פרופסור אורי בר יוסף, פרסם מאמר בנושא האחריות להפעלת נשק גרעיני במדינת ישראל. להלן קישור למאמר שהופיע ב"הארץ" (שלאחרונה מצא עניין מיוחד ב"אמצעים המיוחדים"):

http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2350546

המאמר (ההדגשות שלי):

ב-7 באוקטובר 1973, היום הקשה ביותר במלחמת יום הכיפורים, העלה משה דיין, בסיום דיון עם ראש הממשלה גולדה מאיר והשרים יגאל אלון וישראל גלילי, את האפשרות לעשות שימוש ביכולת הגרעינית הישראלית, אם צה"ל לא יצליח לעמוד מול הלחץ הערבי. במסגרת זו הוא דיווח, כנראה, כי נתן גם הוראה להכין אמצעים מסוימים לפעולה, כדי לקצר תהליכים אם הדבר יידרש. גולדה, ובמיוחד גלילי ואלון שמאז ומתמיד לא היו חסידי הפצצה הישראלית, נזעקו והטילו מיד וטו על ההצעה והמעשה. בתוך זמן קצר התברר, כי תרחיש הבלהות שממנו חשש דיין לא התממש וממילא העניין ירד מעל הפרק.

האירוע הזה, שגם היום לא ידוע עליו הרבה, חייב להדיר שינה מעיניו של כל מי שביטחון ישראל חשוב לו. כי מה שעמד באותן שעות על הפרק היתה אולי ההחלטה החשובה ביותר שמנהיג נדרש לה מאז החליט דוד בן־גוריון על הקמת המדינה: שאלת הפעלתם של האמצעים שנועדו להבטיח את קיומה של ישראל, אך אם ייפלו לידיים הלא נכונות הם יכולים גם לקרב את חורבנה.

החלטות כאלה הן עניין פרסונלי. דמיינו, למשל, שמלחמת יום הכיפורים היתה פורצת שנה מאוחר יותר, כאשר דיין הוא ראש הממשלה, שמעון פרס שר הביטחון ובראש הוועדה לאנרגיה אטומית עומד לא שלהבת פריאר אלא יובל נאמן. בהרכב כזה, שאיננו פריו של דמיון פראי, מי שהיה עומד לצד דיין היה פרס — האיש שהציע במהלך המשבר שקדם למלחמת ששת הימים לבצע הדגמה של היכולת הגרעינית הישראלית. על הביצוע היה מופקד יובל נאמן, חסיד נאמן של השימוש ביכולת הזאת. אצל השלישייה הזאת המרחק בין חשיבה לביצוע היה יכול להיות קצר מאוד. אין לנו תשובה לשאלה מה היה קורה לישראל ולמעמדה בעולם אם התרחיש הזה היה מתממש, אבל סביר להניח שמחירה של טעות כזאת היה עלול להיות כבד מאוד.

מאז הודיע באחרונה מנכ"ל משרד הביטחון, דן הראל, כי תקציב "האמצעים המיוחדים" של ישראל הוא 4.5 מיליארד שקל והוא יגדל ב–600 מיליון שקל בשנת התקציב הבאה, התעורר מחדש העניין ביכולת הגרעינית הישראלית. אלוף בן ("הארץ", 3.6) סבר שההודעה מבטאת את יכולתו של בנימין נתניהו לקבל החלטות בחדרי חדרים, ומעידה על כך שישראל מחזקת את כושר ההרתעה שלה לקראת אפשרות שאיראן תהפוך לגרעינית. אורי משגב התייחס לנושא ("הארץ", 9.6) בעיקר דרך משקפיים תקציביים, והעלה על הפרק שאלות נוקבות לגבי המחיר של מה שבן הגדיר כ"פרמיית הביטוח האסטרטגית" של ישראל, שעלותה כחצי אחוז מהתל"ג.

