 |
07-01-2006, 02:41
|
|
|
|
חבר מתאריך: 07.01.06
הודעות: 15
|
|
|
יום שדה, ה-05/01/06
למרות שאני מתנגד לזה, החלטתי שגם עלי לעזור לחברי המלש''בים בדרכם ליום השדה, בדיוק כמו שאני נעזרתי במאמרים של אחרים, ולכן כתבתי את המאמר הנ''ל.
יום שדה, ה-05/01/06:
נכנסים לוינגייט, והולכים אחרי השיירה של הילדים, שכמוכם, גם להם יש פרצוף מלא תקוות וחששות. נכנסים ימינה במקום בו יש שלט המורה "ימי שדה", מציגים את הזימון ואת תעודת הזהות שלך לשומרים ונכנסים לשטח הכינוס של היום שדה. השטח הזה כולל שלושה דברים רלבנטיים למלש''בים:
1. "המכולה" – זהו המקום אליו תלכו איך שתיכנסו לשטח הכינוס. שם תציגו לחיילות ממדור סיירות את הזימון שלכם ואת תעודת הזהות שלכם, והן יאמרו לכם מה המספר שלכם להיום, ותצטרכו לרשום אותו על החולצה שלכם משני הצדדים. לפני המכולה יש כמה שולחנות עם טושים על-מנת שתוכלו לרשום.
הערת רקע: לא, אתם לא היחידים שאכפת להם מאיזה מספר יהיה להם. כולם רוצים מספר יפה ועגול.
2. האוהל הרפואי – אחרי שקיבלתם ורשמתם את המספר שלכם על החולצה, יקבצו אותכם בחמישיות בקבוצות של 30 איש, לפי סדר המספרים שעל החולצות שלכם. לפני שתיכנסו לאוהל הרפואי, יחלקו לכם טפסים רפואיים, בהם אתה מצהיר שאתה בריא, הכל בסדר ושאין לך בעיה לעשות את היום הזה. לאחר-מכן תסתדרו בטור ותיכנסו לאוהל הרפואי, שם תתיישבו מול רופא, שישאל אותך איך אתה מרגיש, כמה ישנת בלילה וכל מיני שאלות כאלה, ולבסוף, ישים לך מעין "צבת" על היד, שזה בעצם מכשיר שמודד דופק. אני ציפיתי (1) שיהיה לי דופק ממש גבוה, כי ממש התרגשתי, ובכלל, אני אדם עם דופק קצת יותר גבוה מהרגיל, אבל נמדד לי דופק 67, שזה די נמוך.
3. בוחן בר-אור – לאחר שתצאו מהאוהל הרפואי תחכו עד שיקראו לכם לחימום שלפני הבוחן בר-אור. יקראו לכם, שוב, בקבוצות של 30 איש, לפי המספרים שעל החולצות שלכם (לדוגמה, 180-210). החימום יועבר על-ידי אדם מאוד נחמד וחייכני, שזה דבר נדיר מאוד ביום הזה. אל תצפו שהמדריכים שלכם יהיו ככה גם. בקיצור, אחרי שהוא יבהיר שזה לא תיזוז, הוא ישלח אותכם להקיף עץ ולחזור, ואחרי זה, אותה פרוצדורה, רק עם ברכיים לחזה, עקבים לישבן וצעדי רדיפה. לאחר שתסיימו את הריצה, תעמדו במקום והוא יעביר לכם מתיחות.
אחרי המתיחות, תסתדרו בשתי טורים, תסתובבו אחד לשני, ותכירו את מי שהוך להיות הבן זוג שלכם בשני השלבים הראשונים של הבוחן בר-אור. תלחצו ידיים, תכירו שמות, זה לא משנה, כי הבן זוג הזה יתחלף עוד בתחנה הראשונה, שהיא כפיפות מרפקים. הולכים בשתי טורים לאורך סרט סימון לבן שמתוח לאורך הרצפה, עד שהאחרון מגיע לסוף הקו. הטור שמשמאל לקו הוא זה שיבצע את הכפיפות מרפקים ראשון. הטור שנמצא מימין לקו הוא זה שימדוד ראשון. בתחנה זו אין הגבלה של זמן, והמדריכים עוברים כל הזמן בין האנשים ובודקים שאף אחד לא מרמה. אצלי הוא עבר, שם אצבע על האגרוף של בן הזוג שלי ובדק שאני יורד עד הסוף. את הירידות שבהם לא נגעתי באצבע שלו הוא הוריד לי, ככה שלבסוף נמדדו לי 36 כפיפות מרפקים, בעוד שעשיתי יותר מ-40. המסקנה: שווה להשקיע ולרדת עד הסוף, למרות שזה קשה. אחרת, אתם סתם עושים בלי שזה ייספר לכם, ולכן אתם סתם מבזבזים אנרגיה וכח.
