אחד המבצעיים הצבאיים הפחות נעימים שביצע צה"ל. כתבה ממעריב סופשבוע. מתוך אתר
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://news.fresh.co.il/icons/maariv.gif]


481 גופות בשישים יום
כשנתן מלינוב הרג ערבים בפקודה קראו לו ''הקצב''. כשהוזעק לטפל בחללי יום כיפור, קראו לו ''הקברן''
עמרי אסנהיים
10/9/2005
זה קרה ביולי-אוגוסט הלוהטים של שנת 74'. מעטים ידעו אז מה מתרחש בלילות שהוארו בזרקורים, מאחורי חומות בתי הקברות הארעיים שבהם נטמנו בחופזה חללי מלחמת יום כיפור. גם היום, 31 שנה אחרי, נשמעת המשימה שהוטלה על עשרות חיילים ואנשי חברה קדישא כאילו נלקחה מסיוט אפל.


למרות שלא דיברו על כך מאז, עשרות האנשים שלקחו חלק במבצע ההוא, ודאי זוכרים היטב את מראה ארונות הקבורה והגופות הספק צפים ספק עוגנים בעומק מי התהום העכורים.

כמו יתר חבריו, גם נתן מלינוב נצר את זיכרונותיו מאותם חודשים. הוא פיקד על המלאכה בבתי העלמין הזמניים של פיקוד הצפון. שלא בטובתו נקלע לנהל הפקה שרק תאטרון אבסורד כמו זה של מדינת ישראל בחודשים שאחרי מלחמת יום כיפור יכול היה לייצר. המטרה: ירידה לבורות הקבורה והוצאתן של 481 גופות. הזמן שהוקצה למשימה: 60 יום. המקום: בתי הקברות הארעיים בעפולה, נהריה ולוחמי הגטאות.

מלינוב, לוחם פעולות התגמול של שנות ה-50', ומי שנפצע קשה מעשרות רסיסי פגז במלחמת ששת הימים, אפיקורוס מושלם הטוען שאלוהים הוא סוג של ישות לא קיימת שהמציאו הדתיים, נבחר לבצע משימה שדרשה הקפדה הלכתית נוקשה במקום שהוא סמל הקדושה.

על הכנה מנטלית או פיזית לא היה מה לדבר. העובדה שלא לקח חלק פעיל מספיק לטעמו במלחמת יום כיפור, לצד החוב המצפוני שחש כלפי משפחות החללים, הביאה אותו להסכים לנהל את המבצע. הוא לא ידע מה תהיה עוצמת החוויה שהלכה והסתבכה. במשך חודשיים, ערב-ערב, קיץ שלם, הוא ירד עם אנשי חברה קדישא לעומק 1.80 מטר מתחת לאדמה, אל גופות החיילים. על מה שראה ועל הזיכרונות שנותרו צרובים מאז הוא מספר כאן לראשונה.

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/archive/gallery/359/791.jpg]


אז לא הכניסו מצלמות
מלינוב אומר שאין לו סיוטים, בטח לא הלם קרב. עד היום המוות עבורו הוא בסך הכל הורדה של השלטר, כיבוי המכונה שנקראת גוף האדם. כך גם התייחס למות בנו, שהתאבד שנים אחרי פינוי הקברים. ייתכן שהיה ממשיך לשמור את הזיכרונות לעצמו אלמלא שקע בצפייה אובססיבית כמעט בתמונות מפינוי בית הקברות בנוה-דקלים. הוא אומר שככל שהתעמק במראות כך התקשה להבין על מה המהומה התקשורתית והציבורית.

למתחם הקברים שלו, חשב לעצמו, אף אחד לא הכניס מצלמות טלוויזיה. לעיתונאים היה המקום מחוץ לתחום. "בעפולה עשינו את זה בלי שאף אחד יתערב", הוא מסביר את התרצותו לחזור לאותן חוויות, "בלי שאף אחד יידע. בכבוד, לא למתים, אלא למשפחותיהם. דאגנו שהם יגיעו שלמים, לפי כללי ההלכה, בלי ריח כמה שאפשר. עברתי עכשיו קשה מאוד את כל הנושא של ההתנתקות.

''כשהגיע זמן פינוי הקברים התעצבנתי. אמרתי לעצמי, לעזאזל! עם ישראל חייב לדעת שהיתה גם דרך אחרת לפנות את הקברים. עם קשיים חמורים בהרבה. בלי קריעות וקינות מתוקשרות, עם רס"ר אחד ורס"ל אחד שניהלו את הכל. תראה, 31 שנה עברו. עד עכשיו לא סיפרתי על הפרטים לאף אחד. גם לא לחברים. אמרתי לעצמי שהם לא יאמינו. איך בכלל אפשר להאמין לדבר כזה?".

