מאז אסון הכרמל ממתינים אנשי מחנה "רק לא ביבי" בכליון עיניים לאסון לאומי שיזעזע את המדינה וישמש טריגר להדחת נתניהו.

מבחינתם, זהות האשמים בשטח אינה רלוונטית. הם מוכנים להקריב גם גורמים ממחנה שלהם עצמם, מתוך חישוב פוליטי קר: נתניהו שקול בעיניהם כנגד עשרות דמויות אחרות.
יתרה מכך, מכיוון שהתקשורת והפרקליטות נתפסות כזרוע של מחנה השמאל, הם יכולים להציב כל דמות שירצו - והיא תזכה לאתרוג ולגיבוי מוחלט. מנגד, כל איש ימין שינסה להתבלט או להוביל מדיניות עצמאית יספוג סיקור עוין ו"טרור משפטי" עד שישבר ויפנה עורף למחנהו, כפי שכבר קרה לא פעם.

אסון מירון הגיע בהמשך, אך מכיוון שפגע בעיקר במגזר החרדי התקשתה התקשורת הכללית לרתום אותו להסתה אפקטיבית נגד נתניהו - במיוחד כשמי שנשא באחריות המבצעית על הזירה היה מפכ"ל המשטרה.

כעת, באסון השביעי באוקטובר, התמונה זועקת עוד יותר: אף שראש השב"כ והרמטכ"ל מגיעים מתפיסת העולם של מחנה השמאל, שר הביטחון הפך ליקיר השמאל שנלחם להשארתו בתפקיד, והמזכיר הצבאי מונה בלחץ הרמטכ"ל כדי למנוע מנתניהו מינוי שהיה עשוי למנוע את המחדל.

הרמטכ"ל וראש השב"כ לא פעלו בחלל ריק. הם נתפסים כזרוע המבצעת של האופוזיציה, של המערכת המשפטית ושל היועצת המשפטית לממשלה, שמתנהלת זה מכבר כאופוזיציה לכל דבר.

הענקת הפרס הזה למערכת שכשלה מעלה את השאלה הזועקת: האם לתת להם את מבוקשם אינו אלא מימוש הפסוק "הֲפִשַׁלְתָּ וְגַם יָרַשְׁתָּ"?

לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם לֹא אֶשְׁקוֹט עַד יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר (ישעיהו סב א)

חצי האי ערב - לערבים, ארץ ישראל - לעם ישראל.

מכה של המוסלמים, ירושלים של היהודים.

https://sites.google.com/site/hamedinai/