אחרי שסיימנו עם הכפיפות מרפקים, עוברים לתחנה השנייה של הבוחן בר-אור – כפיפות בטן. כאן, שוב, החלפנו זוגות. כל זוג עמד ליד מזרן, כשהמספר הנמוך מבין השניים הוא זה שיעשה ראשון. לדוגמה: זוג אנשים עם מספרים 201 ו-202, 201 יעשה ראשון, ו-202 ימדוד ראשון.
איך זה מבוצע: אצבעות שלובות מאחורי הראש, נגיעה של השכמות במזרן, אגן נוגע במזרן כל הזמן, רגליים ב-90 מעלות, כשהבן זוג יושב על כפות הרגליים, ומחבק את השוק שמתחת לברך שלך. ישנה הגבלת זמן של 2 דקות. המדריך מזניק את כולם ביחד
שימו לב: גם כאן מקפידים מאוד, ויורידו לכם חופשי אם תפרידו, אפילו במעט את האצבעות שלכם אחת מהשנייה, אם לא תרדו עד הסוף ואם תקפיצו את האגן. אז שימו לב לביצוע נכון של הדברים. אני, עשיתי 63 עליות, שזה בסדר גמור. עוברים לתחנה האחרונה של הבוחן המיותר הזה, ריצת 2 קילומטרים.
אחרי שסיימנו עם הבטן, מדריך נתן לנו דקה לשתות ולהשתין, ואחרי זה חזרנו אליו. הוא שלח אותנו כקבוצה ללכת לנקודת ההזנקה של הריצה, שם חיכינו קצת עד שהקבוצה שרצה לפנינו תסיים את הריצה שלה. בזמן שחיכינו, הצטרפה אלינו קבוצה נוספת, עם מספרים עוקבים לשלנו. (180-210, 210-240). שימו לב: כשאתם תחכו לריצה, כולם ישתקו. ככה זה. כולם במתח וזה טבעי וזה בסדר.
לבסוף, הקבוצה שלפנינו סיימה את הריצה, והמדריך הואיל בטובו לבוא לנקודת ההזנקה. שימו לב, כל האנשים שמקבוצות הכנה לצה''ל, המסלול בריצה הוא לא כמו בימי סימולציה שעשיתם. המסלול הוא פשוט: יש שדה ענקי, אתם צריכים להקיף אותו. יש קטע של כמה מטרים שהוא עם חול, ויש קטע בוצי שתצטרכו לעבור בו אחד אחד, אבל הקטע הזה הוא בערך בחצי הריצה, אז לא תהיה בו בעיה כלשהיא. חוץ מזה, שטח הריצה הוא נוח, ובקטע הלפני האחרון שלו אתם בכלל תרוצו על משטח אספלט המקביל לכביש החוף, ותוכלו לראות את כל נהגי ישראל נוהגים בנוחיות דרומה, בעוד אתם מתנשפים וכואב לכם.
הריצה נגמרת כ-100 מטרים לפני נקודת ההזנקה, שם יש משפך, אליו תיכנסו בסוף הריצה ותקבלו פתק שבו יהיה רשום את מספר ההגעה שלכם (17). תעברו את המשפך, ופקידה ממדור סיירות תיקח מכם את הפתק, ותקריא את המספר שלכם + מספר ההגעה שלכם לפקידות שיושבות ליד השולחן, שיירשמו. לאחר שעברתם, תוכלו למלא לעצמכם כוס עם מים מהעוקב הצבאי שיחכה שם. מזל-טוב, סיימתם את החלק הכי פחות פיזי, משמעותי וחשוב ביום השדה, וזה לקח לי יותר מעמוד! אלוהים, אני חופר...