מיד לאחר שההלם הראשוני מהמלחמה התפוגג, החלו בצה"ל לתכנן את מבצע העתקת 1,850 הקברים הארעיים של החללים לקבורת קבע. הפעולה זכתה ליחס של חרדת קודש. כותרות העיתונים לקראתה היו צנועות בהרבה מאלו הצעקניות של פינוי הקברים מנוה-דקלים. ההכנות נראו הולמות.

הושג פיתרון הלכתי, שלפיו מותר להעתיק קבר תשעה חודשים אחרי שנקבר החלל במקום. כבר בפברואר 74' חודש הקשר עם המשפחות השכולות. קצין העיר ביקר אותן ותיאם את מועד הלוויה וההסעות. המחלקה להנצחת החייל פרסמה מודעות בעיתונים על המועדים. הרבנות הצבאית גייסה את אנשי המילואים לשבעה בתי הקברות הארעיים: ליד קיבוץ בארי, בבאר שבע, משמר הנגב, קריית שאול, עפולה, לוחמי הגטאות ונהריה.

''לך תהרוג ארבעה ערבים ותביא אחד הנה''
חשיפת הארונות הזמניים תוכננה לשעות הלילה, כמעט בהיחבא, 48 שעות לפני ההעברה לקבורת הקבע. גויסו מאות כלי רכב ללוויות, מכונאים שדאגו לתקינותם, שוטרים צבאיים לליווי וחיילים למשמרות כבוד. לקומנדקר הצבאי שנשא את הארון חיכו בדרך לבית הקברות שש נקודות ביקורת.

כדי שלא יהיו תקלות, תוכנן לנוע רכב נוסף מאחוריו וניידת משטרה צבאית לפניו. 150 בני משפחות שכולות ששהו בחו"ל הוטסו ארצה על חשבון הצבא. בבתי העלמין הגדולים, בירושלים, בתל-אביב ובחיפה, נקבעו שבע לוויות ליום.

לתוך קלחת ההכנות הזאת נשאב גם מלינוב. מוטה גור, חברו-מפקדו הקרוב מהצנחנים, הבטיח לו שיהיה בסדר, שלכל מקום שאליו ילך ייקח אותו איתו. אבל בקיץ 74' היה מוטה בתפקיד בארה''ב, ומלינוב, אז מעצב תעשייתי עצמאי בן 40, נכה צה"ל שמאחוריו קריירה צבאית מפוארת, הוצב במילואים כרס"ר מחנה החפ"ק הקדמי של פיקוד צפון בהר כנען.

בתחילת יוני 74' צילצל הטלפון בביתו. על הקו היה קצין המילואים של הפיקוד. "שמע מלינוב", אמר הקצין, "אני צריך שתתנדב ל-60 יום ". "אמרתי לו, 'התנדבתי פעם אחת לצנחנים, תאמין לי זה מספיק. לא מתנדב יותר'", נזכר מלינוב.

"הוא אמר, 'נתן, עזוב עכשיו, אני צריך אותך. תבוא לפיקוד. יש קבוצת פקודות'. אני מגיע לפיקוד ורואה שם כמה קצינים עם זקנים ואיזה רב. אמרתי לעצמי, מה אני עושה פה? אם הייתי יודע, לא הייתי בא. אני לא מתעסק בדברים האלו. פתאום הניחו מפה ואמרו לי, 'זה המבצע: בעוד שבועיים הולכים להוציא את כל החללים שנקברו בקבורה ארעית בפיקוד צפון'.

''שאלתי, 'ומה אתם רוצים ממני?', אמרו לי, 'אתה לוקח פיקוד על בתי הקברות האלה'. אמרתי, 'חבר'ה, אתם משוגעים?'. קצין המילואים אמר,'מלינוב, אבל נתת מילה. אתה טוב בארגון, במינהלות, אתה תעשה שם סדר. רק 60 יום, בחייך'.

''הוא הוציא ממני מראש את ההסכמה כי הוא ידע שאחרת לא אבוא. אמרתי לעצמי, מה לי ולמתים? אז גם עוד לא חשבתי שאני ארד בעצמי לקברים. אני יודע להיות צנחן, לוחם. הייתי רגיל להרוג ערבים. מוטה היה אומר לי, 'מלינוב, לך תהרוג ארבעה ערבים ותביא אחד הנה', הייתי הורג שמונה ומביא שניים שיהיה אחד מיותר. אבל אמרתי לקצין מילואים, 'אתה יודע מה? בסדר. אני אעשה את המינהלות'".

ספריי אקליפטוסים וקרח יבש נגד הריח
הוא צויד בתיק מבצע עמוס דוחות מודפסים, מלאים במספרים ושמות. בפקודת המבצע שלו נכתב שיש לגדר את בית הקברות, להקים אוהל פיקוד, חמ"ל, ולהפעיל קווי טלפון מבצעיים. לרשותו עמדה מחלקה וחצי של אנשי הג"א, שייעודה היה לדפוק מסמרים בארונות הקבורה החדשים ולסחוב אותם אל מחוץ לבית הקברות.

