מיפאן:
קארטה :


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.geocities.com/fight_o/tn_kick2_GIF.gif]
פירוש המונח "קארטה" או יותר נכון "קארטה-דו" , הוא :

דרך היד הריקה. הקארטה היתפתח ב-"אוקינווה" , אי על גבול

יפן-סין בשנת 1609 בערך. לקארטה יש מספר רב של סגנונות ,

כשהמפורסמים מבניהם, הם:

השוטוקאי,השוקוקאי,הוואדוריו,הג'וג'וריו,והקיוקושינק אי.

התפיסה העומדת מאחורי הקארטה , היא לנצל כל מה שאפשר , וזה כולל

שימוש : ביד,ברגל,בברך,ביד,ובראש.

בזמן האימונים יש דגש גם על "קאטות" , שזה קרב נגד יריב דמיוני.

כמו-כן יש דגש גם על שבירת חומרים קשים , כגון : רעפים, ואפילו גושי

קרח !!! , ענף זה נקרא : "טאמאשיווארה". העוסק בקארטה , מתחיל עם

חגורה בצבע לבן, ועם הזמן ככל שהוא יותר מיומן , צבע החגורה נעשה

יותר כהה. כשהוא מגיע לחגורה בצבע שחור , הדירוג נקבע לפי מספר

"הדנים" שלו.



גו'-גי'טצסו :


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.geocities.com/fight_o/tn_judo2_2_GIF.gif]
גו'-גי'טצסו היא אומנות לחימה יפנית עתיקה , וממנה צמחו :

הגו'דו והאייקידו. הסמוראים ביפן הירבו להשתמש בה.

שיטה זו מאד קטלנית, היא כוללת חבטות במקומות חיוניים בגוף, בעיטות,

חניקות ונעילות מפרקים. תורת לחימה זו קיימת כבר יותר מ-2000

שנה !!! , והיא נחשבת לאם אומנויות הלחימה ביפאן. פירוש השם

גו'-גי'טצסו הוא: "אומנות עדינה". בתקופת יפאן הפיאודלית , אומנות

זאת היתה נוקשה הרבה יותר מכפי שנהוג כיום. הסמוראים היו עורכים

בינהם לפעמים תחרויות, כשבמקרים רבים , אחדים לא היו שבים.

הסמוראי שאף להישתפר כל הזמן כשאת אימוניהם (שבירות,הטלות,

ועוד...) ניסו על אסירים. כיום "עודנו" רוב הטכניקות המסוכנות, מכיוון

שמספיק לבצע טכניקות בריחים "לא עד הסוף" כדי לגרום נזק או

להכריע קרב.



ג'ודו :


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.geocities.com/fight_o/tn_judo04_GIF.gif]
ג'ודו הוא למעשה גו'-גי'טצסו מודרני. הוא פותח בידי

פרופסור ג'יגורו קאנו בשנת 1882 בטוקיו,יפאן. פירוש

המילה ג'ודו הוא: "הדרך העדינה". זהו יותר ענף ספורט

ולא אומנות לחימה. אדם העוסק בג'ודו נקרא : ג'ודוקה, בתחילת

האימונים לומד הג'ודוקה כיצד ליפול נכון , בעזרת בלימת ידיים נכונה.

בג'ודו הקרב מוכרע הן בעזרת הפלות והן בעבודה על הקרקע, כאשר

ג'ודוקה מצליח "לרתק" ג'ודוקה אחר. ג'ודו הוא ענף ספורט אולמיפי,

ולישראל יש כרגע 2 בעלי מדליות אולמפיות (יעל ארד ואורן סמד'גה).



אייקידו :


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.geocities.com/fight_o/tn_aikido_GIF.gif]
כמו הג'ודו, גם האייקידו מקורו מן הגו'-גי'טצסו. מייסד האייקידו

היה מוריהיי אושיבה, שהיה מדריך בגו'-גי'טצסו וחיפש משהו

שיותר יתאים לו. אייקידו פירושו: "הדרך ההרמונית". מטרת

האייקידוקה (אדם העוסק באייקידו) היא להתאים את עצמו לתנועת

היריב, ולנסות לכוון אותו מחדש , ובכך להפר את האיזון של היריב.

האייקידוקה מבצע את תנועתיו ברצף אחיד, וכדי להכריע אייקידוקה

מאומן, צריכים להיות בעלי כישורים יוצאי דופן. העוסק באייקידו לובש

בגד מיוחד שנקרא : האקאמה , שזה מין חצאית עד לכפות הרגליים.

