרסם בהתשה כשסירת הגומי בה חזרו מפעולה במצרים נפגעה מפיצוץ של רימון או מטען שנשא אחד הלוחמים . לילה שלם הוא שחה לכיוון שארם סוחב עימו פצוע או גופה של חבר .הוא הופיע בתוכנית טלויזיה "גיבורים בעל כורחם "של ירין קימור בערוץ הראשון .

הוא וחברים הטביעו סט''ר מצרי כשהם מגיעים אליו על כלי שיט תתמימי
בדרך חזרה בגלל תקלה טכנית התפוצץ ה''חזיר''
שנים מהלוחמים נפצעו ואיבדו את חייהם אריה יצחק שרד והשאר נכון

לפי מה ששמעתי רק לפני כמה שנים אריה יצחק הוכר כנכה צה"ל וזכה לשיקום .מגיע לו .

החלטתי לרכז את סיפורי מרש"ל באשכול זה כדי לא להרגיז כאן כמה חברים . את סיני החזירו למצרים בכמה פעימות . בקיץ 81' הפלוגה שלי נשלחה לשמור בג'בל קטרינה על מתקן מודיעין גדול שהיה שם .ההר היה מובלעת בתוך השטח המצרי , כשמסביבו בדרכי הגישה מחסומים ישראלים ומצריים קרובים זה לזה . מדובר בהר בגובה 2600 מטרים , גבוה יותר מהחרמון , כשבחורף הוא תמיד מושלג . בדרך למעלה עלינו בדרך עפר נוראית , הרוסה לחלוטין ושמתי לב שהרבה גלגלים של משאיות זרוקים בצידי הדרך ובואדיות .מבחינת המשימות לא היה הרבה מה לעשות קצת שמירות , ש,ג . ביום והרבה קלפים , ששבש , אוכל ושינה .הבעיה המרכזית היתה נושא המים .מים העלו להר עם מיכליות "ריאו " , כשהיה שם נהג מסדיר שמזמן ויתר על הנהיגה בגלל תנאי הדרך הקשים . למעשה התרחצו רק פעם בשבוע בגלל מחסור במים .המ"פ שלי שידע את חיבתי העזה לכלי רכב ולמשאיות בפרט הטיל עלי לדאוג לעניין הזה . הוא לא היה צריך להגיד פעמיים . מראש רציתי שזה מה שהוא יגיד .ניגשתי לסככה ומצאתי שתי משאיות במצב מחריד . לילה שלם עבדתי כדי להכין משאית אחת . היו עליה קוביות מים מחוזקות ברצועות . לפי עצת הסדירניק העמסת בין הקוביות כמה גלגלים רזרביים שיכולתי לדחוף . מי שמכיר יודע כמה גלגל של ריאו 5 טון שוקל . שינה קצרה ולדרך . הייתי מבסוט לאללה . רק אני והמשאית , מימיה וקופסת סיגריות , לא צריך יותר מזה . ירידה נוראית , נהיגה זהירה עד הפנצ'ר הראשון . אני מנסה להוריד גלגל מהארגז שהוא בריאו מאוד גבוה , הגלגל נותן ניתור ועף לואדי הסמוך . גלגל שני כנ"ל . במקרים כאלה אני קודם כל מצית סיגרי ה ושובר את הראש מה לעשות ,ולפעמים גם מחכה לנס קטן .והוא הגיע .שמעתי פתאום צלצול פעמונים של עיזים וראש של בדואי צץ מבין הסלעים . הוא התקרב בחשש אלי ושאל אותי בעברית אם יש לי אוכל במשאית . מה התברר ? הטיפול בבדואים עבר לידי המצרים , יותר נכון לאנשי הבטחון המצריים . הם התעמרו בהם , היכו אותם על כל דבר קטן ואם הם ראו אותם יוצרים קשר עם חיילי צה"ל "הלך " עליהם .הבטחתי לו שלמחרת אני אדאג להם לאוכל כי ראיתי את כמויות האוכל שנזרקו מהמטבח לפח האשפה . הוא שרק וקבוצה גדולה הגיעה ובמהירות החליפו גלגל וגם העלו את השניים מהואדי וזרקו הכל על הארגז .הנסיעה עברה בכיף , חילקתי מיים ששאבתי מבאר באיזור למחסומים שלנו וגם של המצרים . המחסום המצרי היה מורכב ממבנה מסודר עם כל השירותים לקצין ואוהל מרופט לחיילים הפשוטים . שבראש ובראשונה דאגו לכל מחסורו של הקצין מבחינת אוכל , ניקיון הכנת המקלחת וכו' . בסוף הסיבוב הייתי ממלא את הקוביות ומתחיל בטיפוס להר . לא היתה נסיעה אחת בלי לפחות שני פנצ'רים ולזה כבר דאגו הבדואים . כל בוקר הייתי מעמיס עודפי אוכל והם היו מחכים לי במקומות מוסכמים ונוטלים להם כאוות נפשם . הסתובבתי באזור על תקן של צדיק . כל פעם שנפגשנו הם דאגו לכבד אותי בתה הנפלא שלהם . הימים חלפו בנעימים , דאגתי למים ואפשר היה להתרחץ כל יום . לא רציתי לצאת לחופשה כי היה לי כיף בכל רגע . מפעם לפעם הייתי מארח בקבינה חבר שיצא לחופשה או חזר והם כל הזמן בכו ויללו על תנאי הנסיעה . הגיע תורי לחופשה שבכלל לא ביקשתי אותה ומה לעשות ? גם ככה יצא לי שם בכל הגיזרה של לא נורמלי . . בחוסר חשק ירדתי למנחת סנטה ויצאתי במטוס ללוד . כשנגמרה החופשה פגשתי בלוד נהג מהמפקדה שהיה אמור להיות איתנו . כל הדרך ניסיתי לשכנע אותו שכדאי לו לשמור ולשחק קלפים כל היום כי תנאי הנהיגה נוראיים והוא רק טען כל הזמן שהוא לא שומר ותפקידו רק לנהוג . בערב קרא לי המ"פ ואמר שהוא מחזיר אותי לתעסוקה עם כולם כי יש נהג מהגדוד . אין מה לעשות . למחרת לפנות ערב אני רואה את אהובת נפשי מטפסת להר כשכולה משפריצה מים ושני גלגלים עם פנצ'רים והנהג עם פנים של רוצח מקלל את כולם . הנוהל שאני יצרתי היה שקודם כל מרוקנים את הקוביות במיכלים , ארוחה טובה ולאחר מכן הכנת המשאית ליום המחרת . במקרה הזה הבחור פשוט זרק את המשאית ליד המגורים וקפץ ממנה בזעקות שבר שאפילו אם יכניסו אותו לכלא הוא לא נוהג יותר בדרכים הללו . מהר מאוד חזרתי לעוד שבועיים של סבבה .