כל אלה הן שאלות חשובות, אבל השאלות החשובות עוד יותר נוגעות לליבת הקשר שבין "האמצעים המיוחדים" לביטחונה הקיומי של ישראל. כי נשק זה הוא נשקו של הקברניט. הקברניט הוא זה שיחליט, בסופו של דבר, אם להשתמש בו. ובתנאים השוררים בישראל, מדינה של פצצה אחת או שתיים, החלטה כזאת יכולה להביא לתגובה שתעמיד בסכנה את עצם קיומה.

הנה השאלות שצריך לשאול בהקשר הזה:

מי מוסמך להפעיל את "האמצעים המיוחדים" של ישראל? סביר להניח, שראש הממשלה ושר הביטחון הם הגורמים המוסמכים, אבל מה קורה כאשר ראש הממשלה ממלא גם את תפקיד שר הביטחון? האם סביר להניח את היכולת לגזור את גורלה של המדינה בידי אדם אחד? האם יש שרשרת פיקוד אמינה שאפשר לסמוך עליה? מי החברים בה? האם נערך תרגול בנושא? האם כל אחד יודע את תפקידו? האם עלו אי פעם לדיון מסודר התרחישים שבמסגרתם ישראל עלולה להידרש לעשות שימוש ב"אמצעים המיוחדים"?

האם אנחנו יכולים באמת לסמוך על שיקול הדעת של מי שעומד בראש הפירמידה, על כך שיקבל בקור רוח את ההחלטות הנכונות? ראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין, שמכיר את נתניהו מקרוב, אמר שהסוגיה החשובה בעיניו בשאלת תקיפת איראן היתה "האם אלה האוחזים בהגה של המדינה מסוגלים לנהל אירוע בסדר גודל כזה". דיסקין, שמבין דבר אחד או שניים בענייני ביטחון, סבר שהיה צורך לנהל דיון ציבורי בשאלה הזאת. השאלה מי היית רוצה שיקבל החלטה כשהטלפון האדום יצלצל בשלוש לפנות בוקר עמדה גם במרכז מערכת הבחירות לראשות המפלגה הדמוקרטית בארה"ב ב–2008. ראוי שהיא תלובן גם אצלנו.

שאלה מרכזית אחרת נוגעת להיבטים רחבים יותר של מדיניותה הגרעינית של ישראל. בהנחה שלא נוכל להחזיק לעד במונופול גרעיני, ראוי לשאול: מה עדיף מבחינת ישראל — מזרח תיכון שבו מתקיים מאזן אימה דו־צדדי עם איראן? מאזן אימה אזורי רב־קוטבי? ואולי מזרח תיכון מפורז מגרעין שבו ישראל שומרת על עליונותה הקונוונציונלית מבלי להיות מאוימת על ידי הפצצה? מה יעניק לה את מרב הביטחון?

מדינת ישראל כבר הטילה את יהבה פעם אחת על "האמצעים המיוחדים" ונקלעה עקב כך למצוקה קשה. אז היו אלה אמצעי האיסוף המיוחדים של אמ"ן שגולדה, דיין, גלילי, אלון והרמטכ"ל האמינו שיספקו לנו התרעה על הכנות למלחמה מצד מצרים. כפי שהעידו החמישה בוועדת אגרנט, הם לא ידעו שראש אמ"ן הורה שלא להפעיל את האמצעים הללו.

יכול להיות שבעתיד נמצא עצמנו נסמכים על "האמצעים המיוחדים" האחרים, אלה שעליהם מופקד משרד ראש הממשלה. אחד הלקחים ממלחמת יום כיפור הוא שראוי לקיים, במגבלות הסודיות הנדרשת, דיון יסוד על היבטים הנוגעים ליכולת הגרעינית, כדי שלא נגיע למצבים קשים אף יותר מזה שנקלענו אליו ב–7 באוקטובר 1973.