לאחר שתחזרו מהריצה אל שטח הכינוס של היום שדה, אתם תשבו בקבוצות האם שלכם, כלומר לפי המספרים, ותקבלו הסבר מפקידות של מדור סיירות על תהליך המיון. לאחר ההסבר, תקבלו דף ועט ותתבקשו לדרג את היחידות אליהן תרצו להגיע: ה"יחידה", הקומנדו הימי וחובלים. אני דירגתי את ה"יחידה" כהעדפה ראשונה, חובלים כהעדפה שנייה, והקומנדו הימי כהעדפה אחרונה. בנוסף, תקבלו דף שבו יהיה רשום את כל תהליך המיון ליחידות ההתנדבות, כמו מה שהפקידה הסבירה.
אחרי שסיימתם לדרג, תתבקשו לשבת בעשיריות מאחורי האוהלים, איפה שמקודם ביצעתם את כפיפות המרפקים והבטן בבוחן בר-אור. שם תחכו עד שכל השוקיסטים שהגיעו רק עכשיו יעברו את כל התהליך שעברתם עד עכשיו, ויצטרפו אליכם. שימו לב, גם בזמן הזה, כולם במתח ואף אחד לא ירבה בדיבור. אחרי המתנה ארוכה, יביאו לשולחנות שמולם אתם יושבים פרוסות לחם וממרח שוקולד, ויתנו לכם זמן 5 דקות, אחרונות בהחלט, לאכול, להשתין, לשים כובע על הראש ולחזור לשבת בעשיריות, כי אחרי זה מתחיל היום. מי שאין לו כובע, יכול לקחת כובע טמבל צבאי מארגז של כובעים שיונח מולכם. ב-5 דקות האחרונות שלי עם חמצן בריאות, הלכתי לאוהל, שתיתי, מישהוא הציע לי חטיף אנרגיה, שלמרות שאני לא מאמין בשטויות האלה, החלטתי לאכול את זה, פעם ראשונה בחיים. מה יכול לקרות. סיימתי לאכול ולשתות, וקראתי את העלון שמתאר את הפעילות של ה"יחידה" שקיבלתי עם הזימון ליום השדה.
"מה שלאחרים מהווה גבול – אצלך זו רק נקודת ההתחלה." ניסיתי לזכור את המשפט הזה לאורך היום. יצאתי החוצה מהאוהל, והתיישבתי עם כולם. שימו לב, גם כאן, עדיין כולם שותקים ומתוחים. מישהוא מגיע, מקריא קבוצות ומספרים: "קבוצה מס' 1... מספרים... קבוצה מס' 13... מספרים..."
כאשר המספר שלך נקרא, אתה קם, ומצטרף לטור שמאחורי הציוד הצוותי שלך. הטורים מסודרים כך שקבוצה מס' 1 היא הכי רחוקה, וקבוצה אחרונה היא הכי קרובה. נעמדים בטור, מסתכלים קדימה ואחורה, מנסים לשפוט אנשים על-פי גובה ורוחב כתפיים, וגם צבע עור (היה לי אתיופי בקבוצה). כמובן שכל מה שאתה חושב לגבי אותם אנשים מתברר כלא נכון, ודווקא מי שהכי לא חשבת שהוא כזה תותח, הופך להיות אחד כזה, אז ככה שאין לזה שום חשיבות.
המדריכים מגיעים, רק אחד מדבר, בינתיים. הוא אומר לנו שיש לנו 30 שניות לקחת את כל הציוד הצוותי ולהזיז אותו 30 מטר הצידה, ולעמוד שם בשלשות. לאחר שעשינו את זה, הוא אמר לקחת את הציוד וללכת אחריו. כל אחד לוקח מה שהוא יכול, וכל החישובים של "אני לא אקח את X כי זה כבד" נעלמים שם ברגע. אני לקחתי את הג'ריקן 20 ליטר המלא, שמתי אותו על הכתף, ולכל אורך הדרך מהמאהל עד ל"שטח" של הדיונות, טפטפו עליי מים, וככה התחלתי את היום.
עברנו את הגדר המפרידה בין המאהל, מקור התמימות והרוך הצבאי כלפי מלש''בים, מקום בו אף אחד לא מריץ אותך יותר מדי ותמיד יש לך חמצן בריאות ובכל חלקי הגוף באופן סדיר, לבין ה"שטח", אותו למדנו לשנוא. אני נשבעתי שכשאני אהיה גדול, אני איישב את כל המשטחים החוליים בארץ, אפריח את השממה המכוערת של וינגייט. מי שמע על דיונות באמצע נתניה? מה קרה לציונות והפרחת השממה?
