‏הרשתות החברתיות הפכו כיום למרכיב בסיסי בתפקוד הדמוקרטיה המודרנית.

כשאזרח ניגש לקלפי, הוא צריך לדעת עבור מי ומדוע הוא מצביע. המקור העיקרי למידע הזה - במיוחד בעידן הנוכחי - הוא דווקא הרשתות החברתיות.

נכון שקיימים גם עיתונים, רדיו וטלוויזיה, אך רובם נמצאים בבעלות טייקונים או גופים בעלי אינטרסים כלכליים-פוליטיים. חופש הביטוי דרכם אינו שוויוני: מי שיש לו כסף - יכול לקנות לעצמו קול חזק בהרבה.

אלא שגם הרשתות החברתיות הפרטיות סובלות מאותה בעיה יסודית: הן אינן באמת שוויוניות.
הן שייכות לחברות ענק (שגם הן בבעלות טייקונים), והן מסוגלות - ולפעמים אף עושות זאת - לצנזר דעות מסוימות, להגביל חשיפה של ידיעות לא נוחות או לקדם באופן שיטתי תכנים מסוימים על חשבון אחרים.

לכן אני מציע פתרון עקרוני שונה:
**רשת חברתית ציבורית-ממשלתית**, שתפעל כתשתית לאומית בסיסית, בדומה לאתר gov.il‎ או למערכת הדואר הממשלתי - רק בתצורה של רשת חברתית.

המאפיינים המרכזיים שהייתי מציע לה:

- **רישום חובה באמצעות תעודת זהות** (כדי למנוע בוטים וחשבונות פיקטיביים המוניים),
- **אפשרות לפרסם באופן אנונימי** - אבל תחת אותה מגבלה אישית,
- **מגבלה של 5 פרסומים ביום לכל אזרח** (בין אם בשם מלא ובין אם אנונימי).
כך כל אדם מקבל הזדמנות שווה להשמיע את קולו, בלי אפשרות להציף את השיח באמצעות חשבונות מרובים או פרסום אובססיבי.

הרשת הזו תשמש גם כערוץ הרשמי הבלעדי של המדינה להודעות לציבור (הודעות חירום, הנחיות, מידע רשמי וכדומה).

כתוצאה מכך - המדינה תפסיק לפרסם מודעות במדיה הפרטית, דבר שיבטל סבסוד עקיף של כלי תקשורת מסחריים ויחזק את העצמאות שלהם.

הרעיון המרכזי הוא פשוט:
בדמוקרטיה אמיתית, **הזכות להשמיע דעה צריכה להיות שוויונית ככל האפשר** - ולא תלויה בכיס עמוק, בקשרים או באלגוריתם של חברה פרטית זרה.

רשת ציבורית עם מגבלה יומית קבועה ואחידה יכולה להיות צעד משמעותי בכיוון הזה.

לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם לֹא אֶשְׁקוֹט עַד יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר (ישעיהו סב א)

חצי האי ערב - לערבים, ארץ ישראל - לעם ישראל.

מכה של המוסלמים, ירושלים של היהודים.

https://sites.google.com/site/hamedinai/