בנוסף צוותו אליו רופא ושלושה חובשים, למקרה שמישהו ייפצע במהלך הירידה לקברים, שלוש כיתות של משטרה צבאית וכ-40 איש של חברה קדישא. בראש "החברה" עמד רס"ל אליהו צולשיין, צעיר בן 30 שהתגייס לנח"ל במסגרת גרעין של צעירי אגודת ישראל, השתחרר מהצבא, התנדב לחברה קדישא הצבאית ובמקצועו האזרחי עבד כמנהל ייצור במפעל הגלידות סנוקרסט.

מלינוב, שזכה מיד לכינוי "הקברן", היה אמור לקבל את שמות הגופות שיש להוציא בלילה ומספריהן, לאתרן ברשימות ובבית הקברות ולדאוג לשני טרקטורים שיגרדו את האדמה ויחשפו את הארונות. בתוכם אמור היה להיות חלל עטוף בשקית ניילון, שעל חזהו בקבוקון עם שמו והמספר האישי שלו לזיהוי אחרון. בתום הזיהוי אמורים היו אנשי הג"א להוציא את הארון, שאותו ריפדו בקרח יבש ובספריי אקליפטוסים, שסופק במיוחד כדי להתגבר על הריח הקשה.

שתי משאיות שוריינו להגיע באמצע הלילה כדי לקחת את הארונות. בכל משאית שני נהגים. ההומור השחור בצבא באותם ימים היה שהמספר הכפול של המשאיות והנהגים הוא לקח מהפעם שבה נתקף אחד הנהגים בהלה מהמטען שהוא נושא מאחוריו, ובהזדמנות הראשונה קפץ מהמשאית וברח. שתי המשאיות אספו את הארונות, נסעו לצומת ביל"ו, שם מוינו הארונות לפנות בוקר ונשלחו ליעדי הקבורה.

אוהל החמ"ל הוצב בכניסה לבית הקברות. היו בו מתקן מקלחות, מתקן לכביסה המלוכלכת ונגרייה לבניית הארונות. הוחלט שמי שנכנס לבית הקברות ייצא רק דרך המקלחת, ישאיר את בגדי העבודה שלו, כולל נעליים, וייצא עם בגדים חדשים. הבגדים הישנים נשלחו למכבסה וחזרו נקיים בלילה.
"הקברן" הרגיש טוב, שדברים מתקתקים. הנה הוא רושם מאחוריו עוד ארגון מוצלח, מעביר חודשיים וחוזר הביתה. הוא לא ידע מה מצפה לו.



[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/archive/gallery/359/793.jpg]

''במקרים מסוימים, המוות הוא דבר נהדר כשהוא בא''. מלינוב. צילום: אלכס רוזקובסקי >

''כבוד המת חשוב יותר מכל''
הלילה הראשון נקבע לתחילת יולי. לאוהל הפיקוד הגיעה רשימה של שלוש גופות שצריכות היו להישלח לצומת ביל"ו עד אור ראשון למחרת. מלינוב, מתוך סקרנות, החליט להיכנס עם חברה קדישא פנימה. "הברזלים הקטנים שעליהם כתובים בכתב יד השמות של החללים עמדו בשורות קצת עקומות", הוא נזכר, "שורות של יתדות קטנות ועליהן דיקטים כתובים עם שם הנפטר, הדרגה והמספר אישי שלו. היה לי ביד דוח מודפס שעל פיו הייתי צריך להוציא את הגופות. לא ידעתי למה לחכות. בכל מקרה לא פחדתי מהמתים. מתים לא עושים כלום.

"ידעתי שבשורה השלישית, בקבר השמיני, צריך להוציא גופה. כיוונתי את הטרקטור ואמרתי, 'תפתח פה'. הוא חופר, חופר, חופר. אחרי כמה דקות הוא אומר לי, 'אין פה ארון'. אמרתי , 'מה אין ארון? תזוז קצת'. הוא חופר שוב, מוצא ארון, מגלח אותו, ככה עם הכף. מתגלה החלק העליון של הארגז. ברגע שהוא הרים את הכיסוי עמדתי בהלם. אמרתי לעצמי, הופל'ה, מה קורה פה?! אמרו לנו שהחללים נקברו בשקיות. פתאום מולי שוכב חלל חשוף בשאנל, מעיל החורף הארוך של הצבא. בלי שקית ניילון. צולשיין נעמד מול החבר'ה שלו. אני אומר להם, 'נו, חבר'ה! צריך לחפש את הבקבוקון'.