בכל מקרה, התחלנו לעלות ל"שטח". עלינו עד לקצה הדיונה, כשהמדריך תקע עט חפירה בערך בחצי הדרך למעלה. כשהגענו למעלה, הנחנו את הציוד הצוותי, שמנו ספסל למדריכים שלנו, כי גם ככה קשה להם, והסתדרנו בשלשות.
מילה לגבי המדריכים: לי היו שלושה, שתיים מה"יחידה", ואחד מהקומנדו הימי. אחד המדריכים מ"היחידה" הוא מי שהריץ אותנו כל הזמן, מי שצעק "צא", המילה שלמדנו לשנוא כל-כך. המדריך השני מ"היחידה" הוא מי ששתק רוב הזמן, אבל הציק לאנשים שראה שקשה להם. המדריך השלישי היה מהקומנדו הימי, והוא כמעט ולא הוציא מילה במשך כל היום, כולל השיחת סיכום. עכשיו, המדריכים הם סופר מקצועיים, והם לא באים להשפיל אותך או לצעוק עליך. זה לא באופי שלהם ולא באופי היחידה. הם באים כדי לבחון אותך ולבדוק את התגובות שלך.
כך התחלנו. המדריך הדומיננטי אמר: "נתחיל בחימום קטן, רואים את העט חפירה שם? תקיפו אותו ב-30 שניות, תחזרו לשלשות, ותתנו לי זמן. צא". הגענו בחזרה תוך 20 שניות, אבל לקח לנו יותר מ-10 שניות כדי להסתדר בשלשות ולתת זמן. אז מה עושים? "צא". ושוב פעם. "צא". "צא". "צא". "צא". "צא". מהר מאוד אחד מבין שזה לא מתאים לו ופורש. ומיד אחריו, עוד אחד, כאילו הוא התבייש לפרוש ראשון. רק חבל ששתי האנשים האלה הם היחידים שפרשו מהצוות שלי.התחלנו 16 את יום השדה, סיימנו 14. התיזוזים ההתחלתיים התחלפו מהר מאוד לסדרי הגעה, כשהמדריך אומר שהם רושמים רק את השמונה הראשונים. מתישהו היתה הפסקה, אולי אפילו שתיים, אבל אני פשוט לא זוכר.
התחלנו תרגיל אלונקה סוציומטרית. 4 ראשונים שמגיעים לוקחים אלונקה, 2 אחריהם לוקחים ג'ריקן 20 ליטר, שלאט לאט במהלך היום מתרוקן, וכולם יוצאים לעוד סיבוב על הדיונה. לא זוכר כמה פעמים עשינו את זה. אני רק זוכר שמתישהו קיבלנו הפסקה של 10 דקות, וכולם היו בטוחים שאת החלק הקשה של הספרינטים עברנו, ועכשיו נשאר רק שקים-זחילות-בור-והביתה. השעה היתה יחסית מוקדמת, ולכן זבוב טורדני של ספק ניכר במעמקי מחשבותינו האסורות על הסיום. כמובן שמיד נתנו מכה על העורף ומחצנו אותו. לאחר 10 דקות, עמדנו שוב בשלשות. "צא". כך המשכנו את התרגיל אלונקה סוציומטרית. לאחר לא הרבה מקצים נוספים של אלונקה סוציומטרית, ניתנה לנו הפסקה של 8 דקות, בה היינו צריכים למלא כל אחד שק חול, לקשור אותו באמצעות חוטים שהיו לנו בתד"ל הצוותי, ולעמוד בשלשות. התרגיל הוא פשוט. אנחנו צריכים לעשות כמה שיותר הקפות של הדיונה עם השק על השכמות, עד שהמדריכים יגידו לנו להפסיק. הם לא שוכחים להזכיר שמי שרוצה לעצור ולנוח שניה, להוריד את השק מהכתפיים ולשתות משהו, יכול לעשות את זה, אבל רק ליד איפה שהם יושבים במעלה הדיונה. הכי מצחיק היה שמישהו מהצוות שלי שאל: "עד מתי?", אז המדריך השתקן מה"יחידה" אמר שמי שמגיע ל-100 (!) הקפות של הדיונה יכול להפסיק, ואנשים לקחו את זה ברצינות. כשהגעתי להקפה 10, עברתי ליד מישהוא שגם היה בהקפה 10, והוא אמר לי בייאוש מוחלט: "איך הם מצפים שאני אגיע ל-100!?" המטרה בתרגיל את זה, ואת זה הם לא אומרים, היא כמובן לא לעצור, ולדחות את כל הסיפוקים המיידיים של כאב, צמא, עייפות וכו'. עד לתחנה זאת, המצב שלי היה רע, וידעתי את זה, לכן אמרתי שאני לא מפסיק, וכל הזמן ממשיך ללכת. ככה הגעתי ל-17 הקפות, כשהמקום הראשון היה 21, ומי שעשה את זה היה באמת תותח מבחינה פיזית ועבר ל"יחידה".