מטרתה להסתיר את תנועות הרגליים. מטרת האייקידו היא : מימוש

עצמי באמצעות משמעת.



סומו :


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.geocities.com/fight_o/tn_MARTL008_gif.gif]
זוהי אולי אומנות הלחימה המאפיינת ביותר את יפאן.

2 מתחרי הסומו מתחרים על תלולית עפר ששמה : דוהיו.

קוטרה של הזירה הוא 4.50 מטר, והמתחרה שיוצא מן הזירה

(מלבד כפות רגליו) הוא המפסיד. בדרך כלל קרב אינו אורך יותר

מכמה שניות, אף שלפני הקרב יש טקסיות רבה. בסומו אין תיקו

ובמקרה של שיוויון יש קרב חוזר. בסומו גם אין קבוצות משקל.

למרות שהלוחמים נראים כבדים מאד , הם גמישים מאד ורובם

אף מסוגלים לעשות "שפאגט" ללא מאמץ רב. כיום נערכות

ביפאן 6 תחרויות בנות 15 ימים כ"א בשנה. המתחרים זורקים

מלח כדי לגרש רוחות רעות, ואז פורשים את ידיהם , כדי להוכיח

שהם אינם נושאים כלי-נשק. סוד הקרב טמון בירכיים , שהם מרכז

שיווי המשקל. כאשר המתאבק מקבל דרגה בכירה , שערו נאסף

והוא אינו גוזר אותו , עד לאחר פרישתו !!! .



קיודו :


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.geocities.com/fight_o/tn_MARTL009_gif.gif]
בעבר לפני זמן רב, בתקופת יפאן הפיאודלית, היה לקשתות תפקיד

חשוב בשדה הקרב. תורת לחימה שלמה היתפתחה סביב נושא זה.

לקיודו קשר עם פילוספוית הזן, מטרת הקשת להגיע לשלמות עם

עצמו. כאשר הקשת מרגיש שהוא "התמזג" עם הקשת , רק אז

הוא משחרר את החץ. קשת הקיודו בנויה בצורה מיוחדת , ואורכה

עשוי להגיע לכ-2 מטר. היא עשויה מבמבוק , וכדי להפעילה צריך

כוח רב ( משקל המשיכה עשוי להגיע אף ל-50 ק"ג ) , אורך החיצים

מגיע ל-1 מטר. כדי לעסוק בקיודו , על האדם להתאמן שנים רבות

כיצד לאחוז נכון,כיצד לנשום,כיצד להרפות את הקשת, וכו...



איאיי-דו :


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.geocities.com/fight_o/tn_iaido_GIF.gif]
זוהי אומנות שליפת חרב הסמוראי , שנקראת : קאטאנה.

מטרת אומנות זו לשלוף את החרב מהנדן, במהירות הגבוהה

ביותר, בדומה לשליפת אקדחים בימי "המערב הפרוע".

איאיי-דו איננה אומנות לחימה קרבית , והיא מעניקה משמעת

רבה לעוסק בה.



קנדו :


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.geocities.com/fight_o/tn_kendo12_GIF.gif]
פירוש השם קנדו הוא : "דרך החרב". מטרת העוסקים בקנדו

לסיים את הקרב בכמה שפחות מכות-חרב. כיום משתמשים

הקנדוקה (העוסקים בקנדו) , בחרב במקבוק , הנקראת שיניי.

הקנדוקה לובש שיריון וחצאית בשם האקאמה, עליו לפתח

זריזות וכוח-עמידה , כי למרות שהחרב עשויה מבמבוק,

מכה חזקה ממנה עלולה לגרום לכאב-רב. מטרת העוסק

בקנדו, היא "לשפר את הרוחניות שבאדם".



נינג'וטצו :


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.geocities.com/fight_o/tn_warrior2_JPG.gif]
פירוש השם נינג'וטצו הוא: "אומנות ההתגנבות" , והעוסק בה

