|
בגלות ניצן מאמינים שרוח הגוש תנצח
בגלות ניצן מאמינים שרוח הגוש תנצח
יום שבת, 3 בספטמבר 2005, 16:05 מאת: עדה אושפיז, הארץ
המפונים מגוש קטיף מסתגלים לאט לאט לפרידה ממרחבי הגוש ולצפיפות היחסית בניצן. בינתיים הם מלאים געגועים לימים היפים בעזה
עוד בכתבה:
ילדים גולשים על דיונות»"הוציאו אותך לגלות, כמו שעשו לנו"»חיילים שותלים עציצים»
התכונה בביתם של מאיר ועדנה ירימי מרחוב נחל הערוגות בעיר הקראווילות הזערורית ניצן היתה טעונה ריגושים חרישיים, לא ממוקדים. "מינהלת ההתנתקות נתנה פה שמות לרחובות, רק נחלים ופרחים", אמרו במשיכת כתף. הם לא יודעים למה. במתחם הקטן של הקראווילה שלהם יש עוד חמש קראווילות. כולם מפוני ההתנחלות גדיד, מושב חקלאי דתי ממרכז "הגוש". דגלי ישראל גדולים במיוחד שהתנופפו בחזיתות הבתים גימדו אותם עוד יותר.
עיר הקראווילות, שהוקמה בן לילה, נראתה כדגם הזוי על שולחנו של היסטוריון העתיד. שלושה גושים, כל גוש מפולח על ידי דרך אליפטית, שדרך מרכזית חוצה אותה - דרכים לא סלולות, ללא מדרכות - וממנה מתפצלים מתחמים של קראווילות צהבהבות, חשופות, עם גינות קטנות, חלקן שתולות, עם דשא-אינסטנט, שולחן גן ושמשייה, אחרות עזובות.
כ-200 משפחות ממפוני גוש קטיף קובצו שם, לפי התנחלויות, "קהילות", בשפת המקום, והן הביאו עמן לא רק את
רהיטיהן, אלא בעיקר את "רוח הגוש" ותרכיז של הוויה מיוחדת של "קהילות נבחרים" שטופחה במשך כמעט ארבעים שנות כיבוש.
הפינוי לא רק עקר את המתנחלים מבתיהם, אלא ממציאות חיים שעיצבה אותם כמעמד חדש של קולוניאליסטים בעלי נשמה יתרה, חוצה עדות ומעמדות מכל חלקי החברה, "אחת מהקבוצות האיכותיות ביותר בישראל", כפי שהם מעידים לפעמים על עצמם, מגשימים בגופם חלומות גזעניים ולאומניים של עם ישראל כולו.
ילדים גולשים על דיונות
"איפה קנית את העמודים לווילונות?" התעניינה שכנתה של עדנה ירימי. "בהום-סנטר", השיבה ירימי. השכנה ממול קנתה גלגלת של במבוק. "זה מצוין, זה גם יפה וגם מאפיל מהשמש, מצוין", הסבירה ירימי, "למה לנו להשקיע?" בגדיד היה לה בית של 220 מ"ר, חמישה חדרים. עכשיו היא נאלצת לדחוס את הריהוט שלה ל-90 מ"ר. הארונות והמיטה היו גדולים מדי, אז היא קנתה ארונות חדשים פשוטים וספה. באמבטיה היא מתכוונת לקנות ארונות פלסטיק זולים ותכליתיים. הפינוי גרם לבעלה גם לאבד את משרתו כרכז ביטחון שוטף. "הוצאות על הוצאות, ירחם השם, תשע נפשות, מה נעשה, לומדים להסתדר", הפטירה בשטף דיבור ענייני, לבושה חצאית ארוכה ושביס לראשה, פניה המאורכים מפיקים נועם.
לגוש קטיף הם הגיעו מרחובות, מדירה של 54 מ"ר ועם תינוק בן שלושה שבועות. המעבר שימש להם מקפצה כלכלית. בעלה, מאיר, גילה את המקום כששירת באזור עזה בצבא קבע. "מה זה התלהבנו, מקום פסטורלי, יפה, מקסים, בלי צפיפות, בלי רעש, את מתנתקת מהכל, היית מגיעה לגן עדן. אבל מה לעשות, ממשיכים הלאה", נאנחה ירימי. כמו כל מפוני "הגוש", גם בשבילה הים של עזה אינו דומה לשום ים אחר. הם עצמם לא התגוררו על החוף, אבל די היה במבט על הים כדי להשכיח עולם ומלואו. גם החול של עזה לא דומה לחול בשום מקום, בוודאי לא לחול המתאבק של ניצן. ילדים גולשים על דיונות, נשמע בפי מפוני גוש קטיף כמעט כמו צופן סודי. זר לא יבין זאת. "אהבתי לחיות שם, לילדים היה מצוין, מרחבים, שקט, שלווה, קהילה, הדדיות, שמחה, גמ"חים, ממש חממה", מילמלה.
