"...כשבוע ימים לאחר מכן התחיל למעשה הסוף. את כל האנשים (כ300 במספר) הוציאו למגרש המסדרים ומפקד המחנה הודיע לנו שהחזית הרוסית מתקרבת ובכדי "להציל אותנו" מהפגזות ומוות הוחלט להעביר אותנו למחנה בתוך גרמניה. לרובינו היה ברור שזה הסוף אבל לאיש לא היה כבר כוח וגם רצון לחשוב על הצלה. פשוט ייאוש מוחלט.

300 איש שלדי אדם, אדישים לכל מה שנעשה סביבם, התחלנו לצעוד כאשר השומרים הגרמנים צועדים איתנו לצדי השורות. אם מישהו מסוגל לתאר לעצמו את התמונה הזו, הייתה זו צעדה של אנשים מתים שקמו מקברם והחלו לצעוד. כל מספר רגעים איד מהצועדים נפל מאפיסת כוחות ואז ניגש הגרמני וירה בו כדור בראש, וגאל אותו מייסוריו. כמובן שאיש לא קבר את האנשים האלה וחיות הבר שביער כבר דאגו להם.

צעדנו כך יומיים ושלושה לילות בשבילי היערות, ואיש לא חשב לברוח לתוכם למרות שאפשר היה בקלות, אבל לא היה כבר כוח ואומץ לעשות זאת. כל אחד רק המתין לתורו להיגאל מהייסורים שלו. רעב, צמא, עם רגליים פצועות ונפוחות מקור, רועד מקור בפיז'מה שלו ב20 מעלות מתחת לאפס. מי יכול לחשוב על בריחה במצב הזה?

כך הגענו כ150 לתחנת הרכבת, לאחר שמחצית מאנשים נשארו מתים בדרך למחנה. הרגשנו שהמלחמה מתקרבת אלינו, עשרות אווירונים בשמיים ושמענו אפילו הדי תותחים מרחוק.
כנראה שפסי הרכבת או הרכבות עצמן הופצצו, לכן חיכינו יומיים עד שהעמיסו אותנו על מספר קרונות רכבת פתוחים שמיודעים להובלת פחם, והתחלנו בנסיעת המוות שלנו לכוון דרום. אז עוד לא ידענו שהמטרה היא להגיע למטהאוזן, עיירה באוסטריה.

בקצהו של כל קרון עמד מעין מגדל שמירה, שם ישב גרמני עם מכונת ירייה ושמר שאיש מהאסירים לא ינסה לברוח. היו מקרים שאנשים בודדים קפצו מהרכבת ומיחד התחילו לירות אחריהם, אבל אינני יודע מה עלה בגורלם. בתחנות שהרכבת נעצרה לפעמים בגלל חוסר אפשרות להמשיך בנסיעה, האוכלוסייה האזרחית ניסתה להתקרב לקרונות ולזרוק לאנשים חתיכת לחם, אבל החיילים הרחיקו אותם בגסות ובמקרים אחרים גם ירו בהם. המזון היחידי שהיה לנו היה שלג ולפעמים חתיכת לחם שזרקו לנו לתוך הקרונות.

כל בוקר היינו מתעוררים ונוכחים לדעת שמספרנו הולך וקטן. וכך ביום החמישי או השישי לנסיעה התעוררתי בבוקר וראיתי את אבא יושב על ידי כתמיד, על רצפת הקרון, מכורבל בתוך הפיג'מה שלו. התפלאתי שהוא עוד ישן, וניסיתי להעירו. נוכחתי מיד לדעת שהוא איננו עוד בין החיים. כנראה נרדם ולא התעורר יותר. לאחר מספר קילומטרים הרכבת נעצרה כמו בכל בוקר, הורידו ממנה את המתים על עגלה רתומה בזוג סוסים ואבא היה בניהם, וכך נפרדתי ממנו לעולמים".

לק"י

מזעזע ומלא באומץ לב ובגבורה.האם זהו סיפורו של שמעון וייזנטל ז"ל?או שזהו סיפורו של אחר בהשראת האובדן הנוראי של אדם כה אמיץ שלא נכנע לעולם ואף במותו מת מוות הראוי לו,מוות שקט וטוב ללא מכאובים.בכל מקרה,יהי זכרם ברוך של ששת המיליונים,של אותם אנשים טובים שנטבחו כך לשווא.

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.