כמה הערות על תכנית ההתנקות
כמה הערות על תכנית ההתנקות
הביצוע של תכנית ההתנתקות כבר מאחורינו, אבל את הויכוח לגביה אנחנו נמשיך לנהל עוד שנים רבות. להלן תרומתי הצנועה לויכוח החשוב הזה:
1. רכשתי, ואף קראתי, את ספרו של ארי שביט "חלוקת הארץ" הנותן התייחסות של כ- 30 אישים לתכנית. (אגב, מסכן ארי שביט. הוא שקד כ"כ על הכנת הספר, שפחות מחודש לאחר יציאתו, לאף אחד כבר אין בו עניין). החלוקה בין המתנגדים לתומכים בספר היא די הוגנת, פחות או יותר 50-50, כאשר נוכחים בו אנשי ימין התומכים בתכנית ואנשי שמאל המתנגדים לה.
איזה דבר מאד מעניין מגלה לנו ספרו של שביט? כל הכותבים בספר, למעט, אולי, אחד או שניים, מצביעים על סכנות גדולות מאד שהתכנית עתידה להביא על ישראל. טרור, אינתיפאדה שלישית, החלשת מעמדה הבינלאומי של ישראל, דחיית הסכם השלום של מדינת ישראל בשנים רבות, ומה לא. כמעט כל הכותבים בספר מודים שהנסיגה תצטייר בעיני הפלסטינים כבריחה מאש הטרור ותעודד אותם להתמיד בו. אף אחד מהתומכים בנסיגה לא מציע תשובה אמיתית לטענות הללו, מלבד משהו בסגנון "לתכנית יש חסרונות, אולם טומנת בחובה גם יתרונות רבים" או משהו בסגנון. ארי שביט עצמו, שתומך בתכנית, מנסח בצורה בהירה וחדה את הסכנות הגדולות שהיא טומנת בחובה. והוא לא היחיד. בעת הקריאה בספר לא יכולתי להמנע ממחשבה שתכנית שכזאת, אם לא היינו חיים בחלם, היתה נחשבת לתכנית גרועה ביותר בכל שדרות העם. אבל לא אצלנו. שביט מציג מצב עניינים זה דווקא כיתרון, בכותבו שההתנתקות לא אופורית, לא מבטיחה גאולה וקיימת מודעות לחסרונותיה. אבל אותי זה לא משכנע. תכנית שכזאת, שההערכות לגבי סכנותיה נעות בין החמרה גדולה של המצב לבין אפוקליפסה, ראויה לדעתי להיקרא "תכנית גרועה מאד".
2. את הטיעון הביטחוני נגד התכנית מנסח יפה מאד עוזי ארד בספרו של שביט, והוא:
"במעשה ההתנתקות ישראל מעבירה שדר חד משמעי לפלסטינים בפרט ולעולם הערבי בכלל: מדינת היהודים מבינה רק כח. בפרספקטיבה היסטורית כוללת, הפרטים והמורכבויות של שנת 2004 יישכחו. מה שייחקק בתודעה הערבית הוא שאחרי ארבע שנים של אינתיפאדה- ישראל נסוגה. אחרי ארבע שנים של הפעלת אלימות נגדה הסכימה ישראל לויתורים ולמהלכים שאותם שללה קודם לכן. אחרי ארבע שנים של מלחמת טרור האסטרטגייה המדינית האורתודוקסית של ישראל נופצה לרסיסים. הלקח שיפיקו הערבים מהצירוף הזה של הפעלת כח נגד ישראל עם נסיגת ישראל ברור לחלוטין: אסור לשמוט מהיד את נשק הטרור. אין פירוש הדבר שיש בהכרח להשתמש בו בזמן ההתנתקות או מיד אחרי ביצועה. אין פירוש הדבר שיש להשתמש בו בכל מקום ובכל זמן. ואולם בשום פנים ואופן אסור לוותר עליו... דווקא בחסות הרגיעה, גורמי הטרור הפלסטיניים צוברים כח.בבוא הזמן, ואולי בקרוב, תישלף חרב זו שוב כדי לחלץ מישראל את ההתנתקות הבאה- הנסיגה ללא תמורה מיהודה ושומרון."
3. כמה מכותבי השמאל טוענים שהמחיר של מלחמה וטרור הוא בכל זאת כדאי אל מול היתרונות של התכנית. למשל, בן דרור ימיני, הטוען שהתגברות הטרור ביתר שאת הוא בכל זאת, מחיר שראוי לשלם אל מול המטרה העיקרית: מדינה יהודית ודמוקרטית. כך טוען גם פרופ' אמנון רובינשטיין, וגם עוד כמה שמאלנים. לי קשה מאד להסכים עם טענה שכזאת. מאחוריה מסתתרת ההנחה שמדינה יהודית פירושה מדינה בעלת רוב יהודי, וזהו. ללא קשר לתכנים שלה או לעמדות מוסריות שהיא נוקטת.
מה הטענה הנפוצה ביותר בעולם בקרב יהודים אנטי ציונים נגד מדינת ישראל? שמדינה זו, אשר הייתה אמורה להיות מקלט בטוח ליהודים, היא המדינה הכי פחות בטוחה ליהודים החיים בה. המדינה שבה נרצחים הכי הרבה יהודים מסיבות לאומניות. זהו טיעון נכון כשלעצמו, למרות שהוא מתעלם מכך שהחיים בישראל הם קודם ערך ולא נובעים מצורך בטחוני. הערך הזה הולך ונשחק כאשר מדינת ישראל עצמה נוקטת בצעדים המסוכנים ליהודים החיים בה, כאשר היא מודעת לסכנות. לכן הטרור הוא לא מחיר ראוי, בשום פנים ואופן לא, גם אל מול המאמץ לשימור הרוב היהודי בגבולותיה. הטרור לא פוגע רק בביטחון האישי, אלא מכרסם גם בעצם יהדותה של המדינה.
4. אם הייתי נשלח לבצע את העקירה עצמה, הייתי מסרב פקודה. חד וחלק. לצערי, בדיונים סביב נושא סירוב הפקודה ניתנו טיעונים הלכתיים, או טיעונים הלכתיים נגדיים, או שהם עסקו בשאלת יחסה של הצינות הדתית למדינה (דיונים שלי, כחילוני, לא נוגעים כלל וכלל), או שהיו סביב השאלה כיצד סירוב המוני ישפיע על צה"ל ועל החברה הישראלית. בשבילי מדובר בעניין הרבה יותר פשוט, ואם הייתי נאלץ לקחת חלק בעקירה, הייתי אומר: אני, באופן אישי, לא יכול, לא רוצה ולא מוכן לבצע פקודה שכזו. לא לשם כך התגייסתי. כמובן, הייתי שמח מאד אם סירוב המוני היה מכשיל את הגירוש, אבל הסירוב שלי הוא בראש ובראשונה פרסונלי- גירוש אנשים חפים מפשע, אזרחים נאמנים, מבתיהם, הוא לדעתי פשע שאני לא מוכן לקחת בו כל חלק. לא התגייסתי בשביל להילחם ביהודים ואני לא אעשה זאת. אני התגייסתי למען מטרה מסויימת, והיא הגנה על המדינה ועל האנשים שחיים בה, ולא "מילוי פקודות". אני לא יודע אם פקודה שכזאת נחשבת "בלתי חוקית בעליל", בהקשר של המעמד הפורמלי שלה מבחינה משפטית. אני כן יודע שהיא מנוגדת באופן חריף למצפוני האישי ולדעתי גם למוסר האנושי הכללי.
חבל מאד שיש אנשים שחושבים שאדם, מרגע שהתגייס לצבא, הופך להיות רובוט חסר רגשות וחסר דעה, שימלא כל פקודה באשר היא. אבל במדינת ישראל, שבה הגיוס לצבא הוא חובה, צריכה להיות אמנה לא כתובה בין הציבור למדינה לגבי מה שחייל אמור לבצע, או לא לבצע, בשירותו הצבאי. מצב כזה, שבו מצד אחד נערים מגוייסים בכפייה, לעיתים בניגוד גמור לרצונם, ומצד שני אמורים למלא כל פקודה באשר היא, לא משנה כמה היא אכזרית ומנוגדת למטרה שלשמה התגייסו מלכתחילה, הוא פשוט לא מוסרי. למדינה אין זכות להטיל את חייליה למצב כזה.
5. הויכוחים על תכנית ההתנתקות הצליחו להוציא את הרע מאד מכמה אנשים, שאולי לא היינו מצפים מהם. כאלה הם אותם שמאלנים פאשיסטיים (שלמה אבינרי, למשל), שהכריזו שהתכנית חוקית וכשרה, היות ולמדינה יש "הזכות להחליט על גורל אזרחיה". מוסוליני היה גאה בהם. כזה הוא גם עמי איילון, שיצא בהכרזות לפיהן המתנחלים ברצועה סיימו את התפקיד שלשמו נשלחו, ולמדינה יש זכות לפנותם ממקומות מגוריהם כי היא זו ששלחה אותם. אפשר לחשוב (לפי מה שהוא אומר) שלגירוש אנשים מבתיהם והחרבת הקהילות שבהן חיו אין שום היבט רגשי כשלעצמו. כל סנטימנט של אדם ביחס לביתו, כל אמונה שהמתיישבים מחזיקים בה, הכל מתבטל אל מול רצונותיה ותכניותיה של המדינה. אנשים רבים גם ציטטו את האמרה הגאונית "אני לא יודע מה רוצה העם, אני יודע מה רצוי לעם", שאולי נאמרה ע"י בן גוריון, אך באותה מידה הייתה יכולה להיאמר ע"י סטאלין או סדאם חוסיין. הרבה אנשים בישראל חשפו את תפיסותיהם הפשיסטיות בשנה וחצי האחרונה.
כשמדברים על "משפט ההיסטוריה" שישפוט את הוגי ההתנתקות ומצדדיה, אני חושב שזאת הכוונה העיקרית- בעוד 100 שנה ההיסטוריונים יתקשו מאד להסביר את ההתקרנפות הזאת של החברה הישראלית ושל הנהגתה, סוג של התבהמות שבא לידי ביטוי בכל הרעיון העומד מאחורי ההתנתקות: למדינה יש בעיות מסויימות, דמוגרפיות ואולי גם אחרות. 8,000 אזרחים שלה עומדים בינה ובין פתרון אותן בעיות. מה נעשה? נגרש אותם מהבית, נהרוס אותו, נחריב את הקהילות שלהם. הצבא הוא היחיד שיכול לעשות זאת, אז מן הסתם נשלח אותו לבצע את המשימה, ברגישות ובנחישות. אני לא חושב שקיימים הרבה מקרים בהיסטוריה של המדינה שבהם זכויות הפרט, זכויות האדם הכי בסיסיות נרמסו בצורה כ"כ ברוטלית ומרושעת. והכל למען המטרה העליונה, שיש להשיגה בכל מחיר. ולא משנה כמה המטרה הזאת חשובה וראויה.
בישראל של 2005 המטרה מקדשת את האמצעים, לא משנה כמה הם אכזריים. נכון להיום, אני מתבייש עד עמקי נשמתי במדינה שלי ובצבא שבו אני משרת.
|