התגובות בקרב חוגי השמאל לנוכח ההסכם המסתמן והגרוע עם איראן מעוררות תחושה קשה של דז'ה וו. במקום דאגה קולקטיבית לגורל המדינה, נשמעים קולות של שמחה לאיד, כאילו מדובר במשחק ספורט ולא באיום קיומי על כולנו.

​ההתנהלות הזו מחזירה אותי לימי ההתנתקות ב-2005. גם אז נשבה בשמאל רוח חגיגית של ניצחון. הם הרגישו שהכוח שלהם הכריע את המערכת בשני צירופים מובהקים:

​ראשית, הצירוף המדיני-ביטחוני: התסבוכת הביטחונית שנוצרה בעקבות הסכמי אוסלו היא זו ששחקה את המערכת והובילה את שרון, בסופו של דבר, להרים ידיים וללכת למהלך חד-צדדי.

​שנית, הצירוף המשפטי: הלחץ הכבד של החקירות נגד שרון ובניו יצר תחושה ציבורית קשה שהוא בחר "לאתרג" את עצמו, ולרצות את המערכת המשפטית והתקשורתית שהיו מזוהות אז עם השמאל.

​במשך שני עשורים, תושבי עוטף עזה - ובהם קיבוצים רבים המזוהים עם השמאל - ספגו אלפי טילים, רקטות ומרגמות. שם, תחת אש, לחלקם נפל האסימון הכואב: המציאות הביטחונית לא מבדילה בין ימין לשמאל.

​ההיסטוריה מוכיחה שוב ושוב שאין שום סיבה לשמוח כשמדינת ישראל נחלשת או נדחקת לפינה. מול איראן, בדיוק כמו מול עזה, כולנו נמצאים באותה סירה - וכדאי שנתעורר לפני שיהיה מאוחר מדי.

לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם לֹא אֶשְׁקוֹט עַד יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר (ישעיהו סב א)

חצי האי ערב - לערבים, ארץ ישראל - לעם ישראל.

מכה של המוסלמים, ירושלים של היהודים.

https://sites.google.com/site/hamedinai/