''אתה עומד בסיטואציה שהחבר'ה צריכים לעבוד, זה המקצוע שלהם, ואתה מנהל שלהם. אתה צריך לארגן, לדאוג לאוכל, אבל למה אני צריך להיכנס פנימה? אני אומר שוב, 'אלי,נו תיכנסו'. והם מדברים ביניהם ביידיש, עומדים מולי ושותקים. אמרתי,'אלי, מה העניינים?'. הוא אומר, 'הם לא רוצים'. אמרתי ,'אלי, אתה מדבר שטויות, כנס פנימה'. הוא אומר לי, 'עס גייט נישט' (זה לא הולך).

''אמרתי, 'אלי, אחת שתיים שלוש, אנחנו קופצים פנימה'. וואללה , תאמין לי לא חשבתי על שום דבר. אמרתי, פה צריך לעשות מעשה. הם מפחדים, הם בשוק, ואלי הזה אומר לי, 'מה עושים?', ואני המפקד. אני צריך לתת דוגמה, כמו שלמדנו כל הזמן: 'אחרי'. אם לא ארד הם לא יירדו. אני וצולשיין יורדים, אני תופס ברגליים, הוא תופס בראש, מרימים למעלה ושמים אותו על החול שליד הקבר כדי לחפש את הבקבוקון לזיהוי. אני פותח את הבקבוק וזה בכלל חלל אחר.

''אמרתי, 'אוי, אוי, אוי, אלי, יש פה בעיה. זה לא הוא. לא השם, לא המספר, לא כלום. בוא נחזיר אותו מהר פנימה'. הריח היה נורא. זה כמו שאם פעם הלכת בשדרה שיש בה עץ לילך עם ריח חזק, לא תשכח אותו. אני לא מריח את הריח של אותו לילה עכשיו כשאני מדבר,אבל אני אזכור אותו תמיד. ריח איום ונורא. גיהנום.

"לא הייתי בהלם, אבל אמרתי לעצמי, מה אני עושה עכשיו? מה אני מחליט? שאלתי,'אלי, מה עושים?'. הוא עונה, 'לא יודע'. הורדנו אותו חזרה וכיסינו. אמרתי להם לחכות וחזרתי לאוהל. אמרתי לעצמי שאחפש את השם של מי שהוצאנו. גיליתי ברשימות שהשם הזה אמור להיות קבור באזור מקביל בשורה מספר אחת. כאילו שטעו בעמודים או שהקבר זז שתי שורות.

''אמרתי, בוא'נה, אני הולך לפיקוד, אני לא יודע מה אני עושה. אבל רגע, לפני שאני הולך, מחכים ב-12 בלילה לקחת את הגופות ממני. הייתי בלחץ נוראי. ברגע הראשון עלה לי רעיון. אמרתי, מה אני דפוק? אני אשלח אותו ככה, כמו שהוא. שאלתי את אלי, 'אפשר לעשות פה איזה תרגיל?', הוא ענה, 'נתן, כבוד המת חשוב יותר מהכל'. אמרתי לעצמי,קודם כל ספור עד עשר. אני לא אעשה להם פישול ואשלח מישהו אחר. בשמירה בצבא אתה יכול לחפף. לא בזה. הבנתי שהוא צריך להיות בשורה ההיא, אבל במקביל. יש איזו תנודה, או שפיספסו''.

"הוריתי לטרקטוריסט, 'תחפור לי את הקברים האלה והאלה'. הוא חפר את כל המקום. פתחנו, זיהינו, ומצאנו את הגופה שהיינו צריכים מלכתחילה. מיד כתבנו בטוש על היתד של זה שהוצאנו קודם את השם האמיתי, שאם נצטרך להוציא אותו שלא נפספס. בסוף הוצאנו את שלוש הגופות שהיינו צריכים להוציא באותו לילה.

"בדרך חזרה הביתה לפנות בוקר אמרתי לעצמי שיש לי פה בעיה. אני לא יודע איך אני אשתלט על כל העניין. כל בית הקברות מפוזר. איך אני אעמוד בעומס? בבית דיברתי עם מרים אשתי. אמרתי לה, 'ממוש, אני לא יודע מה לעשות, איך אוציא את המתים? איך אני אזהה אותם? אף אחד לא יכול לעזור לי. את מי אשאל? את מי שקבר אותם?'. היא אמרה לי,'נתן, אתה יכול לפתור כל בעיה'".

''רצחנו 69 נשים וילדים''
בצבא קראו למלינוב "הבוצ'ר". הקצב . הוא נולד ב-34', וחווה ילדות קשה כנער חוץ בקיבוץ נען. ילד מוזנח שהוריו התגרשו בגיל צעיר והוא עצמו נזרק ממוסד אחד לאחר. היו פעמים שרעב ללחם. בילדות פיתח את יצר ההישרדות. משם, יקבעו פסיכולוגים בגרוש, הגיע החספוס, היעדר הפוליטיקלי קורקט והאמונה המוחלטת בגורל.