נקרא : "נינגה". בעבר הטילו שבטי הנינגות מורא ופחד במשך

מאות שנים ביפאן. תורת הנינגה היתה מועברת מאב לבן, ושבטי

הנינגה היו מורכבות ממשפחות גדולות. לוחמי הנינגה היו

מוכשרים כבר מילדות , והיו עוברים אימונים מפרכים מאד , כולל

טכניקות התגנבות. הנינגות היו מטילים פחד נורא , בעיקר אצל

הסמוראים בעלי-האחוזות , ובעוד שאצל הסמרואי לחימה בחרב

היתה אקט של כבוד, השתמש הנינגה בכל תחבולה אפשרית

כדי לסיים את הקרב. מעללי הנינגות האכזריים עברו מפה לאוזן

והטילו מורא ופחד בכל יפאן. לפעמים אף יוחסו להם כוחות על-

אנושיים, היו אף שחשבו שהם שדים, וזאת בגלל ההכשרה

המקיפה שעבר לוחם נינגה. הוא היה מסוגל להזיז את מפרקיו

כך שקשירת נינגה היתה לא מעשית. הוא היה יכול לשהות דקות

מתחת למים, הוא יכל להיכנס לחדר ולנשום רדוד , כך שאף אחד

לא ישים לב אליו. כמו-כן הוא התמחה בהישרדות ביער, בהכנת

רעלים וכו... הציוד של הנינגה היה מורכב מ-שוריקאן (כוכב חד

קצוות משוח ברעל) וקאטאנה (חרב קצרה וישרה). בראש השבט

ישבו הג'ונין שהיו מנהיגי השבט, מתחתם היו הצ'ונין שהיו מתווכים

בין הלקוח לשבט, ובתחתית היו הגנין שהיו חיילי-השדה.


מסין
קונג-פו :


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.geocities.com/fight_o/tn_boxing_GIF.gif]
נהוג לחשוב שמקום הולדתו של הקונג-פו, הוא : בצפון סין

בשנת 500 לספירה בערך. מקור הקונג-פו הוא במנזר

שאולין והוא הגיע לשם באמצעות נזיר הודי ששמו בודהידארמה.

במנזר שאולין גם הומצאה פילסופית הצ'אן (או ה-זן). נזירי

השאולין נחשבו ללוחמים בלתי-מנוצחים ומטילי פחד, אך הם חיו

בשלווה , והרגו רק כשהיו בסכנת חיים. לפי האגדה : כאשר סיים

הנזיר את הכשרתו, היה עליו לעבור במבוך מלא מכשולים , אם

נכשל הוא היה מת שם, ואם הוא הצליח לעבור את המכשולים ,

היה עליו בסוף להרים כד עם ציור של דרקון , כאשר הוא הרים

את הכד הלוהט , היו מקועקעות זרועותיו בציור של דרקון .

הסמל המפורסם בקונג-פו הוא : היין-יאנג המתאר את הטבע ואת

השינויים בו, אפשר גם להסבירו :

שבתוך היין, הכוח השלילי הקר והריקני יש יאנג שזה חום ולהיפך.

בקונג-פו יש 5 סגנונות עיקריים , על שם יוצריהם והם : הונג,לאו,

מונק,צוי, ולי. כמו כן ניתן לשער שקיימים עוד כ-1500 סגנונות

נוספים, חלקם ידועים רק בסין. הקונג-פו שייך לאסכולות הקשות

יותר ששמות דגש על מכות כוח ושימוש בקווים ישרים עם דגש

על בעיטות , בניגוד לטאי-צי ששייך לאסכולות רכות.



טאי-צי צ'ואן :

פירוש השם : "האגרוף האדיר הסופי". הוא שייך לאסכולת האומונויות

הסיניות הרכות, והוא כולל תנועות הגנתיות בלבד. הטאי צאי מזכיר

ריקוד שהתנועות בו נעשות ברצף. הוא מתאים לכל גיל , ומשפר את

הבריאות ועוזר במצבי מתח וחרדה. מטרת הטאי צי שמבוצע

"בהילוך איטי" , הוא לזרום כמו המים ולאחד בין הנפש והגוף. העוסק

בטאי-צי נראה רך מבחוץ , אך הוא קשה מבפנים. התפיסה היא לקלוט

את האנרגיה הישירה של התוקף ולהדוף אותה בעוצמה אדירה.



סינג-איי :

שייך גם לאסכולת האומנויות הסיניות הרכות, אך פחות מוכר. סגנון

זה נוצר במאה ה-12 בידי סיני בשם : יואה פיי. סגנון זה מתבסס על

עיקרון היין-יאנג, להשתמש גם ברוך וגם בקושי. בסגנון זה הדגש

הוא על תנועות אנכיות.



פא-קואה :

שייך גם לאסכולות האומנויות הסיניות הרכות, פירוש המילה , הוא :

"שמונה תלת אותיות". בסגנון זה משתמשים בכף-יד פתוחה, ועבודת

הרגליים מתבססת על מעגל. התפיסה היא להתחמק מן התוקף, ולהגיח

מסביבו כדי להכות בו.