אתה לא מרגיז אף אחד

בהמשך לעיניין השהות המשותפת עם המצרים בסיני הרי אחד הדברים שהרגיזו אותי היה יחס הקצינים המיצריים לחיילים . קצינים אינטיליגנטים בוגרי אוניברסיטאות התיחסו לחיילים שלהם כמו לעדר בקר . כבר כתבתי כאן שבמחסומים תנאי המחיה של הקצינים היו טובים בהרבה מזה של החיילים .קצינים הסתובבו עם מקל קטן ביד ולא היססו לתת פה ושם איזו חבטה . יום אחד הוחלט שצה"ל יממש את זכותו לשאוב מים מבאר שקראו לה זיתונה . לא שהיו חסרות בארות באיזור אבל כנראה היה פה עיניין פוליטי .יצאנו שיירה של מיכליות מכל האיזור בליווי קציני קישור ישראלים ומיצרים לבאר . כשהגענו מצאנו את המקום עמוס ברכבים של בדואים ושל הצבא המצרי .היה בלגן אדיר . הקצינים המיצריים פתרו את הבעיה בצורה פשוטה . מכות . תוך מספר דקות כולם נמלטו על נפשם ואנחנו קודמנו ישר לבאר .הימים ימי צום הרמאדאן ובצבא המצרי חוקי האיסלם הם חלק מפקודות הקבע .היה יום חם מאוד ורעש המים שיגע חלק מהחיילים כי ראיתי אותם מסתתרים מאחורי המשאיות ולוגמים מים משקיות ניילון שהם אילתרו .אחד החיילים מצא באחד הג'יפים של קציני הקישור חוברת "פליי -בוי "ומיד התכנסה חבורה מתחת לאחת המשאיות לעיון בצוותא תוך הזלת ריר . אחד הקצינים קלט את האירוע , נטל מקלו , נכנס מתחת למשאית והחל להצליף בהם . הם כמובן נמלטו ואז הוא נטל את החוברת ובהבעה של שאט נפש זרק אותה לאחד הג'יפים . הג'יפ שלו כמובן .