רק הפצמ"רים והקסאמים קטעו לפעמים את השלווה, אבל הם גם הזינו את תחושת ההקרבה והקורבנות וגיבשו את "הקהילה" המגוונת כל כך של גדיד - צרפתים, אמריקאים, תימנים - כולם מסתופפים תחת המטרייה של אתוס פטריוטי פסבדו-משיחי, רווי שנאה לפלסטינים, חוזרים ואומרים אותם דברים באותו טון נינוח, נוטף חלב אהבת אנוש מדומה, אטומים לא רק לדיכוי הנורא מעבר לגדר דרומה ומזרחה, אלא גם למצוקות החברתיות שלהם עצמם מעבר לגדר צפונה.
"אין מה לעשות, באמת שאין מה לעשות", המשיכה ירימי, "מי שאומר שהגירוש שלנו הכרחי שיסתכל על הפיגוע בבאר שבע השבוע. הם לא יישבו בשקט עד שיגיעו לירושלים. פה זו מלחמה על ארץ ישראל, הם הכריזו עלינו ג'יהאד. מה עשינו, סתם החזרנו להם שטחים. מה אנחנו, מדינה של נשלטים? אנחנו, מתיישבי הגוש, היינו שם חוד החנית. אף אוכלוסייה אחרת לא היתה עומדת במה שעמדנו. כל הירי, הפצמ"רים, הקסאמים, אף פעם את לא יודעת מאיפה זה ינחת עליך. אבל ברוך השם הקדוש ברוך הוא נתן לנו את הכוחות לעמוד בזה והוא גם ייתן לנו כוח לעמוד בהתנתקות. ומי יודע, יום אחד אולי עוד נחזור".
"אהה, תביאי לי עובדים להתקין את הפלורסנטים", פנתה ירימי במאור פנים למתנדבת שנקשה על דלת ביתה, אחת מעשרות מתנדבים, רובם מהתנחלויות בגדה, שנפוצו באתר והציעו את עזרתם למפונים להתארגן בבתיהם החדשים. "עם ישראל חיזק אותנו בצורה אדירה", הסבירה, "עם ישראל התגלה במלוא תפארתו. פשוט צמרמורת. יהודי הוא יהודי, עם ישראל הוא עם אחד, לא משנה ימין או שמאל, כולם באו ותרמו ועזרו. אין מלים".
"הוציאו אותך לגלות, כמו שעשו לנו"
המוני בית ישראל לא הגיעו להלווייתו השנייה של נחמיה וינטר, שפתחה השבוע את מסען של 48 גופות מבית העלמין של נוה דקלים אל מעבר לקו הירוק. בקהל האבלים בלטו חיילים, עיתונאים וצלמים. הם גם השתלטו על הקבר הרענן בבית העלמין של ניצן ודחקו את בני המשפחה מאחור. שקיות לבנות עם חול שהובא מנוה דקלים הוכנו מבעוד מועד. רק מיעוט של חובשי כובעים של גוש קטיף נראה בקהל. המשפחה הצטופפה ביחד, חבוקה, מייבבת חרישית.
רבקה וינטר הקפידה לא ללבוש חולצה כתומה, כדי שהכאב יישאר פרטי. מירכתי הקהל נשמע בכי של אשה שהלך וגבר עד לכדי צעקה מתמשכת, אבל נדם משלא נענה. ההספד של האב, בן 82, היה מאופק, מלא כאב. רק הרב יגאל קמינצקי, רבה האזורי של גוש קטיף, לא הרשה לעצמו להחמיץ את גדולת הרגע. "עקרו אותך מבית חייך, ממקום מנוחתך", התנשא קולו בעוז, "הוציאו אותך לגלות, כמו שעשו לנו. לך לא נתנו מנוח ולנו לא נתנו מנוח. אנחנו חשים מה שאתה מרגיש והדמים שלך שזועקים מתחת לאדמה חוברים אל הדמים שלנו שזועקים מעל האדמה". קמינצקי גם הטיל עליו להיות שליח של מעלה בפני הקדוש ברוך הוא, "כדי שנשוב לשכון לבטח בגוש קטיף, חבל עזה, ארץ מולדתנו".
דם ואדמה וקדושה. ההלוויות השניות נהפכו במהרה לסמלה שותת הדם של ההתנתקות. שום משפחה לא ויתרה על הלוויה שנייה, אף שהאפשרות ההלכתית הזאת הוצגה בפני המשפחות השכולות. "לא חשבתי על זה, זאת בכלל לא היתה אופציה. גם לא היו נותנים לי, הוא היה איש של חברים", הגיבה בתהייה רבקה וינטר, קצוצת שיער, מטופחת, שופעת חביבות, ישובה על מזרן בקראווילה שלה ברחוב נחל רחף בניצן, משפחה יחידה כמעט מנוה דקלים במתחם של גן-אור.