ב1973 מצרים וסוריה פתחו במלחמה למרות שיכלו לכל הפחות להעריך שקיימת סבירות מאוד גבוהה שלישראל יש יכולת גרעינית ולכן, לפי דעתי, בתום המלחמה היו צרכים להסיק שהערך של יכולת גרעינית נמוך בצורה דרמטית ממה שאולי העריכו קודם לכן. אם אויב מוכן לפלוש למרות שהוא מבין שהמחיר עלול להיות הרסני בצורה דרמטית אז מה הטעם בלהחזיק יכולת שכזו (?), בעיקר לנוכח זה שעצם ההחזקה ביכולת הזו תעודד אחרים בסביבה להשיג את אותו דבר על מנת לייצר מאזן אימה. לפי דעתי מזרח תיכון מפורז מגרעין שבו ישראל שומרת על עליונות קונוונציונלית היא האופציה העדיפה.

לגבי עניין ההפעלה - הואיל ושיח ישראלי גלוי בנושא יכול ליצור אפקט פסיכולוגי שלילי אצל השכנים שיתרגם את עצמו לכדור שלג שאי אפשר לדעת לאיזה גודל הוא יגיע ואיפה הוא יעצור, אפשר בקלות להבין למה נמנעים מלקיים דיון פומבי בסוגיה. כדאי לשקול לכל הפחות לכנס ועדה שתעסוק ותסדיר את הנושא בצורה דיסקרטית למרות שברמת העיקרון אני חש שראוי שדיון בנושא יהיה גלוי בגלל ההשלכות התאורטיות הדרמטיות שיכולות להיות לו על כל אזרחי המדינה וההשלכות על האופן שבו אנשים מצביעים בבחירות.

האמת , מי אמר שועדה כזאת לא קמה ?
מי אמר שלא מתרגלים את התרחישים אחת לכמה חודשים ?
מי יודע , אבל במידה ושר הבטחון הוא גם ראש הממשלה אולי יש גורם נוסף שמצטרף להחלטה.
ומי יודע אם המצרים לא היו נעצרים באותו מקום שעצרו והיו ממשיכים להתקדם ללא יכולת לעצור אותם אולי היה שוב הדיון עולה לשולחן , יתכן שדיין פשוט העלה אותו מוקדם מידי.

מן הסתם על תהיות שכאלה אפשר יהיה לקבל תשובה אמיתית רק אם יהיה דיון פומבי.

היה את תכנית דניאל שאמנם הייתה במסגרת פורום חיצוני אך אלו נתנו מסקנותיהם לממשלה. כמו כן, אני משוכנע שדוקטורינת בגין היא לא רק כמה סיסמאות אלא התוויה של תורת ההפעלה של האמצעים המיוחדים.

מה לעשות שלא ניתן לשתף כל מומחה אמיתי וכל מומחה מטעם וכל עיתונאי עם מאניית סנסציה בכל החחלטה איסטרטגית..
דיון פומבי כזה והכתבות המפוארות שילוו אותו -זו כמובן תהיה אנרכיה מוחלטת הפקרת סודות וכן הלאה.
תהיות כאלה מוצדקות אך במדינה חפצת חיים מתודולגיות של קבלת החלטות אינן נחלת הכלל וטוב שכך מ ה ר ב ה סיבות.
אנחנו צריכים לשאוף שראשי הצבא אנשים יודעי דבר/קרי רוח/מקצועיים/יודעים מה האלטרנטיבות ויודעים
לייעץ ,שרה"מ ושריו יודעים להקשיב לנתח ולהיות חזקים (וברי מזל..) בקבלת ההחלטות.
נקווה שמשחקי מלחמה נערכים ובצורה חכמה מספיק כדי לתרגל את המערכת כולה.
בסוף מישהו צריך להחליט..

ציטוט:

במקור נכתב על ידי דה-דה היה את תכנית דניאל שאמנם הייתה במסגרת פורום חיצוני אך אלו נתנו מסקנותיהם לממשלה. כמו כן, אני משוכנע שדוקטורינת בגין היא לא רק כמה סיסמאות אלא התוויה של תורת ההפעלה של האמצעים המיוחדים.

מה הקשר בין "תורת הפעלה של האמצעים המיוחדים" (שהיו קיימים על פי הפרסומים עשור לפני עליית בגין והליכוד לשלטון) לבין דוקטרינת בגין?