אחרי שנת הכשרה בנוער העובד בשפיים ביקש להתגייס לצנחנים. בבקו"ם שקלו את 50 הקילו שלו ושלחו אותו להשמין. כשהגיע בפעם הבאה לא הוסיף קילוגרמים, אבל הצליח להשתחל למחלקה 1 של פלוגה ב', גדוד 890. זו היתה "מחלקת השחורים" שהורכבה מעולים חדשים. "גנבים, מאפיונרים, בוקסרים, הייתי הצבר היחיד", הוא אומר.

בשנים שבהן שירת, 56'-53', היתה חטיבת הצנחנים פראית וחסרת גבולות. כולם ניסו להדביק אז את הטירוף של יחידה 101. לעתים הצליחו לעלות עליהם, לא תמיד בצד החיובי. פעם אחת נשלחו מלינוב וחבריו לגרש בדואים מהשטח המפורז בדרום. הם פשטו עליהם עם חיילי ה-101, בזזו ושרפו את רכושם והרגו את מי שברח. מלינוב ועוד כמה אגדות צנחנים בלטו בתוך הכאוס. עלילותיו מתוארות בהרחבה בספרי החטיבה מאותה תקופה.

המבצע האמיתי הראשון שלו היה פעולת התגמול בקיביה. מלינוב, בניגוד לחבריו, קורא לילד בשמו. "הלכנו אז להחריב כפר. אני היחידי שהסכמתי לומר בפה מלא שרצחנו 69 נשים וילדים. היינו הרוצחים מקיביה. נכנסנו עם בגדים אזרחיים, כדורים ורימונים לא מסומנים. בן-גוריון אמר, 'תיכנסו לכפר ותהרסו את כל הצד השמאלי הצפוני של קיביה. משמה עברו הפדאיון'. אנחנו, הצנחנים, נכנסנו לכפר עם חבלנים וה-101 עשו חסימות.

''היתה שם בתעלה איזו מין גופה שכל אחד ירה עליה. צעקנו לתושבים שילכו לבודרוס. מי שהלך הלך, מי שלא הלך מלכדנו לו את הבתים, החבלנים פוצצו, ו-69 נשים וילדים מתו. רצח ממדרגה ראשונה. שאלו אותי לימים, 'אתה לא מתבייש?'. אמרתי , 'למה להתבייש?'. זו היתה תקופה שמי שיצא לפעולת תגמול היה גיבור. נתנו לי תרמיל על הגב מלא טי-אן-טי, לא הבנתי מה ולמה, פוצצנו, שמחנו וחזרנו. בשבת יצאתי לחופש וסיפרתי מורשת קרב על קיביה. בדיעבד, אם היום הייתי מקבל פקודה כזו לא הייתי עושה אותה. זו פקודה בלתי חוקית בעליל. למחרת בן-גוריון אמר שכוח של בני המושבים והקיבוצים עשה פעולת תגמול בערבים".

הפיל את כולם במטקות גם בלי ריאה שמאלית
מאז ועד סוף השירות הוא בעיקר "הרג ערבים" עם חבריו בפעולות התגמול. לא פעם חווה פציעות והרג של קרובים לו. הוא כרת ברית חברות עם מפקדו מוטה גור, שנמשכה כשגור הפך לפוליטיקאי ומלינוב היה יד ימינו במערכות הבחירות. החברות נסתיימה רק כשמוטה שם קץ לחייו. שנה לפני מלחמת ששת הימים אמר מלינוב לגור ש"נשבר לו הזין" מהג'בלאות.

"מוטה אמר, 'טוב, בוא תהיה במפקדת החטיבה'", נזכר מלינוב. "לקראת ששת הימים אמרתי לעצמי שעל המלחמה הזאת אני מסתכל מהווראנדה. לא נלחם. עלינו מעל בית ההסתדרות בירושלים. בחמישה לשתיים בצהריים מוטה אומר לי להביא את כל המודיעין והתצ"אות. ואיך שיצאתי מבית ההסתדרות הירדנים פתחו בהפצצה.

''חטפתי פגיעה ישירה. כל הגוף רסיסים, ואני שוכב על הרצפה. חוץ מהפה והזין אין מקום שלא חטפתי. החבר'ה אמרו, 'עזבו אותו, הוא מת'. בשש הגעתי לבית חולים. היה לי רסיס בריאה, שנקרעה לי. אמרתי, אם יוציאו את הרסיס הזה, אני אענוד אותו ולא אוריד אותו לעולם. כעבור חמישה חודשים פתחו לי ומשכו אותו. אז אין לי ריאה שמאלית, אבל עד 84' הייתי משחק מטקות עם שלושה ומפיל אותם. לאט לאט הרסיסים התחילו לזוז ולהפריע ולהירקב בגוף".

עד המלחמה הוא הספיק להתחתן עם חגית, בת קיבוץ נצר סירני, לגדל שני בנים, להתגרש ולהתחתן בשנית עם מרים, שלה הוא נשוי עד היום. הוא ניהל את המפעל בנצר סירני, עזב את הקיבוץ, ניהל עוד מספר מפעלים, בעיקר בתחום המתכת, אחד מהם בעזה.