אחרי השקים, היה לנו זחילות במעלה הדיונה. שוכבים בשורה בפאתי הדיונה, ושהמדריך מזניק, יוצאים בזחילה. אין קו סיום. לאחר זמן מסוים, המדריך אומר להפסיק, והוא עובר ורושם מי הגיע הכי רחוק, מי הגיע אחריו, וכו'. גם פה הצלחתי להתברג בחמישיה הראשונה. שימו לב, המדריכים אומרים שמי ששם לב שהוא הרים את התחת, חוזר מטר אחד אחורה, ומי שהמדריכים שמים לב שהוא הרים את התחת, חוזר שני מטרים אחורה. עכשיו, לזחול במעלה דיונה בלי להרים את התחת זה קשה, אבל תקפידו על זה.
התחנה האחרונה הייתה חפירת בור. כל אחד קיבל עט חפירה, והיה צריך לבחור מקום כלשהוא על הדיונה, ולחפור שם בור ברוחב העט, בעומק העט וכמה שיותר ארוך, עד שהמדריכים יפסיקו אותו. במילים אחרות, תעלה או שוחה ברוחב העט ובעומק העט. אז כמו שאמרתי, הייתי חייב להתבלט, אז מיקמתי את הבור שלי מול ספסל המדריכים, ופשוט לא הפסקתי לחפור ושמרתי על רצינות כל הזמן. התרגיל הזה בא כדי לבדוק עבודה ומוטיבציה. הקפדתי על המידות, וחפרתי תעלה באורך 1.70 מ' לערך. בסוף, המדריכים אומרים לכולם להפסיק ולהיכנס לבור, המדריכים מתפצלים וכל אחד מהם, עובר בחלק מהבורות ושואל את מי שנמצא בתוך הבור כל מיני שאלות בנוגע לבור. עכשיו, המפגש האבסורדי הזה בין מדריכים, בוגרי סיירת מטכ''ל, ששואלים מלש''בים מזילי ריר שאלות על הבור שהם חפרו, הוא מפגש נורא מצחיק. הנה כמה דוגמאות לשאלות שהם שאלו:
1. "מה נפח הבור שלך? מה? אתה לא יודע לחשב נפח?"
2. "במקרה שבא אליך אויב מהמערב, איך תגיב?
"אני אסתער עליו"
"אז למה אתה מחכה? הסתער!"
וההוא קפץ מהבור והסתער קדימה עם העט חפירה בתור נשק...
3. "מה אורך הבור שלך?"
(אני חושב): "... שלוש מטר!"
"שלוש מטר!? תשכב שניה בתוכו."
אני נשכב. כפות הרגליים שלי לא נכנסות בבור.
"הרגליים שלך בולטות החוצה. מה הגובה שלך?"
אני: "מטר שמונים."
"מטר שמונים? אז איך הרגליים שלך בולטות החוצה?"
אני: "אממ... אז האורך הוא מטר שמונים!"
"מטר שמונים? אבל הרגליים שלך בולטות החוצה!"
אני (בטעות קרצתי, נתתי חצי חיוך, ויצאה לי תנועת יד של נפנוף): "אז מטר שבעים..."
"מה מטר שבעים? מה אתה,negotiate איתי?" (והמדריך השתקן מהקומנדו הימי נקרע מצחוק).