הכינוי "דוקטרינת בגין" מתייחס להנחת חוקרי מדע המדינה / ביטחון לפיה בגין הוביל החלטה לפיה ישראל תימנע בכוח פיתוח נשק"ג במדינות עוינות לה במזה"ת.

מצרים וסוריה הבינו היטב שנשק גרעיני הוא דבר שמופעל רק במצב של איום על עצם קיום המדינה ולא במצב של פלישת צבא זר והשתלטות על שטח מוגבל. הן גם הניחו (בצדק) שזה כל מה שהן תוכלנה להשיג, ולכן יכלו להניח שנשק כזה לא יופעל נגדן. זה לא סותר את ההבנה שגורם שיאיים על עצם קיום המדינה עלול למצוא את עצמו מול יכולות כאלה.

כל עוד המדיניות הרשמית לא מודה בקיומן של יכולות כאלה, לא ניתן לקבוע להן נהלי הפעלה באופן שיהיה גלוי לציבור. למען האמת, אני סבור שהפעלה של אמצעים כאלה תתבצע במצבים כל כך חריגים שקשה להניח שנוהל כתוב מראש כלשהו יוכל לטפל בהם; במצב אמת אנשים יתנו הנחיות ללא קשר למה שכתוב בנוהל, ומקבלי ההנחיות יצייתו להן או לא - לפי הבנתם את מצב הענינים והאמון שהם יתנו במקבלי ההחלטות באותה עת.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי ninesouls במצב אמת אנשים יתנו הנחיות ללא קשר למה שכתוב בנוהל, ומקבלי ההנחיות יצייתו להן או לא - לפי הבנתם את מצב הענינים והאמון שהם יתנו במקבלי ההחלטות באותה עת.

קביעה מעניינת - ואם חלילה היא נכונה, מתכון לאסון.

ואם בשלטון ראש ממשלה ימני והדרג הפיקודי הוא אולטרה-שמאל? או להפך? מאימתי ביצוע פקודות דרג מדיני בכיר, זה עניין של "אמון" הדרג הצבאי?

אולי היא מתכון לאסון, אולי למניעת אסון. קשה לדעת. הקולונל סטניסלב פטרוב, קצין במרכז בקרה רוסי, מנע שיגור בתגובה על מה שנתפש בטעות כירי אמריקאי והיה אמור להוביל, על פי פקודות הקבע, לתגובה מיידית. בספר של טום קלאנסי ג'ק ראיין מונע שיגור של טיל גרעיני; התפקיד שלו שם, לפי הנוהל, הוא רק לאשר שהנשיא נותן את ההוראה באופן תקין, כשהוא בהכרה ובמצב של שפיות; אבל למעשה הוא מפעיל שיקול דעת אחר מהנשיא. זה אמנם ספר בדיוני, אבל מצב של תגובה גרעינית מעולם לא התרחש במציאות ואין לנו יכולת לדעת מה יקרה במצב כזה.

תרחישים של תגובה גרעינית (או מכת מנע, או כל פעולה אחרת) מלאים במקרים רבים באי-וודאויות. אם מדובר בתגובה על מכה שכבר התרחשה, לא בהכרח ברור מי מוסמך לתת את ההוראה, האם יש באמת תקשורת שמאפשרת לוודא שמי שנותן אותה הוא המוסמך ושהוא פועל מתוך שיקול דעת, שהיעד הנבחר הוא היעד הנכון וכו' וכו'. אם מדובר על מכת מנע, אז נשאלת השאלה האם ידוע מה מונעים והאם אין דרכים אחרות, וכן הלאה. נסה לדמיין מצב של מפקד צוללת שמקבל תשדורת לפיה מדינת ישראל הותקפה ויש להוציא מהכספת פקודה מסוימת ולבצע אותה. הוא מנסה להתקשר בחזרה ולא מקבל מענה, המכה השניה שעליה הוא אחראי לא תעזור לו - אם התרחיש הקשה שהוא מדמיין אכן קרה היא לא תשיב את המדינה שלו, לצוללת שלו לא יהיה לאן לחזור ואיש לא יהיה מוכן שצוללת שירתה והרגה מיליונים (גם אם המדינה שלהם אולי ירתה קודם - ואיך הוא יכול להיות בטוח בזה?) תעגון אצלו. האם באמת במצבים כאלה, כשאדם אחראי לחייהם ומותם של מיליונים בשני הצדדים, כשהוא לא יודע מה עלה בגורל משפחתו ומהיודע ואיך מחליט מי שנותן לו הוראות - מה שיקבע אצלו הוא משמעת צבאית? אתה יכול להעריך מראש את מצבו הנפשי של אדם ברגע כזה? לדעתי, מה שיקבע הרבה יותר ממשמעת הוא מידת האמון שהוא רוחש לאלה שמעליו. עם כל הכבוד לפקודות שנשלפות ממעטפה חתומה בכספת, ברגע האמת האדם שמסתכל בנייר מחליט אם הוא עושה מה שכתוב שם או לא.