"אמרתי למי שהציע לי, 'אבל בעזה הורגים ערבים'. הוא ענה, 'צריך גם ללמוד לחיות איתם'. העסקתי 400 ערבים בשלוש משמרות. יחד עשינו ייצוא של עשרה מיליון דולר בשנה". בסוף חשב לעצמו למה לעבוד כשכיר בכיר אם אפשר לעשות כסף כעצמאי? והחל להצליח כמעצב תעשייתי. ואז הגיעה הקריאה לבית הקברות.



[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/archive/gallery/359/794.jpg]

מלינוב אחרי הפציעה ב-67'. ''חוץ מהפה והזין אין מקום שלא חטפתי''

ארונות קבורה צפים, קבורים במקום הלא נכון
עוד לפני ששב הביתה בסופו של אותו יום ראשון טראומטי בבית הקברות, הורה מלינוב לצולשיין ואנשיו להגיע מוקדם למחרת. כשהתייצבו בבית הקברות בבוקר, הציע צולשיין לבחור מהרשימות שמות חללים באופן אקראי כדי לבדוק אם הקברים זזו, או שפשוט יד חסרת אחריות בפיקוד ערבבה את הרשימות בחוסר תשומת לב.

"הגענו לקברים בשעות הערב המוקדמות, באור", מספר מלינוב. "אנחנו פותחים קבר שבחרנו, ואיזה מראה, אוי ואבוי! הארון צף במים, חצי ממנו מוצף, והגופה בתוך המים בניילון סגור. רק אחר כך מישהו הסביר לי שבעפולה מי התהום גבוהים ובגלל זה גידולי החקלאות שם כל כך טובים. אמרתי, 'פה יש בעיה. כנראה בגלל מי התהום כל הארונות זזו. הכל צף'. איתרנו את בקבוק הזיהוי והתברר שזה קבר מאיזה מקום אחר בכלל. אלי אמר, 'בוא נפתח עוד אחד. אני רוצה לראות אם כל הגופות בצד הזה קבורות בתוך הניילונים. אם לא, אז לפי ההלכה את כל שאריות הגוף שהתפזרו בארון חייבים לקבור יחד עם החלל בארון החדש'.

''פתחנו ארון נוסף והחשש התאמת. בפנים שכב חלל נוסף בלי ניילון. אלי אמר, 'נתן, אנחנו לא יכולים לקבור אותו אם אנחנו לא אוספים את כל החלקים שלו'. אמרתי, 'איך אני אאסוף את כל החלקים האלו?'. פתאום נזכרתי. בחבר'ה של הג"א היה עפולאי אחד עם קשרים בעירייה. אמרתי לו, 'לך לעירייה ותגיד שהקברן אומר שצריך אוטו ג'ורה ששואב ביוב. תוך שעה-שעתיים הגיע אוטו כזה עם משאבה.

''אלי אומר לי, 'אי אפשר לשאוב ככה את המים. צריך לשים מסננת, ומה שנשאב בה צריך לשים בשקית ולקבור עם הארון החדש'. לא עזרו לי כל המחאות. הוא אמר, 'נתן, אני בצד ההלכתי. אתה מבצע, בעיה שלך'. ביצעתי כמו שהוא אמר. ככה, מדי ערב הגיע אוטו ביוב עם מסננת לשאוב את המים".

ואז צצה בעיה אחרת. פקודת המבצע הורתה לשרוף את ארונות הקבורה הישנים, אלא שלאור המצב החדש, לפי ההלכה ארונות שבאו במגע עם חלקי אדם במי התהום צריכים היו להיקבר בעצמם. שוב הרים מלינוב טלפון לעירייה. הפעם ביקש טרקטור מיוחד שיכרה בור ענק לכל הארונות ויכווץ אותם בתוכו.

"לא ידענו", אומר מלינוב, "אז לקחנו את הארונות לחלקה של שני דונם, שם קברנו אותם. לא היה לנו עם מי להתייעץ. לא רב ולא בטיח. מוזר מאוד שלאף אחד לא היתה בקרה עלי, מה אני מוציא ומה אני שולח. אם יש פאלטה, זו בעיה שלי. אני בסך הכל הייתי רס"ר. לדבר כזה שולחים לפחות קצין. צולשיין, רס"ל במילואים, היה אומר מה נכון הלכתית ואני קיבלתי את ההחלטה. לא היה מי שישאל ולא מי שיגיד. עשינו מה שיכולנו".

שגרת העבודה הקהתה את הרגישות
לא רק החלטות הלכתיות עמדו על הפרק. אחרי היום הראשון, כשראה מלינוב את הקושי של אנשי חברה קדישא, הוא החליט על דרך מקורית לפתרון. "הבעיה עם חברה קדישא היתה שהאנשים שנשלחו להעביר את הקברים היו אותם אלו שהוציאו במהלך הקרבות את החללים מהטנקים. התברר שעבורם כל העניין היה עוד יותר נורא. אבל אני הרי צריך שהם יעשו את העבודה.