נחמיה וינטר טבע בים של עזה לפני עשר שנים, כשהלך להיטהר במים טבעיים לפני יום כיפור. הוא הטביל את בנו שניר, בן השבע, הפקיד אותו בידי גיסו ונכנס לים לטבול בעצמו. כעבור זמן קצר הבחינו בני המשפחה בבגד הים שלו צף על פני המים. רוב ההלוויות של עקורי גוש קטיף השבוע לא היו של חללי צה"ל או של הרוגי פיגועים, אלא של נפגעי מחלות, מיתות טבעיות, אסונות טבע. הן ייצגו בשביל אנשי גוש קטיף את מחזור החיים והמוות שלהם בגוש קטיף, חיים רגילים והתמודדויות יומיומיות עם חיידק טורף או סרטן. הן נמסכו באתוס הבלתי מנוצח של ארבעה דורות שצמחו ב"גוש", הצידוק העליון של השיטה ליצירת עובדות מוגמרות בשטח באמצעות מבצע התנחלויות לאורך שנים.
"מישהו מסוגל להבין איך זה ללכת שוב אחרי אותו ארון", הקשתה רבקה במתיקות, "אני לא חזקה במלים, אבל זה פשוט סרט הזוי, זה הדבר שהכי הטריד אותי מהיום שהתחילו לדבר על פינוי. איך עוברים עוד לוויה, איך מעבירים את הילדים שלי עוד לוויה, איך אבא זקן עובר את זה שוב, איזה פצע אני פותחת מחדש. רק שנלך קדימה ונצליח לשקם את החיים". נחמיה היה בן הקיבוץ הדתי לביא בגליל התחתון. רבקה היא ילידת באר שבע. גם אותם כבשו הדיונות בחיפושיהם אחרי איכות חיים. הם עזבו שתי משרות טובות כדי להצטרף ל"גוש" ומעולם לא הצטערו על כך.
זה לא התחיל אצלם מפוליטיקה, אבל ללא ספק גלש לשם. כמצביעי האיחוד הלאומי הם חשו את עצמם כאנשי שליחות. כעובדת במחלקת הבנייה של מועצת נוה דקלים רבקה היתה שותפה בבניית כל בית ביישוב. "הקלות הרבה שבה הורסים, זה בלתי נסבל", נאנחה, מחבקת מנחמים הגוחנים לעברה מדי פעם.
"אני, שדאגתי בכל יום בחירות להלביש את הילדים בגדי חג ולחנך אותם להוקיר את הדמוקרטיה, לא אצביע יותר. אני לא מסוגלת להאמין למערכת. לא ראיתי שחברי כנסת שאלו שאלות, לא ראיתי שהצביעו מתוך אמונה, ומה ששבר אותי היה המשחק של ביבי נתניהו ולימור לבנת בהצבעה האחרונה. התאכזבתי, בטח שאני ממורמרת, מבית של 230 מ"ר נזרקתי לבית של 90 מ"ר. אבל אני צריכה להודות לאל שיש לי איפה לשים את הראש".
היא מלאת תשבחות לחיילים ממחלקת החללים של משרד הביטחון, שאירגנו את ההלוויות. ברגע שהיא שמעה את טון קולם הסבלני, המתחשב, היא ידעה שהיא בידיים טובות. היא אהבה את החיבוק שלהם, איך השכילו להביא את רוח גוש קטיף לבית העלמין בניצן, אותה תערובת נעימה של אינטימיות וטיפוח, כלשונה, אותו נוף, חולות ומדשאות. על פוליטיקה אין לה כוח לדבר עכשיו.
הזיכרון הכי קשה שלה היה "היציאה מהגוש". היא נסעה לבד ברכבה לכיסופים, יודעת שאין דרך חזרה. נוה דקלים היתה מלוכלכת כל כך מכל האורחים שהציפו אותה. זאת לא היתה נוה דקלים שהכירה, וכל היס"מים והחיילים על סוסים בפתח היישוב הוציאו אותה מדעתה. למה בכלל מישהו חשב שאנשי נוה דקלים מסוגלים להתלהם. למה נבהלו מהם כל כך? הרי פינו אותם כמו עלה נידף. אפילו היא לא חשבה שזה יהיה מהר כל כך. פשוט עשו להם "פו" וזהו. היא בכתה כל הדרך. היא לא לקחה שום טרמפיסט. שמחה להיות לבד. אחר כך באו מראות ההרס בטלוויזיה. היא היתה רוצה להיות אצילת נפש ולהרגיש שלא אכפת לה שפלסטינים יגורו בבית שלה, אבל היא לא מצליחה, קשה לה.