זה מזכיר את סרט הפולחן גבעת חלפון.
עם האומניקים והמצרים.

אנא המשך לספר מחוויותיך!

בזמנים ההם היתה "מסורת " בגדוד שאם לא יצאת לתעסוקה עם הגדוד עליך להשלים ימים באחת היחידות באיזור שארם . זה היה עד הפינוי מסיני , לאחר מכן השלמת ימים במפקדת החטיבה בשדה תימן . ב 1978 הוטל עלי להשלים ימים בימ"ח אופירה .ביחידה זו החזיקו רכבים שצה"ל זרק אותם לשם , כמו משאיות "ליילנד " ישנות , גוררי טנקים "דיימון טי ", סיקסים ממלחמת העולם השניה וכו'. רוב הכלים היו במצב די ירוד . מפקד הימ"ח היה רס"ר חביב מאשדוד שעשה ככל יכולתו כדי לשפר את המצב . הבעיה המרכזית שלו היתה כוח אדם לא בדיוק איכותי שנזרק מכל מיני יחידות ובסוף התגלגל לשארם .בנוסף לבעיות התחזוקה הקשות הוא היה עסוק מהבוקר עד הלילה בבעיות משמעת .אני כמילואימניק שמבין ברכבים נפלתי לו מהשמיים .הייתי צמוד אליו וניסיתי לפתור בעיות ככל שיכולתי .דוגמה לבעיות המשמעת : באחת הלילות התעוררנו לקול רעש פחים מתמוטטים . מצאנו ג'יפ קבור מתחת לאחת הסככות לאחר שהתנגש בה . היה ברור שאחד החיילים נטל אותו ללא רשות , נכנס בסככה וברח לחדרו .כולם הוצאו מהחדרים והוא החל בתחקיר שלא העלה דבר. הוא ויתר בסוף . למחרת הוא אמר לי שהוא היה יכול להזמין משטרה צבאית שלבטח היתה מוצאת את האשם אבל הוא חס עליהם והחליק את העיניין. אבל הם לא העריכו את מה שהוא עשה למענם במקרה זה ובמקרים אחרים . אנחנו התידדנו , עבדתי קשה בשבילו והוא גמל לי בחופשות ובמקרה הבא : יצאתי לנסיעת ריענון עם נ.נ .פתוח כשאני חובש קסדה לפי הפקודות . היה חום אימים ותוך כדי נסיעה הורדתי אותה לרגע כדי לגרד את הראש , מאחורי נסע גץ מפקד משטרה צבאית מרש"ל , עצר אותי והורה לי לעלות למפקדה ולעמוד למשפט .לא היה לי קשר עם הרס"ר וישבתי במשרדי המ.צ . עד אמצע הלילה מחכה לקצין תחזוקה שיתפנה וישפוט אותי .הוא בינתיים החל לחפש אותי ורק אחרי חצות מצא אותי . הוא התרגז על השוטרים שלא טרחו להודיע לו ואמר לי שהכל יהיה בסדר .נכנס לחדר של הקצין , הסדיר את העיניין והורה לי לחזור לבסיס לישון . למחרת אמר לי שאם הוא לא היה מתערב הייתי אמור להכנס ל 14 יום בפנים .הוא היה אדם עם קשרים רבים ומהלכים במרחב כולו ואף הציע לי לעבור לעשות מילואים באופן קבוע אצלו , סירבתי לזה .כשפינו את המרחב אספו בכל החטיבה חיילים עם רשיונות נהיגה על משאית , גוייסנו ל 3 ימים והעברנו משאיות צפונה . הוא זכר לי חסד נעורי ונתן לי "ריאו " חדש לגמרי , עם גג מתכת כך שלא היה צורך בקסדה . דהרתי כל הדרך צפונה , וכל כמה ק"מ נתקלתי ברכבים שנתקעו , עזרתי פה ושם והמשכתי דרך אילת עד רמלה למחנה 104 שהיה בסיס עורפי . טוב שהחזירו את סיני כי זכינו לשקט שנמשך עשרות שנים ונקווה שגם ימשך , וטוב שהחזירו את מרש"ל כי צבא זה לא היה שם . רק ברדק , ביזבוז משאבים , והפיכת חלק מהחיילים למושחתים .

מרש"ל היה איזור הזוי בו התערבבו חיילים ואזרחים ולא היה ברור מי שייך לאן ומי מנהל את מי .צמוד למפקדת האיזור היתה אופירה, ישוב אזרחי אבל מאוכלס ברובו באנשי קבע או באנשי מינהלה אזרחיים . חוף הים היה משותף ואני זוכר את נתן זהבי העצבני , עיתונאי בתחילת דרכו ומשלים הכנסה כמציל בים מתרוצץ עם הג'יפ שלו על החוף ומנסה לדוג חתיכות . והוא הצליח .מפקדי המרחב היו בדרך כלל תתי אלופים לקראת סיום הקרירה שלהם .משום מה רובם באו מהצנחנים . מפקד אזור אבו רודס היה אברהם שלהבת , צנחן ותיק .מפקדי מרש"ל היו צורי שגיא ואחריו אריה בירו שתמיד הקפיד בירידה מהמטוס להיות אחרון ואז הופיע במלוא הדרו לנוכח פני האומה , או לפחות החיילים . שמרתי לילה אחד במתקן המודיעין הצמוד למפקדה ממנו היתה ירידה היישר לים . כל הלילה זוגות בלבוש מינימלי עלו וירדו מול עיניהם המשתאות של המילואימניקים החרמנים . אותנו אנשי המילואים ועוד אלפים שהיו שם אפשר בהחלט לכנות "קורבנות השלום ". מילים שהיו אז שגורות בפי כולם .דבר כזה לא היה וכנראה גם לא יהיה במדינה הזו .טוב שהיה וטוב שזה נגמר .

ציטוט:

במקור נכתב על ידי חירניק מרש"ל היה איזור הזוי בו התערבבו חיילים ואזרחים ולא היה ברור מי שייך לאן ומי מנהל את מי .צמוד למפקדת האיזור היתה אופירה, ישוב אזרחי אבל מאוכלס ברובו באנשי קבע או באנשי מינהלה אזרחיים . חוף הים היה משותף ואני זוכר את נתן זהבי העצבני , עיתונאי בתחילת דרכו ומשלים הכנסה כמציל בים מתרוצץ עם הג'יפ שלו על החוף ומנסה לדוג חתיכות . והוא הצליח .מפקדי המרחב היו בדרך כלל תתי אלופים לקראת סיום הקרירה שלהם .משום מה רובם באו מהצנחנים . מפקד אזור אבו רודס היה אברהם שלהבת , צנחן ותיק .מפקדי מרש"ל היו צורי שגיא ואחריו אריה בירו שתמיד הקפיד בירידה מהמטוס להיות אחרון ואז הופיע במלוא הדרו לנוכח פני האומה , או לפחות החיילים . שמרתי לילה אחד במתקן המודיעין הצמוד למפקדה ממנו היתה ירידה היישר לים . כל הלילה זוגות בלבוש מינימלי עלו וירדו מול עיניהם המשתאות של המילואימניקים החרמנים . אותנו אנשי המילואים ועוד אלפים שהיו שם אפשר בהחלט לכנות "קורבנות השלום ". מילים שהיו אז שגורות בפי כולם .דבר כזה לא היה וכנראה גם לא יהיה במדינה הזו .טוב שהיה וטוב שזה נגמר .

בסתיו 71 שרתתי בנואיבה .
כל מרחב מרשל התנהל בדיוק כמו הסרט גבעת חלפון אינה עונה,
אני שרתתי חודשיים אחרונים מהסדיר בנואייבה, הכביש היה בסלילה ואנחנו התמקמנו ליד מחנה סולל בונה, אוכלים עם אנשי סולל בונה, מעולם לא אכלתי כך בחובה.
מידי פעם יוצאים לסיורים באיזור פנימה ועד דהב וגם עד סנטה קטרינה.
הפלוגה התפרסה עד האי טיראן באי ישבו חברה שהתלבשו בקושי פעם בשבוע כשהנחתת היתה מביאה אספקה, בסנטה הם בכלל הרגישו קרוב לאלוהים וחוץ ממנו אף אחד לא ביקר אותם.
אנחנו בנואיבה רוב הזמן היינו צוללים בריף או עובדים עבור סולל בונה, שני חברה היו פורקים טריילר בלוקים בכמה שעות ומקבלים מזומן ויפה על המקום. בקיצור מרשל היה בדיוק כמו ש"סרג'יו קונסטנצה" רצה שיהיה. אני חושב שאפילו הדמיון הפרוע של אסי דיין לא ממש הצליח להיתעלות על המציאות ההזויה שהיתה אז במרשל.
מי ששרת בסיני באותן שנים חייב לראות את הסרט.

יוסף הגדול מה דעתך? איך היה בזמנך?

גוטמן , מי זה יוסף הגדול ? ברוח הדברים נמשיך ונכתוב שעורך דין מהגדוד בזמן שירות מילואים יצר קשרים עם המתישבים באיזור ויצג אותם בתביעות פיצויים על הפינוי .לדעתי , הם היו צריכים לשלם למדינה על החיים היפים שהיו להם שם . הם זכו להטבות שאף אחד בארץ לא חלם עליהם. אני זוכר שהם היו הישראלים היחידים שהותר להם להחזיק רכב פרטי עם מנוע דיזל , וזה בימים שאפילו רכב מסחרי היה עם מנוע בנזין .כל האזור היה מוצף במרצדסים דיזל , מוניות לשעבר , בימים שההפרש בין סולר לבנזין היה עצום , לטובת הסולר כמובן .על הטיסות לארץ הם שילמו פרוטות עם עדיפות ראשונה לעלייה למטוס .

הכינוי שלו הואBIG BAD JOSEPH הוא פיקד על מרשל בשנים יותר מאוחרות והיה סמח"ט "חוד החנית" ייתכן וגם היום.
מ"פ שלי במילואים שהיה מהמחזור שלי , והיה תושב נואיבה, גיזבר אם אני לא טועה, היה לו באמת מרצדס עם מנוע דיזל שנשאר לו מהימים של נואיבה. לנסוע איתו הי כמו לנסוע במונית עד אז לא נסעתי במרצדס פרטית.
בכל אופן בתקופה שאני שרתתי שם , רק התחילו להקים את היישוב. עשינו שם חיים משוגעים וזה היה מיד אחרי שירות במוצבים בתעלה ולקראת השיחרור..

את הפיקוד על מרש"ל קיבלו בדרך כלל תתי אלופים לקראת שיחרור . מה שמו המלא ? איך זה שלא שמעתי עליו ?

לא חשוב כרגע , הוא פשוט ידידי הטוב ואם הוא לא עלה עד עכשיו כנראה שאין לו רצון לנוסטלגיה.

גוטמן הזכיר כאן את גבעת חלפון .הכביש מאבו רודס לשארם היה אחד המקומות הראשונים בדרום סיני שהוחזר למצרים אבל בצורה חלקית . כינו אותו "הכביש המשותף "כי היתה חלוקת שעות בנסיעה ביננו לבין המצרים תחת פיקוח האו"ם .זה הגיע לאבסורד . רכבים צבאיים מטבעם מתקלקלים הרבה וגם סיורים שלנו שמשום מה נתקעו על הכביש קרוב לזמן השימוש של המצרים נגררו בחופזה מחוץ לשטח כדי לא להרגיז את המצרים . אנשי האו"ם באזור היו ברובם מסקנדינביה ובמחסומים שלהם הוקמו במהירות סאונות . בפעם הראשונה ישראלים התוודעו למנהג הסקנדינבי הזה . במועדונים שלהם היו גם מקרנים עם סרטים כחולים בשפע דבר שגרר נסיונות של חיילים שלנו להיות הרבה בקרבתם . הייתי במילואים באזור ואדי פיראן והוחלט על הקמת אנטנה ענקית באיזור . הובא קבלן אזרחי שהסתבך בפרויקט הזה והעסק נמשך ונמשך . מספר חודשים לאחר הסיום הופיע אותו קבלן כדי לפרק את זה . באותם מילואים בפיראן הופיע מפקד המרחב קצין קשוח מאוד ואמר שחלום חייו הוא להקים ישיבה על הר משה [ ג'בל מוסה] .למרות שהוא ידע שהנסיגה מסיני היא בלתי נמנעת .

סיני משכה לכאן תיירים מכל העולם . באחד המילואים באיזור פגשתי חבר שעבד ב"נאות הכיכר סיורי מדבר ". הצלחתי לארגן כמה ימי חופש ונסעתי איתם . על משאיות ה "ריאו "שלהם היו תיירים מגרמניה . השקפנו מההרים על איזור אבו זנימה ומתקני הנפט ואחד התיירים סיפר באנגלית שהוא היה כאן במלחמת העולם השניה .מסתבר שהוא היה טייס מפציץ גרמני והם חנו בסיציליה ומשם הם יצאו לאזורים שונים במזרח התיכון. הם הפציצו את מתקני הנפט באיזור שהיו תחת שליטה בריטית . גיחה נוספת שלו היתה הפצצת מתקני הנפט בחיפה . בהמשך מטוסו הופל מעל אירופה והוא צנח ונפל בידי האנגלים .לפי דבריו הוא בילה עד סוף המלחמה במחנה שבויים שהיה מעין בית הבראה . הוא אמר שהיה הסכם בלתי כתוב בין בעלות הברית לגרמנים שציוותי אויר מקבלים יחס מיוחד .רבים מחבריו שנפלו בידי הרוסים לא חזרו הביתה או חזרו כשיברי אדם שנים אחרי המלחמה .אני חשבתי אז לעצמי שאחרי מה שהם עוללו לרוסים ולשבויים שלהם ובמיוחד לעם היהודי שיגידו תודה על כל חייל שלהם שזכה לחזור הביתה .

אין ספק שהגזרה משכה טיפוסים מיוחדים שמצאו כאן את מקומם . בכניסה לנביעות או די זהב אינני זוכר כרגע היה "צומת יאיר " ע"ש יאיר סוויט ז"ל שנהרג כקצין שריון ביום כיפור .הוריו רותי וצבי הקימו מעין פונדק דרכים עם תחנת דלק . אביו צבי קטוע רגליו היה לוחם ביחידת קומנדו בריטית במלחמת העולם השניה ושם נפצע .אני זוכר אותו יושב על כיסא הגלגלים בפונדק עם זקנו וסוקר בען חדה את המתרחש . רותי היתה הרוח החיה וניהלה את המקום ביד רמה .מפקדי צה"ל באיזור היו מבאי המקום והרגשת את הערכה שהם רוחשים לזוג . טיפוס שונה לגמרי היה מפקד מחנה מרש"ל בדרגת סרן והוא מיודעינו ברוך ג'מילי המפורסם משירו של שלמה ארצי בפסטיבל הזמר "מי אתה ברוך ג'מילי "? אני כחובב היסטוריה שאלתי אותו פעם על הכתובת "ברוך ג'מילי פתח תקוה "שבעיקבותיה נכתב השיר והוא אמר לי שזה היה אז מקובל לכתוב שמות על אתרים שונים . הוא שמח שסוף סוף נמצא חייל שמתעניין . פניו הקשוחות התמלאו חיוך , שפם הרס"ר שלו נמתח והוא ענה על שאלותי בשמחה . נדמה לי שהוא כבר נפטר אבל אני מאוד לא בטוח . זה מדגם קטן של תושבי האיזור

ברוך ג'מילי ז"ל נפטר ב-2004 מסרטן.

אחלה אשכול חירניק...

מחמלי, אחיי גיבורי התהילה ,כל הרפאים , משל"ג עד 2000

הטביעו שתי טרפדות מצריות מסוג פי 183 ואו פי 6 ,

הטרפדות הוטבעו על מנת למנוע הפרעה בפעולה של הנחיתה במצריים-מבצע אסקורט,

בדרך חזרה מהיעד,התפוצץ מנגון השמדה עצמית באחד מן ה"חזירים"

שלושה לוחמים נהרגו ורק אחד שרד- זה שהופיע בתוכנית של קימור,

דבר מעניין, המצריים השקרנים מסתירים את העובדה שחיל הים הישראלי הטביע להם עשרות כלי שיט,
מקטנים ועד לגדולים -האמיר אל פארוק.

אינני יודע מדוע אריה יצחק לא קיבל צל"ש על המקרה . לשחות לילה שלם לאחר שהיה בקרבת פיצוץ קטלני ועוד לעזור לחבר , אם זו לא גבורה אז מה כן ?

מאותה סיבה שעשרות, אם לא מאות גיבורים אחרים לא קיבלו. לשם דוגמא: גדוד 890 נלחם לילה אחד בקרב השרדות וניתוק מגע. לבסוף נסוגו שרידיו תוך הותרת לוחמים בקו המגע ופצועים בשטח. האם מישהו ספר כמה עיטורים הוענקו ללוחמיו ומפקדיו? מנגד, האם הוענק עיטור לקבוצת הלוחמים בפיקוד חזי דחבש, שנותרו צמודים לכח האויב כ-18 שעות?
האם הוענקו עיטורים לכל לוחמי חטיבה 14 שהיו ראויים לכך בעקבות קרב ההבקעה של ה15/10?. האם ניתן צל"ש לנהג התומ"ת שחילץ תומ"ת בוער מתוך עמדה, כיבה את האש והציל את הסוללה כולה?
צלשים מוענקים ע"י כוחות גדולים, נעלמים מאיתנו ושיקוליהם מי ישורם. רק היושבים ליד כסא הכבוד ירדו לחקרם. אל לנו הקטנים לחקור בנסתר מאיתנו.

.

סיני נמסרה למצרים . נגמרו הקיטנות , נגמרה ירידה למילואים עם ציוד צלילה וחכות . חטיבת הנגב עברה לשדה תימן והחלה לעבור תהליכי הפיכתה לחי"ר יותר רציני .נזרקו הזחלדי"ם , נזרקו הזקנים , נקלטו הרבה צעירים יוצאי גולני בעיקר והחלנו לעבור אימונים בצאלים , הרבה עם נגמשים .התעסוקות היו בעיקר בעזה ושם גם תפסה אותנו מלחמת לבנון הראשונה . התרגזנו מאוד שכל היחידות הלוחמות דהרו צפונה ואנחנו במשימות שיטור ברצועה .מאחר שגם ביום כיפור החטיבה לא עשתה הרבה נולד אז השם "חטיבת הביצים ", משתתפים בעסק אבל לא בפנים .... חודש לאחר פרוץ מבצע של"ג גויסנו בצו חריג והתחלנו את הסיפור של לבנון כפי שכתבתי הרבה באשכולות שונים . חטיבה זו עם השנים הפכה להיות חטיבה רצינית מאוד וב"עופרת יצוקה " אף נכנסה פנימה עם הכוחות הסדירים .

סיני נמסרה למצרים . נגמרו הקיטנות

עבורי, סיני אף פעם לא היתה קיטנה. הקייטנה - או תחושת הנופש היחידה שהיתה - רק בימי חמישי, הנסיעה המתישה הביתה, צפונה. גם לימי ראשון לא מתאים התיאור ששמו קייטנה: אמנם לא שרתתי במקומות המוזכרים באשכול הזה, ששם (אולי, לפעמים) הייתה קייטנה - אבל אני מניח שהתחושה הזו, של הנסיעה האינסופית הזו דרומה, שעות של נסיעה שבה אתה מנסה כמה שאתה רק יכול להשאיר - לפחות את ריח הבית קרוב אליך...
...שנים שחלפו מאז, וגם ההיסטוריה שינתה פניה. גם אנחנו, בבגרותנו, מביטים לאחור ובאותה נוסטלגיה, באותם זכרונות: כן, יש בהם משהו רחוק וצעיר יותר. משהו שבסיטואציות מסוימות יכול להזכיר גם קייטנה.

אתה בודאי מתכון לשירות הסדיר שלך ואני לאנשי מילואים שרובם שמחו לברוח קצת מהחיים המעיקים למעין חופשה .אני מדבר על דרום סיני ולא על סיני כולה שהיתה מקום לא נעים לשירות . ברור שככל שהשנים חולפות הנוסטלגיה צובעת הכל בצבעים קצת יותר ורודים ממה שהיה באמת .