אתה מערב שני דברים שונים - פקודה ישירה והוראה כתובה למקרה של אובדן שרשרת הפיקוד.
במקרה של הוראה כתובה אולי קל יותר למפקד בשטח לסרב לפקודה שנכתבה בסיטואציה אחרת (כמעט בעולם אחר) על ידי אנשים שמירב הסיכויים שכבר לא בחיים. בהגדרה, אין לו שרשרת פיקוד מעליו והמסורת הצבאית כפי שאני מבין אותה (בייחוד בצבאות מערביים) היא שלמפקד בשטח שמנותק משרשרת הפיקוד יש את הגמישות לפעול שלא בהתאם להוראות קשיחות אלא יש לו מרחב גמישות מסויים להפעיל את שיקול דעתו בהתאם למצב. אמנם במקרה הגרעיני לא מדובר על מ"פ שנדפק לו המ"ק ומחליט לא לתפוס את נ"ג שקר-כל-שהוא אלא את המיוערת שמצפון לו, מדובר על קצין שיש לו פקודה מוגדרת וספציפית למקרה שאין שרשרת פיקוד, אבל עדיין יש לו את המסורת הצבאית ואת ההכשרה בקבלת החלטות שהוטמעה בו. אולי זו הסיבה שיש שם קצין ולא מש"ק ממטרות.

ואגב היה עוד מקרה רוסי של "סירוב פקודה" להוראות הכתובות. אם אני זוכר נכון, במשבר הטילים בקובה הייתה צוללת רוסית שאיבדה קשר עם המטה והותקפה (נדמה לי?) במטעני עומק. המפקד חשב שהמשבר גלש למלחמה ולפי הוראות הקבע היה רשאי לשגר טורפדו גרעיני אבל הקצין שאמור להיות המאשר השני לשימוש בגרעין סירב והחימוש הגרעיני לא שוגר.

נצל"ש:

ציטוט:

לגבי עניין ההפעלה - הואיל ושיח ישראלי גלוי בנושא יכול ליצור אפקט פסיכולוגי שלילי אצל השכנים שיתרגם את עצמו לכדור שלג שאי אפשר לדעת לאיזה גודל הוא יגיע ואיפה הוא יעצור, אפשר בקלות להבין למה נמנעים מלקיים דיון פומבי בסוגיה.

השכנים שלנו לא מחכים לשום שיח ישראלי; הם יודעים טכנית מה בערך יש לנו "לפי מקורות זרים". אם לא היו יודעים- הנשק הרי לא היה מרתיע...
להבנתי, העמימות מיועדת בעיקר למטרות דיפלומטיות- היא מאפשרת לארה"ב לתמוך בנו למרות שאנו פועלים בניגוד למדיניות אי הפצת נשק גרעיני שלה.

מהבחינה הזו, "הארץ" לא פוגע ישירות בביטחון המדינה- אבל הוא מחבל בדיפלומטיה שלה.

הצהרה ישראלית שיש לנו נשק גרעיני ואנחנו מגבשים תורת הפעלה שלו לא יכולה לגרום למדינות שכנות להיכנס ללחץ ולדרבן אותן להשיג אמצעים דומים?