''אחרי שלושה ימים הלכתי לפיקוד והעליתי דרישה לארגז בקבוקי קוניאק כל יום. הרעיון היה שהחבר'ה האלה צריכים לשתות, אחרת הם לא ייכנסו לקברים. אמרתי לפיקוד, 'בלי הקוניאק אני משאיר לכם את כל הסיפור'. הדרישה נענתה. מדי בוקר הם היו לוקחים את הקוניאק ונוסעים להתרחץ בסחנה. בערב, לקראת העבודה, הם חזרו חצי שיכורים, בהיי.

"יום אחר הגיע אלי אחד הקצינים מהג"א ואמר, 'אני לא יכול להיכנס לבית קברות. אני כהן'. לא הבנתי בזה. אמרתי לו, 'עזוב אותך מהשטויות. מה, אתה מפחד מהגופות? בסדר, לך תהיה אחראי על דפיקת המסמרים בארונות'. אחרי זמן קצר הוא נעלם לי למסדר חולים, ואחרי המבצע סיפר לי מישהו מעפולה שהוא יצא אאוט לגמרי בגלל העניין הזה".

ככל שעברו הימים התפתחה רוטינת עבודה. מעתיקי הקברים, ייתכן שבגלל האלכוהול ואולי בגלל ההרגל, הפכו קהים יותר למראות. כמו במשחק זיכרון החל מלינוב לסמן לעצמו את דפוס תזוזות הקברים. הוא גילה שבצד המזרחי של בית הקברות מי התהום גבוהים יותר. בגלל שפתח יותר קברים ממה שהיה אמור, כשהגיעה השעה לפנותם היה קל יותר לאתרם. הוא מיפה מחדש את בית הקברות, רשם על כרטיס את סימון הקברים המעודכן. גם הפציעות של המפנים, תוצאה של דקירות מהפינות החדות של הארונות, כבר לא עוררו בהלה.

אחרי יום עבודה, מדי לילה, הוא עלה על הסאאב שלו ועשה את הדרך מעפולה לדירה ברמת השרון. "60 יום נסעתי הביתה בסביבות 12 וחצי-אחת בלילה", הוא נזכר, "בלילה, לבד, עם מחשבות לפעמים מצחיקות שאולי איזה מת מתחבא לי מאחורה. אבל הרגשתי תחושה עילאית. אני לא מאמין באלוהים, אבל הרגשתי מין התרוממות רוח שאני עושה דבר שמישהו צריך לעשות, וטוב מאוד שבחרו אותי לזה".
היו מקרים שאנשים מבחוץ שבאו לבית הקברות כאורחים לרגע לא התחברו לדינמיקה שנוצרה שם. לאחת הלוויות שנערכה במקום הגיעו ערב אחד שישה אלופי משנה.

"הם נכנסו לאוהל", מספר מלינוב. "אמרתי להם, 'חבר'ה, תעשו טובה, אנחנו עובדים פה, זה לא נעים. תשבו בחוץ'. אומר לי אחד הקצינים, 'אין פה מישהו שיעשה לנו קפה?'. אמרתי לו, 'אם אתה לא יוצא תוך שתי דקות מהאוהל אני מכניס אותך לאחד הקברים. החוצה מהר!'. הם יצאו. באתי אליהם עם קפה. אמרתי, 'חבר'ה תראו, פה אצל המתים לא משחקים עם דרגות. אל תפריעו לי. שבו, שתו קפה, שיגיע הקומנדקר תלוו אותו ותלכו'''.

''אנשים ראו בזה מצווה. אני לא''
ההתמודדויות לא חדלו מלאתגר. יום אחד ראו מלינוב ואנשיו כוכבית מצוינת ליד שמו של אחד החללים על היתד שמעל קברו. "אנחנו פותחים את הקבר ורואים חצי בנאדם, חלק עליון בלבד. אמרתי לאלי, 'משהו לא בסדר פה. חכה'.

''כל הזמן ריחף הלחץ שאני לא אמצא קבר אחד או לא אספיק להביא אותו למשאית, ואז אני מפשל. אבל נפל לי האסימון. אמרתי לאלי, 'רגע, כוכבית כזאת ראיתי גם בגיליון של בית הקברות בלוחמי הגטאות'. הרמתי לשם טלפון בנל"ן ושאלתי אם הם מוציאים את החלל הזה והזה. האיש שלי בלוחמי הגטאות אמר שכן, אבל רק חלק גוף תחתון. אמרתי לו, 'תעביר מהר אלי'. תוך שעתיים זה הגיע, חיברנו את שני החלקים ושלחנו, שאלוהים יקבל את הגופה באותה צורה שהוא יצר אותה. הרגשתי הקלה".