חיילים שותלים עציצים
ערימת רובים נערמה ליד חצר ביתה של חיה דהן מניסנית, כשעשרות חיילים מגדוד 13 של גולני התפזרו בין הגינות לסייע למפונים להעביר צמחי עציצים לאדמת גינותיהם. "אנחנו פה עם כל הלב, אם זה לסחוב, לצבוע, לשתול, מוכשרים לכל דבר בשבועיים האלה", הסביר אחד החיילים. "תגיד, חייל, מה אתה חושב, אי אפשר לחפור עוד קצת?" גחנה דהן מעל החייל. "חפרתי כבר עד העצם, אבל ננסה עוד", השיב.
מאחורי הגינה עסקו מתנדבות במיון ובהתאמת עשרות זוגות גרביים. דהן לא חדלה להרעיף עליהן תודות. "אנחנו, חשוב לנו מאוד לעזור לכם, אנחנו מרגישות באותה סירה אתכם", השתפכה ראש קבוצת המתנדבות מ"לב לנוער", ארגון שהוקם בחטף ביוזמת המדרשה הישראלית למנהיגות חברתית בכפר אדומים. קרני שמש אחרונות צבעו את הקראווילות בגוונים אדמדמים, נשברים באבק הבולדוזרים והמנופים שהעמיסו מכולות ריקות והביאו חדשות. הכרזות שהתנופפו ברוח בין עמודים מאולתרים - למען אחדות ישראל, שתי ידיים-לב אחד, עם ישראל חי, כולנו עם אחד - ניסו בכל מחיר להפוך את ההתנתקות לניצחון תעמולתי של הימין ולשמר את המסר הדביק המוכר של אחוות דם יהודי באשר הוא.
"לא האמנתי שיפנו אותנו, זה לא נראה הגיוני. מקום כזה נפלא, מקום שנותן ביטחון למדינת ישראל, למה שיפנו אותו, תני לי סיבה הגיונית אחת", הקשתה תמר דהארי, מצביעת ש"ס וליכוד לחלופין ("שניהם איכזבו, השם ירחם"), אם לחמישה. אצלה בבית, העמוס בריהוט שאין סיכוי למצוא לו מקום, שכחו להקצות מקום לשעון שבת, המדרגות עדיין לא גמורות וחולות החצר מיתמרים ברוח. "אם אני מוציאה כביסה החוצה, מה יהיה עליה", מיחתה.
"נחזור בעזרת השם", אמרה בחיוך, "אי אפשר לדעת, שיהיה טוב. נסתכל על חצי הכוס המלאה ובעזרת השם, הקדוש ברוך הוא יעזור, יש עוד תקווה. זאת אמונה, אף אחד לא יודע את החשבון של הקדוש ברוך, הוא רצה שנלך משם, אולי עכשיו יביא על הפלסטינים את הצונאמי, ישטוף הכל והמקום יהיה טהור ונוכל לשוב אליו", הציעה בחצי צחוק.
פרסומת
"אין מה לעשות, אני מוכנה שיעבירו את ערביי ישראל לגוש קטיף", הביעה שכנתה, כוכבה ארוסי, את דעתה הנחרצת, "אתם מוציאים אותנו משם, אז תעבירו אותם לשם. לא ייתכן שיגידו שתי מדינות לשני עמים ועם אחד מגורש והשני נשאר בשני המקומות. למה עד היום יהודי לא מסתובב חופשי ברמלה ובלוד? בשבילי כל הערבים אותו דבר, הם רוצים לזרוק אותנו לים. אני מוכנה לתת להם את הפיצויים שלי ושיסתלקו מפה. להם יש 22 מדינות, לי יש רק אחת".
"שום דבר לא ישבור אותנו", סיכמה חבי דפנה, אם כלתה של דהארי, בת 43, בעלת חזות צעירה ומטופחת במיוחד. הוריה עלו מתימן כנערים והיא רואה עצמה נמנית עם דור שני של צברים. "אמנם כואב לנו עכשיו, אבל נצמח ונתפתח וגוש קטיף לא יהיה שם, הוא יהיה בכל מקום בארץ ישראל. זה לא יהיה גוש קטיף קטן, זה יהיה גוש קטיף גדול, עם ערכים ואמונה ודרך ארץ. קהילה גדולה, חזקה".
כלומר, תשתלטו עלינו? תהיתי בקול.
"בעזרת השם", נעניתי בתקיעת "כיף" חברית.
http://news.walla.co.il/?w=//773494
_____________________________________
|
ראשי
צ'אט
03-09-2005, 20:12
ארץ ישראל לעם ישראל - הציונות תנצח! 
מצב כלאיים