האם לדעתך הסיבה היחידה של המדינות בעזור להשיג נשק גרעיני היא על מנת להוות אמצעי כנגד ישראל?

המקורות הזרים מדברים כבר עשרות שנים על היכולות הגרעיניות של ישראל וחוץ מלוב ואיראן שעובדת/עבדו בצורה רצינית על פרוייקט גרעיני.

נכון, היה ניסיון בסוריה, אבל על פניו זה נראה כמו פעולה של השנים האחרונות שתוכנן ובוצע
ללא יותר מידי תחכום.
שלא כמו התוכנית הגרעינית של הלובים שלקח כמה שנים טובות עד שהמערב עלה על זה...

על פי דרך החשיבה אותה אתה מציג, הסיבה היחידה בגינה הערבים מתחמשים היא הגנתית, כתגובה להתחמשות של ישראל.

ואם נפשט את זה לרמה אבסורדית אז אילו ישראל תעבור להילחם במקלות ואבנים אז גם הם יזנחו את הרקטות והטילים וישלחו לפה שוב את גולית.

להפך, אם לישראל לא תהיה אופציה גרעינית (על פי מקורות זרים) זה ידרבן את אותן מדינות כן להתחמש מאחר וברור להן שבעתיד הנראה לעין הן לא יצליחו לישר קו עם ישראל מבכינת חימוש/עצמה צבאית הקונבינציונלי.

דבר ראשון - היא לא מפיצה נשק גרעיני,
דבר שני - במידה והיא תחתום על האמנה, הרי שבתור מדינה בעלת נשק גרעיני היא לא מחוייבת לפרקו.
ודבר שלישי - כל עוד ישראל לא פועלת בכיוון של תחנות חשמל גרעיניות, היא לא מעורבת בהפצת חומרים גרעיניים העלולים לשמש לצרכים צבאיים.

אבל במידה וישראל תרצה לפעול בכיוון, היא תאלץ לחתום על האמנה, עם כל הכרוך בכך (המנעות מהכנת נשק חדש, הפחתה הדרגתית בכמות הנשק הגרעיני, והסכמה לפיקוח מלא למשל),
אחרת היא באמת תפעל בניגוד לאמנה.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי ai22 אבל במידה וישראל תרצה לפעול בכיוון, היא תאלץ לחתום על האמנה, עם כל הכרוך בכך - הפחתה הדרגתית בכמות הנשק הגרעיני.

האם זה באמת חלק מה - NPT?

ציטוט:

במקור נכתב על ידי טל ענבר האם זה באמת חלק מה - NPT?

זה חלק מהותי באמנה.
מדינה שמוכרת כמדינה גרעינית בשעת החתימה מתחייבת שכמות הנשק הגרעיני שברשותה יצומצם עד לביטולו. וודאי שלא יעלה.
אם בזמן המלחמה הקרה זו היתה דרישה נאיבית, היום המדינות שאינן מדינות גרעין מתעקשות על כך.

יש לכך משמעות בעיקר בכל הנוגע לפצצות מימן.
פצצות מימן מתבססות מאוד על טריטיום, שמצריך תחנה גרעינית שתייצר אותו.
אם פעם היו למעצמות תחנות כאלו, הרי שבחלוף הזמן התחנות הללו הוסבו לתחנות אזרחיות.
היות וטריטיום מתפרק בתקופה של עשרות שנים, פצצות המימן שהוכנו לפני 50 שנה כבר לא יעבדו עם הטריטיום המקורי, וצריך למחזר את הטריטיום (באמצעות זיקוק הטריטיום מתוך ראש טיל ישן) כדי להפיק טריטיום בריכוז אפקטיבי
ומצד שני - הסבת תחנה לייצור חשמל כך שתייצר טריטיום חדש בכמות גדולה היא עבירה מפורשת על הNPT, ותגרור זעם ועבירה על הNPT מצד מדינות אחרות.
משטר הפיקוח מיועד למנוע הסבה כזו, היות ומדינה חברה מתחייבת לחשוף כל פעילות גרעינית לפיקוח, כך שהסתרה היא עבירה מפורשת.

הדרך היחידה לייצר טריטיום חדש שלא בזיקוק, היא להסב תחנת חשמל גרעינית לתחנה לייצור טריטיום שמותר לה לייצר רק כמות קטנה של טריטיום (תקזז חלק מקצב דעיכת הטריטיום במאגר המקורי). פעולה שדי מפוקפקת מבחינת האמנה.
הכמות הקטנה שמותר להפיק כל שנה הופכת הסבה כזו ליקרה מאוד, והסבה כזו לא נעשתה מאז תום המלחמה הקרה.


פצצות פלוטוניום או אורניום שאינן מכילות טריטיום לא מתיישנות באופן דומה, ולכן האפקטיביות של הNPT מוגבלת לגביהן.
הדרך היחידה להפחית בכמותן היא מבצעי גריטה שארה"ב ורוסיה עושות מדי פעם כדי להראות "רצון טוב".
העניין הוא שאלו פצצות חלשות בהרבה מפצצות מימן.

אם יש לישראל נשק גרעיני אז אוטומטית היא פועלת בכך נגד האמנה. האמנה מכירה בחמש מדינות כבעלות נשק גרעיני, וכל מדינה אחרת שחתומה על האמנה מתחייבת לא לייצר, לרכוש או לקבל נשק כזה. כמו כן, אם הפרסומים אודות שת"פ בינינו לבין משטר האפרטהייד בדרא"פ בשנות השבעים והשמונים בתחום הזה נכונים אז גם לא מדויק לומר שישראל לא מפיצה למדינות אחרות.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי ninesouls אם יש לישראל נשק גרעיני אז אוטומטית היא פועלת בכך נגד האמנה. האמנה מכירה בחמש מדינות כבעלות נשק גרעיני, וכל מדינה אחרת שחתומה על האמנה מתחייבת לא לייצר, לרכוש או לקבל נשק כזה. כמו כן, אם הפרסומים אודות שת"פ בינינו לבין משטר האפרטהייד בדרא"פ בשנות השבעים והשמונים בתחום הזה נכונים אז גם לא מדויק לומר שישראל לא מפיצה למדינות אחרות.

אם ישראל, הודו ופקיסטן יצטרפו לאמנה, הן יצטרפו בתור מדינות גרעין - היות ובשעת החתימה הן יחזיקו במאגר נשק גרעיני (במידה ולישראל אכן יש מאגר כזה).
והדרישה של האמנה היא המנעות מפיתוח נשק גרעיני - רק לאחר החתימה.

גם אם הפרסומים נכונים, בעשרות השנים האחרונות ישראל לא עוברת על דרישות האמנה.
ובתור מדינה שלא הייתה חתומה - גם לא הייתה בכך עברה.
ישראל לא קיבלה סיוע לתוכנית גרעין צבאית או אזרחית לאחר שמדינות העולם החלו לחתום על ההסכם. לכן במידה וישראל לא תצטרף, הכור בשורק יסגר בשנים הקרובות (הדלק הגרעיני שסופק עם הקמתו עומד להיגמר).

האמנה מנסה לקזז את הנזק שנגרם בעקבות ההפרעה לפיתוח גרעין צבאי, באמצעות סיוע בינלאומי להקמת תשתית גרעין אזרחי לייצור חשמל ומחקר.
אבל היות ותשתית כזו בקושי מוקמת מאז שנות ה80 - הקמת תחנת חשמל גרעינית הפכה ליקרה ובלתי תחרותית.
הדרך היחידה לשנות זאת - היא ייצור סדרתי של תחנות חשמל גרעיניות. רק 3 גורמים יכולים לעשות זאת: ארה"ב האיחוד האירופי וסין.