רק לעתים רחוקות, כשהוא מריח אקליפטוסים, נזכר מלינוב במתים. הוא שייך לדור אחר, חסין יותר, ואולי זה רק עניין של אופי. "אנשים ראו בעבודה שעשינו אז מצווה", הוא מסביר, "אני לא. פשוט נקלעתי לחרא הזה, מה אני יכול לעשות? באירוע הזה היתה לי טראומה בשנייה הראשונה שעמדתי מעל הקבר מול דבר שאני לא יודע איך עושים אותו ולא התכוננתי אליו בכלל.

''זו היתה הפתעה של דקה, הייתי נבוך, אבל קיבלתי החלטה כי עמדו לפני עוד חודשיים. אמרתי לעצמי שאם אני לא אתעשת עכשיו, מה יהיה אחר כך. ואז מתוך המבוכה הזאת יצאתי. לא למען המתים, כי המתים לא מרגישים כלום. צולשיין דאג לכבוד המת, אני דאגתי שהמשפחה תקבל את הבן שלה בזמן, במקום, בצורה מכובדת. רציתי להיות שם כי הרגשתי איזו מין שליחות,לא למתים אלא להורים.אני את מלחמת יום כיפור פספסתי. הרגשתי שאני חייב משהו למישהו. לא יודע למה".

''המוות לא אומר לי כלום''
מישהו הציע לכם עזרה אחרי המבצע?


"איפה אתה חי? מה עזרה? מי ירד לעומק? עברתי הרבה בחיים, אז כנראה שיש לי מנגנוני הגנה שהם לא רגילים. לדעתי זה צריך להתפוצץ באיזשהו שלב. זה לא נורמלי. אבל למה אני צריך פסיכולוג? אתה רוצה אני אדבר איתך חופשי, אנתח את זה לפרטי פרטים".

באותה פתיחות שבה הוא מספר על זוועות מעמקי הקברים, מדבר מלינוב על בנו טל ששם קץ לחייו לפני כ-18 שנה . מלינוב: "למה קל לי יחסית עם טל? כי אני יודע איך נראית גופה מתפוררת. אני לא צריך לבוא לקבר של טל ולדבר איתו. אני יכול לדבר איתו מפה, מהבית. בית הקברות לא אומר לי כלום. המוות לא אומר לי כלום. זה תהליך. יש לידה, יש חיים ויש מוות.

במקרים מסוימים המוות הוא דבר נהדר כשהוא בא. את הבן שלי טל אני זוכר בן 27, מחייך . הפעם האחרונה שהייתי בקבר שלו היתה בשבעה. בשביל מה ללכת לקבר? אני חושב שההעברה של הקברים והשהייה שם סייעה לי בזה. היא הוכיחה לי שמקום הקבורה והאבן שעליו לא משנים".

אותו יחס קשוח למוות ולהתאבדות מפגין מלינוב גם ביחס לחברו מוטה גור, שדעך לנגד עיניו ממחלה קשה. "אמרתי לו, 'צ'יף, לא נעים לי לראות אותך ככה בוכה. בוא נדבר על זיונים, על כל דבר שאתה רוצה. אם אתה לא יכול להמשיך עם המצב שלך, וזה אוכל אותך, שים כדור בראש'. כעבור שבוע הוא התאבד בירייה".

לקראת סיום המבצע הגיע לבית הקברות בעפולה הרב הצבאי הראשי מרדכי פירון והעניק למלינוב שקית הוקרה ובתוכה סידור, טלית ותפילין. "פירון אמר לי, 'אתה צדיק נסתר. תשקול לבוא אלינו לחברה קדישא'", נזכר מלינוב במעמד.

"אמרתי לו, 'אתם משוגעים? תעזבו אותי!'. אבל תשמע, למרות שאני מסתייג מכל האמונה הזאת, הרגשתי ב-60 יום האלה כאילו השכינה שוכבת עלי. הנושא הוא לא מה היה שם, איזו צורה היתה למתים ואיזה ריח היה להם. זה שטויות. העיקר הוא שבחודשיים הועברו 481 חללים בפיקוד צפון מקבריהם הארעיים, ושנתנו בידי אפיקורוס כמוני ואיש צדיק כמו צולשיין לנהל את בית הקברות בלי שאף אחד יתערב, בלי מהומה מיותרת כמו שעשו בנוה-דקלים.

''אם היו מתערבים, החיילים המסכנים היו קבורים שם עד היום. לקראת הסוף הגענו לקבר, על הגופה שהיתה בתוך ניילון היו מונחים רגל ויד קטועה. שאלתי את צולשיין אם אפשר איכשהו לקשור את האיברים לגופה כדי שהיא תיקבר שלמה. הוא קשר. זו לא עבודת קודש, אבל אני לא יודע כמה אנשים היו מסכימים לעשות אותה".

אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!

© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il