אחרי שהם סיימו לרדת עלינו, קיבלנו הפסקה, בה המדריך השתקן מה"יחידה" הורה לנו לשתות 3 כוסות מים, כי "נצטרך הרבה מים לתרגיל הבא". במהלך ההפסקה שמנו לב כי הם הזיזו את הספסל טיפה במורד בדיונה, וכעת הם ישבו עם הפנים כלפי מעלה הדיונה. כשנגמר הזמן, עמדנו בשלשות, והם אמרו לנו להתיישב ב-ח' מולם. המדריך הדומיננטי פתח ב"אתם, כנראה, סיימתם את החלק הפיזי של היום הזה". ואז הוא הקריא את המספרים בסדר עולה, וכל מספר היה צריך קצת על עצמו:
איך קוראים לו, מאיפה הוא, איפה הוא לומד, מה הוא מרחיב, מה הוא עושה בשעות הפנאי, איך הוא התכונן ליום הזה, ומה הוא רוצה לקבל באותו סוף יום.
שימו לב: הרבה נוטים לזלזל בשיחת סיכום הזאת, אך היא חשובה מאוד, כי היא בודקת מי אתה, מה אתה עושה בחיים, ואיך אתה מדבר, שזה הרבה מעבר לכמה מהר אתה רץ וכמה משקל אתה סוחב. לכן, חשוב: א. להרשים אותם בדרך הדיבור שלך: לדבר בביטחון עצמי, קול חזק, ולהרבות במילים. מצד אחד לא לשתוק, כי שאתה שותק, אתה לא מעניין, אך מצד שני להישאר ממוקד בדיבור שלך.
ב. להרשים אותם בדברים שאתה מספר על עצמך. שימו לב, שכמעט כולם יהפכו בן רגע ל"מדריכים בצופים", אבל לא יפרטו על זה יותר מדי. למה? כי הם משקרים. לכן, אם אתה מדריך איפהשהו, תגיד איפה, תסביר מה זה בדיוק, מה התפקיד שלך באותה מסגרת, תן דוגמאות לדברים שעשית/עושה וכו'.
כמו כן, ששואלים אותכם לאיזה יחידה אתה רוצה להגיע, עדיף שתגידו את אחת מהיחידות שאתם יכולים לקבל ביום השדה: ה"יחידה", הקומנדו הימי או חובלים, כי הם רושמים את זה, וזה מעלה את הסיכויים שלך להתקבל לשם. אם, למשל, תגיד בסוף היום סיירות שאתה בכלל רוצה להתקבל לחמ''ן שחקים, אז לפי-דעתי, זה לא יעזור כל-כך לסיכויי הקבלה שלך לאחת מהיחידות ביום השדה.
שימו לב, המדריכים יושבים בשיחה ורושמים ה-כ-ל, לכן חשוב מאוד לחשוב מה אתה הולך להגיד בשיחת סיכום לפני שאתה פותח את הפה שלך שם, כי זה מה שיכול להכניס אותך לגיבוש שאתה רוצה, וזה גם מה שיכול להוציא אותך משם. עד כדי כך זה קריטי? במידה ואתה גבולי, כן. לפי דעתי, לפחות.
אחרי שנסיים עם השיחה, נרד בחזרה למטה, לשטח הכינוס של יום השדה, שם נראה שאנחנו הקבוצה הלפני האחרונה שחזרה מהשטח, נשב במעגל, ונתייבש עד שנקבל שאלון סוציומטרי מהחיילת ממדור סיירות. ונמלא אותו. אני דירגתי במקום הראשון אחד, שהיה הכי בסדר בעולם – גם נחמד, גם הקריא זמנים, גם מזג מים לכולם לפני ששתה בעצמו, גם עזר לי וגם נדמה לי שהוא שמר על מיקום במקומות הראשונים. בסוף הוא קיבל חובלים. ככה שחבר'ה, לא משנה מה תעשו, אתם לא יודעים מה המדריכים מחפשים, ויכול להיות שהם מחפשים משהו מאוד מאוד ספציפי שאף אחד מאיתנו לא יודע מה הוא. לאחר-מכן, נתייבש עוד קצת, נשב בעשיריות כל המתגבשים ביחד ונקבל לאכול. בניגוד ללפני כמה שעות, שכמעט אף אחד לא נגע באוכל שהציעו לנו, עכשיו כולם מתנפלים על השולחנות שעמוסים בכיכרות לחם, ממרחי שוקולד, גבינה, טונה וכו'. אחרי זה נחזור לשבת בעשיריות, יורידו אותנו למצב שתיים סתם (לראות 220 איש אחד ליד השני על במצב שתיים על הידיים זה נותן תחושה טובה) ואחרי זה יבואו כל מיני אנשים עם סמכות הנובעת רק מעצם היותם לובשי מדים צה'ליים, שכל הזמן יסנג'רו אותנו לכל מיני עבודות תחזוקה של המאהל למיניהם.