וו-שו :


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.geocities.com/fight_o/tn_kungfugrl3_GIF.gif]
זהו אחד מן הסגנונות הנפוצים ביותר של הקונג-פו. כיום נלמד

הוו-שו בבתי-הספר של סין , והוא מתחלק ל-2 קטגוריות :

אגרוף וכלי-נשק. הוו-שו הוא ספורט ראווה ונראה יותר כמופע

סגנוני מאשר אומנות לחימה בגלל התלבושות הצבעוניות והתרגילים

המרשימים.

מקוריאה
טקוון-דו :


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.geocities.com/fight_o/tn_jumpkick2_GIF.gif]
אומנות לחימה שהיתפתחה בקוריאה לפני כמה מאות שנים.

פירוש השם טקוון-דו הוא : "שיטה לבעוט ולהכות באגרוף".

ההיסטוריה של הטקוון-דו מתחילה לפני 1300 שנה בערך ,

כאשר נזיר בשם : ווק קוואנג המציא את חמשת העקרונות

לשיטה. בעבר היתחלק קוריאה ל-3 מלכויות, כאשר ממלכת

סילה היתה הקטנה מבניהם. כדי להגן על הממלכה גויסו

הגברים הטובים ביותר בבמלכה ועברו אימונים מתישים מאד

עד שהפכו לצבא מטיל אימה, ועם הזמן שלטה סילה על כל

קוריאה. הטקוון-דו הפך לנושא חובה בכל קוריאה, אך כאשר

הגיע תקופת ההשכלה בקוריאה הופסק ללמד טקוון-דו, וכאשר

פלשה יפאן לקוריאה ב-1909 כמעט ולא נותר זכר לאומנות זו.

המעטים ששלטו בשיטה זו היגרו לסין ויפאן, ושם נחשפו לשיטות

לחימה מקומיות. לאחר מלחמת העולם השנייה, שבו לקוריאה

והביאו איתם טקוון-דו משופר. אדם בשם צונג הוי לי הפיץ את

השיטה , והיא נהפכה לספורט לאומי בקוריאה. את הטקוון-דו

מאפיינות בעיקר הבעיטות ההרסניות. מטרת הבועט לבעוט כמו

קפיץ שמשתחרר , ועליו לעבוד הרבה על גמישות.



הפקידו :


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.geocities.com/fight_o/tn_tkdkick_GIF.gif]
זוהי שיטה שנועדה אך ורק לצרכי הגנה. הפקידו הוא מעין

שילוב של טקוון-דו ואייקידו, כאשר אדם מתקיף את העוסק

בהפקידו, מסיט המגן את ההתקפה וממטיר סדרה של בעיטות

רצחניות שמכניעות את התוקף. ההבדל ביו הפקידו לאייקידו

הוא שאיש ההפקידו לעולם לא יתקל פנים מול פנים מול התוקף

אלא יזוז הצידה כדי להסיט את המכה. שיטה זו יעילה מאד והיא

נפוצה מאד בקליפורניה בארצות-הברית.


מתאילנד
איגרוף-תיאלנדי :


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.geocities.com/fight_o/tn_image557_gif.gif]
איגרוף תיאלנדי או בשמו האמיתי : מואיי-תאיי , הוא ככל

הנראה תורת הלחימה הידועה הקטלנית ביותר. שורשיה

בממלכת סיאם שנודעה בעבר בצבאה החזק והלא מנוצח.

זהו הספורט הנפוץ ביותר בתיאלנד ועוסקים בו מיליונים

רבים , אף שכיום הוא עבר שינויים מסוימים , כגון :

לבישת-כפפות, חלוקה למשקלים ועוד... . לפני כל תחרות

מבצע המתחרה ריקוד טקסי שנקרא : ראם-מואיי , במהלך

הקרב מושמעת מוזיקה תאילנדית בקצב לפי המתחרש בזירה.

כל אחד מ-5 הסיבובים אורך כ-3 דקות עם 2 דקות הפסקה בין

סיבוב לסיבוב. בשל השימוש בברכיים והמרפקים הרצחניים

שיכולים להסב נזק רב , נודעת לחימה זו כקטלנית ביותר , ועד

כה אין עדות שמתאגרף תאי הובס בידי אמן לחימה אחר.



