מאזינים יקרים..שלום רב לכם:
יום שישי ה-13 .13 במאי 2005. ערב יורד על שוק תלפיות בחיפה. אט אט המקום מתרוקן מאנשים. ירקות רקובים, ארגזים ריקים ומים מעופשים הזורמים על הכביש, הם הזכר היחיד ליום המסחר שהיה. את הסוחרים הקולניים של שעות היום מחליפים טיפוסי הלילה. נרקומנים, שיכורים, הומלסים המחפשים סידור ללילה בבתים הערבים הנטושים המקיפים את רחובות השוק.
מאזינים יקרים:
היום הוא יום הולדתו של סרגיי בלובשטיין. הוא בן 42. הזיכרונות מכים בו. היו ימים שבהם הוא ואשתו היו לובשים את מיטב מחלצותיהם וכבני תרבות היו יוצאים לחגוג אירועים כאלה במסעדה טובה, לצלילי מוסיקה. הימים האלה רחוקים. תקופה קצרה לאחר שהגיע לישראל, לפני כעשור, אשתו עזבה אותו, המשפחה התפרקה. הוא התמכר לוודקה ומצא את עצמו מתגלגל ברחוב. את הימים הוא מעביר ליד הבסטה של חבר, אלכס פלדמן, שם הוא עוזר בסידור של סחורה יד שנייה. לפעמים הוא נשאר לישון בתוך הבסטה, לפעמים הוא ישן בגן ילדים נטוש, כמה מטרים ליד, במעלה הרחוב.
בלובשטיין מחליט לחגוג. הוא מוציא את מיטב חסכונותיו על בקבוק וודקה ומנת שווארמה. בקרן הרחוב הוא מזהה את ניקולאי בונר. הם מכירים כבר שנתיים, אולי שלוש. בונר, בדיוק כמוהו, מדיירי השוק, גם הוא מצא את עצמו ברחוב לאחר שאיבד את משפחתו והתמכר לטיפה המרה. "יש לנו סיבה לשתות", אומר בלובשטיין לבונר. הם פוסעים לגן הילדים הנטוש, הסמוך לבסטה של פרידמן ועולים לקומה השנייה. זו לא הפעם הראשונה שהם במקום. בחדרים הריקים עזובה וטינופת. מזרקים משומשים, בקבוקים ריקים, קירות מוכתמים. זו התפאורה לחגיגת יום ההולדת של בלובשטיין. הם שוקעים בוודקה.
מאזינים יקרים:
"הכל קרה ברגע", משחזר בלובשטיין השבוע. "בשלב מסוים, כשאנחנו כבר שיכורים, שאלתי את ניקולאי האם הוא גנב פעם מהחנות של אלכס. ניקולאי פתאום התפוצץ. הוא התחיל לבעוט בי ולצעוק: 'כולם שונאים אותי. כולם שונאים אותי. אני לא עושה רע'. ניסיתי להרגיע אותו. אמרתי לו: 'ניקולא, מה קרה? סתם שאלתי. לא באמת'. הוא המשיך לבעוט בי בכוח ואז תפס אותי בצוואר כשהוא מעלי, חונק אותי. ביד אחת ניסיתי להשתחרר מהחניקה ביד השנייה תפסתי משהו כבד מהרצפה, אני חושב שזו היתה אבן, והכנסתי לו בראש. הוא הפסיק לחנוק אותי והחזיק עם הידיים בראש. אני שכבתי על הרצפה. ואז הוא קפץ עלי, על החזה, ביחד עם שתי הרגליים שלו. אני חשבתי שזהו, אני גמור. והוא ככה המשיך לקפוץ עלי. לא יכולתי לנשום. הוא חשב שאני מת והלך".
רק בבוקר הצליח בלובשטיין לגרור את עצמו, בקושי רב, אל הבסטה של פלדמן וזה פינה אותו לבית החולים. הוא אושפז לשלושה ימים עם שברים בצלעות חתכים בפנים וקשיי נשימה. בשלב זה בלובשטיין עדיין לא ידע כי למרות הפגיעה הוא בר מזל. בארבעה מקרים אחרים בונר נהג להכות את קורבנותיו למוות ואז להצית אותם. "כנראה שהיה לי מזל", הוא אומר היום, "אני לא יודע. אולי הוא לא הצליח להצית את המקום. אולי לא היה לו נפט. בשוק אומרים שאני צריך ללכת לבית כנסת, להגיד ברכת הגומל".

http://kol-david.com/ProgramPage.asp?Type=1&ID=169

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.

יש מצב שתביאו ידיעה חיובית על ה"יישות הציונית"?
האם דיווחתם על פרס נובל בכימיה שהוענק לשני חוקרים מהטכניון?
האם דיווחתם על פיתוח תרופת הקופקסון במכון ויצמן?
האם אתם מדווחים על מפעל מיחזור האשפה המתקדם בעולם שהוקם בחיריה?

חוץ מזה,גם ביריד באיספהאן יש הומלסים שיכורים שנוברים באשפה. ההבדל הוא,שבישראל יש מחלקת רווחה שמטפלת בהם,בעוד שבאיראן סוקלים אותם באבנים.

את הישות הציונית, לא מאפשר ל דווח על " הדברים הטובים" שהם
זוטות דברים בהסתכלות בראיה הכוללת.

החדשות הטובות , שמפיקה הישות הציונית בטלות בשישים לעומת החדשות הרעות.


בטל בשישים
נאמר על משהו זניח, מיעוט מבוטל, משהו שהשפעתו מזערית, מיעוט קטן בתוך רוב מכריע.

מקור הביטוי הוא מההלכה הקובעת לעניין כשרות של תערובות (הכשרות נשמרת עם שיעור המרכיב שאינו כשר קטן מ 1/60). הדיון ההלכתי הוא במסכת חולין דף צח.

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.

ישראל היא מדינה קטנה,צפופה,ללא משאבים טבעיים ומוקפת באויבים. ולמרות כל זה,הקמנו פה מדינה מפוארת ומעוררת קינאה. ישראל של היום היא מעצמת הייטק שמייצאת תוכנה לכל העולם. החברות הכי גדולות בעולם (מוטורולה,מיקרוסופט,hp,אינטל) מחזיקות פה מרכזי פיתוח. כמעט כל המערכות להגנה על רשתות מחשבים הם מתוצרת צ'קפוינט,וכמעט כל המוצרים לאופטימיזציה של תוכנה הם מתוצרת מרקורי. החקלאות בישראל היא המתקדמת בעולם ומותאמת לתנאים של חוסר במים. אתה מוזמן להתבונן בתמונות לווין של הנגב,ולראות שדות ירוקים באמצע המדבר.

ומה יש לכם ברפובליקה האיסלאמית של איראן? נפט,נפט ועוד נפט! חוץ מזה,אין לכם כלום! כל מי שרק יכול בורח מהמדינה הזאת. כמה פרסי נובל הוענקו לאזרחי איראן? רק אחד,וגם זה לאחת שהיא מתנגדת למשטר.