בינתיים, יושבים בעשיריות כל המתגבשים ביחד, ועכשיו, בניגוד לתחילת היום, כולם מדברים עם כולם (חוץ מאלה שישנים), כי עכשיו אין יותר מתח, אתה יודע שעשית את מה שעשית, וזה שייך לעבר, ואין יותר תחרות מוסווית או חששות נסתרות כמו שהיו בתחילת היום אצל כל אחד מאיתנו.
עד שב-1600, כמו תמיד, לא משנה מה, מגיע מפקד היום השדה (שהוא בעצם מה"יחידה"), ומספר לנו כמה שאנחנו גברים, ושזה שהתקבלת למטכ''ל לא אומר שאתה יותר טוב מההוא שהתקבל לחובלים, (תזכרו את זה), ושזה בכלל לא משנה אם לא התקבלת, כי כל מי שיושב שם הוא עם נתונים גבוהים ו"מיועד להיות בסגל הפיקודי ביחידות השדה של צה''ל" (או משהוא כזה).
לבסוף, בא סגן-משנה צעיר עם כומתה כחולה/סגולה (אני עיוור צבעים), שאלוהים יודע מה הקשר שלו ליום הזה, ואומר שהוא מקריא את המספרים של מי שעבר ל"יחידה", ומי שהוא מקריא את המספר שלו, צריך לקום, לקחת את התיק וללכת לאוהל שממול. הוא מתחיל להקריא מספרים...
הפתעה! לזה אני לא ציפיתי (2).
אני קם, לוקח את התיק שלי, ורץ לאוהל שממול לפני שהם ייתחרטו. אני נכנס ורואה חבורה של מלש''בים עם חיוך על הפנים, יודעים שהם עשו את זה. ביניהם אני רואה את התותח ההוא מהקבוצה שלי שכתבתי עליו מקודם. בינתיים החדר מתמלא ביותר ויותר אנשים חולצות לבנות מוכתמות בחול עם מספרים עליהן וחיוך על הפנים.
כשהאוהל מתמלא, נכנסים לתוכו אנשים מה"יחידה" שבאו לראות מיהם הלא-יוצלחים שה"יחידה" רואה בהם פוטנציאל, ולו הזעיר ביותר, להמשך המסלול בדרך אליה. הם כולם רציניים, חתומי פנים, שחומים ומאוד ישראליים. פתאום נכנס לאוהל גם מפקד היום שדה, שרק לפני רגע אמר שאין כל הבדל בביצועים של מישהוא שקיבל מטכ''ל לבין מישהוא שקיבל חובלים, ועכשיו הוא אומר: "כל מי שבאוהל הזה, לא רק עבר את היום סיירות, אלא עבר אותו יותר טוב מאנשים אחרים" (משהו כזה, אולי סתם דמיינתי). כולנו כבר ממש שמחים, מה זה שמחים, מאושרים! עד שבא איזה מטכ'ליסט שהואיל בטובו להוריד את משקפי הדיסטאנס שלו והחל לשפוך עלינו ליטרים של מים צוננים שהתרכזו בארבע מילים: "אל תקפצו מעל הפופיק". וואלה, צודק.
אנחנו מחכים שהחייל עם הכומתה הכחולה/סגולה יבוא, ושהוא בא, הוא קורא את השמות שלנו (אנחנו כבר לא סתם מספרים!) וכל אחד מקבל זימון להמשך מיונים ביום ראשון.
ולמרות מה שההוא ממטכ''ל אמר, אני יוצא מהאוהל, מתקשר לכל מי שאמר לי להתקשר אליו ברגע שזה נגמר, ומבשר את הבשורה. אני יוצא מהשער של וינגייט, רץ במעלה הגשר, מסתכל על הכביש מתחתיי, ועל השמש השוקעת, ונושם את האוויר הכי נקי בעולם, למרות שהוא באמצע נתניה פיתוח.
ואז אני יורד למטה, ומשתין... ומשתין... ומשתין... |
|
ראשי
צ'אט
!!
מצב כלאיים