קראבי-קראבונג :


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.geocities.com/fight_o/tn_kumiuchi_gif.gif]
זוהי תורת לחימה העושה שימוש בחרב ומקל. שורשיה הם

מלפני 500 שנה , עוד מתקופת הצבא הסיאמי. תחרות

קראבי-קראבונג מסתיימת רק עם כניעת היריב ואין מגבלה

של זמן. כיום הוחלפו החרבות במקלות מעץ , וכאשר נופל

המקל למתחרה, הוא עובר לשיטות לחימה אחרות כגון :

הטלות,בעיטות,אגרופים ועוד... . בגלל שהמתחרים בשיטה

זו אינם לובשים אמצעים להגנה על הגוף. לא אחת מסתיימים

קרבות אלו בפציעות קשות.


מבורמה:
באנדו :

באנדו היא תורת לחימה שמזכירה מאד את האיגרוף-התיאלנדי.

בתחילה לומד התלמיד את התנוחות הבסיסיות המתבססות על

12 בעלי-חיים , ואח"כ נלמדות שיטות אגרוף ובעיטה כשהדגש

מושם על בעיטה סיבובית בעזרת השוק. בדומה לקונג-פו בבאנדו

יש 12 סגנונות, והמורה מתאים לכל תלמיד את הסגנון המתאים לו

לפי מימדי גופו,זריזותו ועוד... . הטכניקות הנפוצות ביותר הם :

הנמר,הקוברה, והפנתר השחור.



באנשאי :

זוהי צורת הלחימה בנשק של הבורמזים (בעיקר : חרב קצרה,מוט ורומח).

מטרת תורת לחימה זו היא לפרוק את התוקף מנשקו ולא להרגו.


מאינדונזיה:
פנצ'אק-סילאט:

שיטה זו פותחה באי סומטרה לפני כ-1400 שנה, והיא מכילה כ-150

סגנונות שונים. לאדם לא מנוסה שיטה זו נראית כריקוד, כאשר המתגונן

מזיז את ידיו כל הזמן , אך כשהתוקף תוקף מתחמק ממנו המגן בתנועה

מהירה וחובט בו במכות משתקות עד להכנעתו על הקרקע. חלק גדול

מן הפילוסופיה של שיטה זו מושפע מן הקוראן, בגלל ריבוי המוסלמים

באינדונזיה. הסיגנון הפופולרי ביותר בשיטה זו, הוא : הנמר.


ממלזיה
ברזילאט :

שיטה זו היתפתחה מן הפאנ'צאק-סילאט והיא מתחלקת ל-2 צורות.

הראשונה דומה יותר לריקוד , והשנייה שיטה קשה ויעילה בשם :

בואה , העושה שימוש רב ברגליים ובקפיצות וירטאוזיות. במלאזיה

נלמדת תורת-לחימה זו בבתי-ספר ובקולגים.


מהודו:
קאלאריפאית :

פירוש השם : "אימוני-קרב" , שיטה זו נפוצה בדרום-הודו. שיטה זו

נחלקת ל-2 סגנונות : הסגנון הצפוני הקשה והסגנון הדרומי.

הזירה נקראת קאלארי וגודלה 6.40 על 12.80 מטרים. בסגנון הצפוני

מתבסס על בעיטות רצחניות כאשר העוסקים בה בועטים ברגליים

מאונכות לגובה רב ואז היא נוחתת בפישוק מלא. בדרום הסגנון פחות

מדגיש גמישות וכוח. האימונים בשיטה זו נוקשים מאד וכוללים עבודה

על רצפות אבן ללא מזרונים בדרום-הודו, כמו-כן על המתחילים לעבור

הכנה רבה לפני תחילת האימונים.

If theres somenthing important to you
even if you could die
with these two hands
you should protect it!

יש כאן דברים שהייתי חולק עליהם..

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן.

לפני כחמשת אלפים שנים לערך, חי בהודו נסיך עשיר ורב נכסים אשר פיתח גירסה ראשונית וגסה של אומנות לחימה בידיים ריקות, מסופר כי נסיך זה צפה רבות בתנועותיהם של החיות ולמד את דרכם של החיות להגן על עצמם.

הוא צפה בדממה וחוסר התנועה שהשתררה טרם הרג הנמר בהצלחה את טרפו, הוא למד את תנועות הרגליים והכנפיים של ציפורי היער, וניסה לתרגם תנועות אלה לגוף האנושי.

הוא מצא כי מרבית מהתנועות מתאימות לשימוש כהגנה עצמית.

או אז ערך הנסיך ניסויים על עבדים שהיו ברשותו בכדי למצוא את הנקודות הרגישות והחלשות בגוף האנושי, הוא עשה זאת בהצלחה ע"י נעיצת מחטים בגוף העבד עד שאלו הביאו למות העבד.