זה ויכוח מעניין, שהבנתי בחוק הבינ"ל אינה מספקת כדי שאשתתף בו.
בכל מיקרה:
א. ארה"ב תומכת מאוד בישראל, בגלל הרבה סיבות.
ב. ארה"ב מתנגדת מאוד להפצת נשק גרעיני; לא רק ל-"הפרות של ה- NPT". ה- NPT הוא כלי ולא מטרה. ברור שארה"ב היתה שמחה בכל מיקרה בו מדינה גרעינית תתפרק מנישקה, או מדינה לא- גרעינית תחליט להפסיק לנסות להגיע לגרעין.
ב'1: ישראל עמומה לגבי נשק גרעיני שברשותה.

בין שתי האמירות האלו יש מתח רב- שהעמימות משככת במקצת.

ישראל, הודו ופקיסטן לא יכולות להצטרף לאמנה בתור מדינות גרעין; האמנה לא מכירה באפשרות כזו מעבר לחמש המדינות המקוריות, ולכן כדי לאשר צירוף כמדינות גרעין יהיה צורך בשינוי האמנה (וממילא באשרורה מחדש ע"י 190 המדינות החתומות עליה). זה לא יקרה, וגם אין הגיון בכך; אם היתה אפשרות כזו, לא היתה מניעה שצפ"ק, למשל, שפרשה מהאמנה תצטרף גם היא כמדינת גרעין - וכך לכל מדינה יהיה נתיב לגרעין ע"י פרישה מהאמנה וחזרה אליה, ובזה נשמט היסוד מהאמנה. אגב, ארה"ב מכירה בהודו ופקיסטן במדינות במין מעמד "חצי חצי" ומאפשרת להן סיוע גרעיני אזרחי מסוים.

רק ארה"ב, האיחוד וסין? יש עוד כמה גורמים בעולם שיודעים משהו על בניית תחנות כוח גרעיניות - למשל יפן, רוסיה והודו. הקמת תחנות כוח גרעיניות היא יקרה ובלתי תחרותית לא מסיבה טכנולוגית אלא מסיבה צבורית - חשש מופרז גרם לכך שהליכי האישור של תחנות כאלה במערב הפכו לבלתי אפשריים במקרה השכיח, וממושכים ויקרים עד כדי חנק היזמים במקרה הנדיר שבו הם מתקדמים בכלל (למעלה מעשר שנים רק לאישור תכניות).

מדינה שכבר הצטרפה וחתמה לא יכולה לשנות סטטוס.

לגבי האנרגיה הגרעינית:
קיימות מעט מאוד מדינות שיכולות להתחייב לפתוח תחנה גרעינית כל שנה במשך מספר עשורים.
תהליך שיאפשר השקעה גדולה וקבועה במו"פ ושדרוגים, הקמת פס ייצור תעשייתי לחלקים, ומענה לבעיות הטכניות.
מה שבפועל קרה הוא שכל התחום קפא בשנות השמונים, אז כמעט כל התוכניות הגרעיניות בוטלו או נעצרו.
מאז אפילו לא מתבצעים שדרוגים משמעותיים, מה שהפך את התחנות שהיה ברור בשעת הקמתן שהן ישודרגו או יוחלפו - למסוכנות מאוד.
אז לא - אמנם ליפן לרוסיה ולהודו יש ידע מסויים,
אבל זה רחוק מאוד מרמת המקצועיות הדרושה לתחום.
ראינו זאת בפוקושימה: כור שנבנה בשנות ה70 והיה אמור להיסגר או לעבור שדרוג מסיבי, ובפועל יש לו עבר עשיר בטיוח בעיות בטיחות, שדי זכו להתעלמות עד לאסון.
האמינות הבטיחותית של הודו בטח לא עדיפה, וכנראה שגם כך ברוסיה.

הכל פונקציה של כסף: אם לא בונים או משדרגים בכמויות סבירות, כל התחום דועך.
ויש רק 3 גורמים שכמות החשמל הנדרשת מצדיקה הקמה של תחנות בקצב כזה: ארה"ב ואירופה שסוגרים תחנות פחמיות בקצב מסחרר, וסין שבאמת צריכה הרבה תחנות חשמל חדשות.