17-06-2012, 17:36
|
|
|
חבר מתאריך: 17.12.10
הודעות: 2,935
|
|
תובנות על האנושות
בהמשך לסאגה הקצרה מאשכול הנאחס.
אני לא אוהב משחקים. זה לא שאני לא יודע לשחק, כמו שאני מעדיף שלא.
במיוחד כשזאת מישהי שישבה איתי במשך שנה על סיגרייה, שמעה את הצרות שלי ואני את שלה.
זה מרגיש לי כמו לנסוע מראשון לבאר שבע דרך ירושלים:
זה נחמד, זה מצחיק, אפילו עשיתי את זה פעם אחת לפני שנתיים וחצי
אבל בינינו, זה לא באמת פרקטי.
הבחורה מדברת איתי, אומרת "בוא נשב! נשתה בירה! יש לי מלא מה לספר לך!"
סבבה. מתקשר למחרת כדי לקבוע איתה.
לא עונה.
מחכה יומיים. זמן סביר. היא מן הסתם ראתה על הצג שיחה שלא נענתה מנור השמן.
אבל לא חזרה.
תייגתי בפייסבוק את עצמי, חבר, ומיצי (!!) בפאב מגניב בעיר שלה.
עשר דקות אח"כ היא מתקשרת. "איך אתה בעיר שלי ולא אמרת?!"
נו מה.
נו מה.
ושיישאר בינינו - תייגתי את עצמי מהבית.
זה נצחון פירוס. 1-0 לנור. מצבה של האנושות עגום.
מה הפלא שירד לי ממנה.
_____________________________________
ציטוט:
במקור נכתב על ידי גולדה מאיר
יהיה לנו שלום עם הערבים רק כשהם יאהבו את חתוליהם יותר משהם שונאים אותנו.
|
|