משמצא הנסיך את כל הנקודות החלשות בגוף, השתמש הנסיך בטכניקות הלחימה של החיות וכיוון אותן לנקודות החלשות בגוף וכך יצר את השיטה הראשונית ללחימה ללא נשק.









הדמות הבאה החשובה בהיסטוריה של אומנויות הלחימה הינה דמותו של הנזיר הבודהיסטי "בודהידארמה" או כפי שמכונה בפני היפנים "דארומה טא אישי", לדארומה מיוחסת התרומה הגדולה ביותר לאומנויות הלחימה המזרחיות:

רוח ה"זן".



דארומה למד בודיזהם בהודו, ואפשרי כי גם קיבל שם הכשרה בהגנה עצמית.

ב450-550 לספירה בדרום סין, גנבים, שודדים ורוצחים הייתה תופעה הולכת וגדלה, ורציחות של נזירים בדרכים היו נפוצות מאוד. מאחר והנזירים לא הורשו לשאת עמם נשק הם הוכשרו באמנות הלחימה בידיים ריקות יחד עם לימודי הבודהיזם שלהם.

דארומה נסע לסין כדי ללמד במנזר השאולין סו (ביפנית: שורין ג'י), מקדש במחוז הונאן, שם מצא כי הנזירים מצויים במצב פיזי ומנטלי ירוד.

הוא ניסה ללמד אותם בודיהיזם הודי אך רק כדי למצוא שמוחם נודד בעת השיעורים והם אינם מסוגלים לתפוס את העקרונות המסובכים של תורה זו, דארומה ניסה אז ללמד אותם תורה טבעית יותר וקלה להבנה, ה"זן" בודהיזם.

למרות היותה של התורה החדשה קלה יותר עדיין התקשו הנזירים ללמוד אותה ודארומה מצא כי מוחם מתעייף מהר מאוד מהתרגילים המנטליים אשר לימד אותם.

דארומה בנסיון למצוא פתרון לבעיה, ייסד שיטה להגנה עצמית, הכוללת מספר תרגילים שיחשלו את גופם של הנזירים ויעזרו להם לחוות את תחושת ההארה של הזן, כמו כן יצר סדרה של תנועות אשר משלבות עבודה פיזית והגנה עצמית בעבודה מנטלית.

למרות שיצר תנועות אלה כדי להביא את הנזירים להארה רוחנית, שימשו והביאו תנועות אלו לבסיס להיווצרותה של אומנות הלחימה הסינית "צ'ואן פה" (דרך האגרוף) או כפי שמוכרת כיום בשמה:

קונג פו.

אני יספר עוד משהו מידע אישי שלא ראיתי שכתוב באיזה מקום-

צבע החגורות:

פעם לא כמו היום המאמנים מחלקים צבעים של חגורות
פעם זאת הייתה עבודה קשה להגיע לחגורה שחורה
כי כל מה שהזיע יותר כך הצבע של החגורה שלו נהייה כהה יותר.
ככה עד שחורה
מי שהיה אז שחורה נחשב לאחד הדגולים ביותר!
וכיום יש את זה להרבה אנשים שלא מתאמצים כמו פעם =[

(אפילו אולי כמוני)

לפני שאתה מתקן אנשים מסויימים על ידיעותיהם הנכונות או לא - בדוק קודם מי הם.

עשית זאת פעמיים - ובשתי הפעמים למורים בכירים בשיטות שונות, בעלי נסיון עשיר ודרגה בכירה.

אני לא מתכוון לכך שאותם אנשים תמיד אומרים את האמת בלתה אין, או שלא ניתן לסתור את דעתם, אלא שיש דרך ויש דרך.

ולכן סייג לחוכמה שתיקה ודיי לחכימא ברמיזא.

כמו כן חגורות שחורות מקורן מעולם הבודהיזם ומאוחר יותר הגונג פו : לתלמיד הייתה חגורה לבנה ולמורה שהגיע להארה הייתה חגורה שחורה (לא כל שטות שמופיעה באתר אינטרנט היא נכונה).

מה אתה רוצה?
לא אמרתי שהוא אמר דברים לא נוכנים
פשוט הוספתי משהו
מה רצונך ממני ?

http://www.geocities.com/fight_o


הייתי תובע אותך על גניבת זכויות יוצרים אבל אני לא מוצא את העט שלי אז נוותר לך הפעם

לא הכל אמת ב"מאמר" הזה

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן.