שני נערים פלסטינים נלכדו עם מטעני צינור במחסום חווארה

כוח צנחנים עצר שני נערים פלסטינים כבני 16, במחסום חווארה שמדרום לשכם, כשברשותם מטעני צינור ואקדחים מאולתרים.

אמצעי הלחימה הוחרמו ופוצצו באופן מבוקר. השניים הועברו לחקירת כוחות הביטחון.

(אפרת וייס)

(מבזק YNET)

א. מחסום חווארה הוא מקום שמסומן כמיועד (די ברשימת הרועים האחרונים כדי להוכיח את זה)
ב. במקום כזה, ועל רקע הארועים, סביר שרמת העירנות תהיה קרובה לשיא
ג. עפ"י מה שראיתי (בתקשורת) המחסום מצוייד בעמדות בידוק שכוללות מגנומטרים
ד. במחסום נתפסו לא מעט אמצעים שהוברחו בדרך דומה.

ועכשיו לשאלות:
א. מה האינטרס של האירגונים פלסטינאים (המשלחים) לנסות ולהחדיר אמצעים דרך מחסום עירני ודרוך?
ב. מה האינטרס של המבריחים לנסות ולהבריח אמצעים ב"משימות התאבדות" כאלה?
ג. האם יש אינטרס פלסטינאי שהאמצעים ילכדו?
ד. האם יש ל"מבריחים" אינטרס להילכד? (כמו המון דוקרות בירושלים)
ה. האם המחסום אינו יעיל כל כך, ואנחנו שומעים רק על ההצלחות, ולא על הכשלונות? האם יש נתונים?
ו. האם הנוער הפלסטינאי משחק ב"חסמב"ה" (ובגלל זה מדובר לרוב בנשק מאולתר)?

ובבקשה, אל תענו ברמה של - "מוח ערבי" וכאלה. זילזול באוייב הוא ערובה לכישלון.

ילדים: קל לייצר - קשה לתחזק

מדובר במחסום מאד גדול אשר משרת את כל תושבי שכם שנכנסים לעבוד באריאל וגוש דן, את כל התושבים שרוצים לעבור לרמאללה ולאזור ירושלים וכמובן את כל אלה שרוצים לעשות את הדרך ההפוכה לתוך שכם.
ברגע שעברת את חווארה אתה בעצם יכול ללכת עד ליישובים ישראלים גדולים כדוגמת אריאל מבלי לפגוש חייל אחד. בדרך אתה אומנם תעבור במחסום תפוח אבל בינינו- לעקוף אותו זו לא משימה יותר מידי מסובכת.
אז מה יש לנו כאן? מחסום גדול, אוכלוסייה גדולה, מעבר של טונות רבות של סחורות בין הערים הפלסטיניות. הפיתוי הוא גדול, מה הבעיה להסתיר אקדח או רימון בתוך משאית מלאה בתפוחי אדמה?
את המחסום מאיישים בחודשים האחרונים לוחמי צנחנים, כל פעם מגדוד אחר. חוץ מהם נמצאים במקום כדרך קבע חיילים ממשטרה צבאית המשרתים בתפקידי מא"בים (מאבחניים ביטחוניים) שהם אלה שבודקים את הפלסטינים והמכוניות. הלוחמים רק מאבטחים אותם.

הנה תמונה של אזור המחסום מרחוק


אתה רואה איזה עומס? וזה ביום רגיל, לא בשעות השיא (מוקדם בבוקר או אחה"צ).

קרוב משפחה שלי משרת כאיש קבע באזור ואפילו יצא לי לפגוש אותו במסגרת המילואים. הוא סיפר לי על נסיונות ההברחה הרבים שסוכלו וקשה היה שלא לתהות- מה אם אלה שלא? לא היתה לו תשובה

אז תשובה חד משמעית לכל השאלות שלך צחי אין לי, אבל כמו שניתן להבין- מדובר במחסום גדול עם נפח תנועה גדול, וברגע שעברת אותו- אתה במרחק נסיעה של מס' דקות לקו הירוק.
הפיתוי הוא גדול וכנראה שארגוני הטרור מוכנים לקחת את הסיכון שעל כל 5 נסיונות הברחה 4 יסוכלו. (סתם נתונים שזרקתי, יכול להיות אפילו 99 סיכולים מ 100)

לעולם אשא דגלך בגאווה

ככל הזכור לי, כל הנסיונות היו רגליים - לא בתוך סחורה ולרוב גם לא במטען.

זה היה לרוב על הגוף או בסוליות נעליים או....

זה מה שלא מסתדר לי...

ילדים: קל לייצר - קשה לתחזק

לאוו דווקא במישור הפח"עי - אלא גם בפלילי
כאשר נתפס מישהו באזור אחד עם חומר החשוד כסם, סכין, נשק-חם = כל הכוחות מתרכזים סביבו וגורמים למחסור בצד השני.

לא פעם ולא פעמיים התקשרו למשטרה ודיווחו שיש פריצה לבית או שוד באזור X ע"מ לבצע שוד או פריצה באזור Y.
כובן שכל הכוחות מרוכזים באזור X !

ואם למחסום עסקינן = כאשר יש דיווח על מחבל שנמצא עליו חגורת נפץ\מטען מוסלק\נשק או כל דבר אחר שיכול לפגוע - כל הכוחות מרוכזים באותו אזור.

ואז באזור אחר מצליחים או לפחות מנסים המחבלים להעביר את מה שחפצו בו.

1. במילואים האחרונים, הפלוגה שלי היתה ממונה על מחסום גדול מאוד שהעביר פועלים. מספר אלפים תוך שעתיים בבוקר. אתה באמת לא יכול לשלוט בכל האנשים, אתה פועל לפי תחושת בטן ומנסה לקרוא את האנשים. לפעמים אתה תופס, אבל אני משער שכמות גדולה של אמל"ח עוברת במחסום ללא גילוי.

2. השערה: הטעיה. אתה נותן לאויב לראות מה שהוא רוצה לראות. אתה מקריב פיונים עם אמל"ח ברמה נמוכה, בשיטת הברחה אחת, על מנת לאפשר להברחה העיקרית באמצעי אחר להמשיך. כאשר להברחה יש מאפיין מסויים, אנשי המחסום יהיו ערניים פחות לדרכים אחרות.

אתה יודע מה, ואולי כן "מוח ערבי" - רק לא בצורה אליה התכוונת?
זה טיפה מתיחה של הסוגיה, אבל בוא נחשוב רגע. התרבות הערבית היא תרבות שונה מאוד מזו שלנו.
השוני של התרבות, חוץ מהשוני במנהגים, במסורת ובשפה מתבטא גם בשוני לא קטן בדפוסי החשיבה.
שוני זה יכול להגיע גם לצורה בה אנו תופסים את הלחימה.
אחת מהסוגיות התמוהות בסכסוך הישראלי ערבי הינה היכולת של צה"ל לנצח צבאות בעלי עדיפות בכוח אדם ובציוד.
אם ניקח לדוגמא קרב אחד במלחמת ששת הימים - הקרב על חניון הלילה של חטיבת ארגוף ורומח (נראה לי שבזמנו זה היה חטיבה 60, אבל אני לא סגור על זה עכשיו והספרות באוניברסיטה) - העניין בקרב הזה היה שגדוד AMX-13 - טנק קל ללא ראיית לילה- הצליח להדוף חטיבה משוריינת מצרית בעלת טנקי טי-55 (בעלי אמר"ל) בקרב לילה קשה במשך כמה שעות עד הגעת תגבורת בצורת סופר שרמנים.
התותח של ה-AMX לא היה מסוגל לחדור את השריון הכבד של הטי-55 המצרי. בשלב מסויים השריונרים על על זה שאם הם יורים מעיכים על המצרים, המצרים פשוט יוצאים מהטנקים ובורחים.
פה אנחנו עולים על סוגייה מעניינת של הקרב בעיני התרבות הלא מערבית.
ג'ון קיגן בספרו "תולדות הלחימה" (ספר מצויין אם כי קצת כבד - הוצאת דביר,תרגום: מרדכי ברקאי, 1996) מנסה להוכיח תזה לפיה הלחימה היא תלויית תרבות. כך שבעוד שהתרבות המערבית קיבלה בירושה את השיטה הספארטאנית של חתירה למגע עד להשמדת האוייב, לתרבויות אחרות יש תפיסות אחרות לגבי הלחימה.
התפיסה המזרח תיכונית במשך זמן רב (ויש האומרים עד היום) היא דווקא תפיסה של לחימה הנמנעת מיצירת מגע. כלומר התשת האוייב ממרחק ותקיפה רק כאשר הנצחון מובטח. תפיסה זו גם גורסת שכאשר האוייב מנצח עדיף לברוח על מנת ללחום ביום אחר. שרידים לתפיסה הזו אפשר למצוא בלוחמת הגרילה הפלשתינית - ירי בודד של קסאמים ומרגמות, הימנעות עד כמה שניתן מיצירת מגע ישיר עם חיילי צה"ל, מיעוט נסיונות חדירה וכיבוש של בסיסי צה"ל (אם תשווה ביחס לפעולות המחתרות היהודיות לפני קום המדינה לדוגמא).
ככה שנסיון להבריח מטען קטן דרך מחסום עמוס יכול להיות חלק מהתפיסה הפלשתינאית של הלחימה נגד ישראל.
יכול להיות שלאותם פלשתינאים יש באמת אינטרס להילכד. יכול להיות שהאתוס של האסיר הפלשתינאי (או לחילופין של השאהיד הפלשתינאי) גדול יותר וחזק יותר מעצם ההצלחה עצמה. יכול להיות שהעניין כולו הוא להוכיח את היכולת להחדיר את המטען דווקא דרך המחסום העירני.
הסכסוך האמיתי בין הישראלים לפלשתינאים אינו כזה ארוך, לפחות לא בקנ"מ הסטורי, כך שכיום אנו עדים לגיבוש תפיסת לחימה מסויימת אצל הפלשתינאים (וגם אצלנו, אגב).
יכול להיות שבאמת זו תפיסת הלוחמה הפלשתינאי המתגבשת.
את אותה השאלה אפשר לשאול גם בקשר למחבלים מתאבדים. מה הרעיון לשלוח "לוחמים חד פעמיים"? הרי ישנה עקומת למידה. לוחם שיחזור ממבצע ילמד מטעויותיו, ילמד אחרים ויצור כוח לחימה טוב וחזק יותר. אבל זה לא המצב. מתאבד הולך ולא חוזר, כי אולי חלק מהעניין הוא גם להצליח וגם למות תוך כדי.
יכול להיות שזה באמת המוח הערבי, לא במובן של זלזול באוייב, אלא במובן של הבנת האוייב.

וגם יכול להיות שלא.

האם מישהו בדק את זה בצורה ממוסדת?

ובניגוד לקרב השריון - אני יכול להבין שאנשים שנשלחו לחזית בלי שממש היה להם אינטרס אישי להגיע לקרב, בהחלט הביאה לפגיעה במוטיבציה שלהם להילחם.

במצב כזה (ובלי גיבוי מנטלי) קל הרבה יותר להגיע לקרב, לחטוף פגז, לסמן V ליד השורה "הייתי ונלחמתי" ולחזור הביתה.

אצל הפלסטינאים - עצם ההגעה למחסום היא סוג של חתירה למגע. הלא כך?

ילדים: קל לייצר - קשה לתחזק

לא נראה לי שזה נבדק בהקשר הפלשתינאי. אני לא מכיר מחקרים עדכניים על תפיסת הלחימה של הפלשתינאים (לא חוכמה, אני בחוג הלא נכון ) ובאמת זו שאלה ששווה שיחקרו. אולי עוד כמה שנים מישהו עוד יעשה על זה דוקטורט.
בהקשר לתזה של קיגן, היא נפרשת בצורה דיי משכנעת בספר "תולדות הלחימה" ויש שם גם פרק שהוא רלוונטי בדיעבד - על ההבדלים בלחימה בין הצלבנים למוסלמים בתקופת מסעי הצלב.

תראה, אני לא יודע עד כמה המיתוס הזה של "המצרים נשלחו לקרב בלי שהם רצו" נכון. אני זוכר שתקופה מאוד ממושכת חשבו שטייסי הקמיקזה נקשרו לכיסאות במטוסים שלהם או סוממו מפני שהם לא רצו להתאבד. בסופו של דבר מתברר שזה לא היה המצב. שהטייסים האלה באמת התנדבו לתפקיד.
ככה שאני לא בטוח שאותם המצרים במלחמת ששת הימים באמת לא רצו להילחם בישראלים. להזכירך, התעמולה האנטי ציונית והלך הרוח במצרים בהחלט יכלו לשמש כמקפיצי מוטיבציה.
אם כבר, משרותי בשריון אני יכול להיזכר בכמה וכמה חיילים אצלי בפלוגה שמאוד מאוד לא רצו להיות בשריון. זה לא גרם להם לירות פגז ולברוח.
אגב, כשאתה אומר גיבוי מנטלי, למה אתה מתכוון?

יכול להיות שאצל הפלשתינאים הגעה למחסום היא חתירה למגע אבל כשאתה משווה את זה לתנועות מחתרת אחרות, ביחוד לתנועות המחתרת היהודיות לפני קום המדינה (ואפילו לחיזבאללה) אתה רואה דברים אחרת. ההגנה, האצ"ל והלח"י ערכו לא מעט פשיטות על מחנות צבא, תחנות רדיו ומכ"מ, מפקדות צבאיות, גשרים וכו. היה מאמץ אמיתי להלחם בצבא הבריטי ובערבים. האצ"ל כבש כפר שלם כשהוא עוד היה תנועת מחתרת. האם מישהו יכול לראות את החמאס עכשיו כובש התנחלות, מפוצץ גשרים או אפילו עושה פיגוע נגד הגדר?
העניין הוא שהפלשתינאים הוכיחו שהם יכולים לעשות את כל הדברים האלה. היו חטיפות חיילים, היו התנקשויות באישי ציבור ישראלים (ע"ע גנדי), היו פיגועי ירי מוצלחים נגד מחסומים, היו פעולות נ"ט והיו פשיטות על מוצבי צה"ל (בלבנון יותר מאשר כאן) ועדיין, עיקר המאמץ הוא בפיגועי התאבדות.
יותר מזה, גם כשהם מוציאים פיגוע שהוא לא בהכרח פיגוע התאבדות, מדובר בפיגוע הקרבה. כלומר הבן אדם נשלח לירות בישראלים במרכז הארץ אבל אף אחד לא חושב שהוא יחזור.
מעבר לזה, ברור גם שיש להם את הציוד המתאים. החבר'ה האלה מצויידים כמו צבא קטן. אז איך אנחנו לא רואים את כל הדברים האלה קורים? לדעתי יש שוני בסיסי בצורה בה הם תופסים את המלחמה כקונספט.
אז יכול להיות שאצלם בראש כל הדברים האלה נחשבים חתירה למגע, השאלה הנשאלת היא למה. זה סוג של הלך מחשבה שאני מאוד אשמח אם מישהו באמת יוכל להסביר אותו.

ציטוט:

תראה, אני לא יודע עד כמה המיתוס הזה של "המצרים נשלחו לקרב בלי שהם רצו" נכון. אני זוכר שתקופה מאוד ממושכת חשבו שטייסי הקמיקזה נקשרו לכיסאות במטוסים שלהם או סוממו מפני שהם לא רצו להתאבד. בסופו של דבר מתברר שזה לא היה המצב. שהטייסים האלה באמת התנדבו לתפקיד. ככה שאני לא בטוח שאותם המצרים במלחמת ששת הימים באמת לא רצו להילחם בישראלים. להזכירך, התעמולה האנטי ציונית והלך הרוח במצרים בהחלט יכלו לשמש כמקפיצי מוטיבציה.

אני זוכר פרסומים ערביים בהם הוצג חיל האויר הישראלי כלהק מטוסים שאינם שונים בהרבה מזה של האחים רייט. שיווקו לחיילים המצריים במידה רבה, שזה הולך להיות פיקניק, ובפרוש לא דובר על יחידות עילית חדורות מוטיבציה, אלא על צבא סדיר, מפשוטי העם שגוייס לתפקיד בעל כורחו (ראה גם את הפטרול של המצרים לאורך הגבול עם סיני כיום).
ולגבי לוחמים פנאטיים - אכן תועו מקרים של לוחמים מסוממים - אומנם לא הטייסים, אבל על הקרקע, השימוש בסמים הגדיל אל היכולת לספוג פגיעות ולהמשיך על אף הכאב. אז הוחל בפיתוח נשק שנתן דגש לכושר העצירה של הקליע...

ציטוט:

אם כבר, משרותי בשריון אני יכול להיזכר בכמה וכמה חיילים אצלי בפלוגה שמאוד מאוד לא רצו להיות בשריון. זה לא גרם להם לירות פגז ולברוח.

אני לא מדבר על המוטיבציה לשרת אלא על הדחף המניע אותך להקריב את חייך תמורת אידאל מסויים. לחיילים שלך היה ברור בהחלט למה הם עושים את המשימה, ובעת קרב - גם ידעו מה ההשלכות של בריחה מהטנק, על המדינה.

ציטוט:

אגב, כשאתה אומר גיבוי מנטלי, למה אתה מתכוון?

אני מדבר בדיוק על זה. על החייל שיודע את חשיבות המשימה וההשלכות של הימנעות מביצועה מול מישהו שחושב שהוא יוצא לפיקניק - מקסימום כמו הליכה למטווח. מגלה שזה לא ממש זה, ומגיע להחלטה ששבי או עריקות עדיפים על החוויה הקרבית.

ציטוט:

יכול להיות שאצל הפלשתינאים הגעה למחסום היא חתירה למגע אבל כשאתה משווה את זה לתנועות מחתרת אחרות, ביחוד לתנועות המחתרת היהודיות לפני קום המדינה (ואפילו לחיזבאללה) אתה רואה דברים אחרת. ההגנה, האצ"ל והלח"י ערכו לא מעט פשיטות על מחנות צבא, תחנות רדיו ומכ"מ, מפקדות צבאיות, גשרים וכו. היה מאמץ אמיתי להלחם בצבא הבריטי ובערבים. האצ"ל כבש כפר שלם כשהוא עוד היה תנועת מחתרת. האם מישהו יכול לראות את החמאס עכשיו כובש התנחלות, מפוצץ גשרים או אפילו עושה פיגוע נגד הגדר?

צריך לעשות כאן הפרדה:
החיזבאללה והחמאס הם במידה רבה כמו הקמיקזות - לוחמים פנאטיים (פעם היתה סקירה מעניינת בנושא ב'רומח' ז"ל). הם חותרים למגע (גם החמאס) על מנת להגשים את מטרותיהם.
אף אחד מהם לא מנהל מערכה "For the Record" אלא מנסה להגשים יעד של פגיעה במטרה.
למה כוונתי? לא תמצא מחבל מתאבד של החמאס שהוא הולך אל הגדר ומתפוצץ לידה - רק כדי לגרום לה נזק. את זה יעשו באמצעים אחרים. מחבל החמאס יעלה על אוטובוס או ימצא דרך אחרת להשגת היעד של פעולתו - פגיעה במורל של האוייב.

אני חושב שההשוואה לאצ"ל אינה במקומה - גם האצ"ל לא יצא לכבוש בסיסים בריטיים אלא השיג את מטרותיו בתקיפת יעדים רכים יותר או בלוחמת הטרדה (נכון שגם הותקפו יעדי מפתח, כמו למשל מטה הבולשת במלון המלך דוד ועוד).

האם האצ"ל ראה בכיבוש בסיס בריטי יעד? איני סבור כך. גם החיזבאללה לא ניסו לעשות זאת - פשוט מתוך הכרה שלאחר כיבוש היעד יאלצו ליסוג ולא יוחלו להחזיק במוצב לנצח. גם כשזה קרה - היעדים המועדפים היו מוצבי צד"ל....

ציטוט:

העניין הוא שהפלשתינאים הוכיחו שהם יכולים לעשות את כל הדברים האלה. היו חטיפות חיילים, היו התנקשויות באישי ציבור ישראלים (ע"ע גנדי), היו פיגועי ירי מוצלחים נגד מחסומים, היו פעולות נ"ט והיו פשיטות על מוצבי צה"ל (בלבנון יותר מאשר כאן) ועדיין, עיקר המאמץ הוא בפיגועי התאבדות. יותר מזה, גם כשהם מוציאים פיגוע שהוא לא בהכרח פיגוע התאבדות, מדובר בפיגוע הקרבה. כלומר הבן אדם נשלח לירות בישראלים במרכז הארץ אבל אף אחד לא חושב שהוא יחזור. מעבר לזה, ברור גם שיש להם את הציוד המתאים. החבר'ה האלה מצויידים כמו צבא קטן. אז איך אנחנו לא רואים את כל הדברים האלה קורים? לדעתי יש שוני בסיסי בצורה בה הם תופסים את המלחמה כקונספט.

אני חושב שהטקטיקה שונה - לוחמה כוללת לעומת לוחמת גרילה. כל צד עושה את הפעולה שהוא מסוגל או יכול לבצע (ישראל למשל מסוגלת לנהל לוחמת גרילה ע"י פשיטות ו"פיגועי נגד" - האם היא יכולה גם להרשות לעצמה לעשות זאת?).

ציטוט:

אז יכול להיות שאצלם בראש כל הדברים האלה נחשבים חתירה למגע, השאלה הנשאלת היא למה. זה סוג של הלך מחשבה שאני מאוד אשמח אם מישהו באמת יוכל להסביר אותו.

מצטרף

ילדים: קל לייצר - קשה לתחזק

אגב, אני אחלק את התשובה לנקודות לפי הציטוטים שלך מהתגובה שלי. יותר נוח לי ככה

א. אולי לא הבנתי אותך נכון, אבל צה"ל גם כן אף פעם לא היה צבא של יחידות עלית חדורות מוטיבציה. צה"ל גם כן היה צבא סדיר מגוייס שהורכב מפשוטי העם. דווקא אם אתה לוקח את הפן הזה, צה"ל והצבא המצרי דיי דומים.
ובקשר לפרסומים, זכורות לי התבטאויות של בכירי צה"ל לאחר מלחמת ששת הימים כדוגמאת "את לבנון נכבוש עם הגדנ"ע", או לחילופין התבטאויות של "הם לא יעיזו" שהגיעו מכיוון בכירי המודיעין. גם אנחנו ראינו אותם במידה רבה כצבא חלש מלא בפלאחים וכמו שהדגמת בתגובתך, אנחנו במידה מסויימת רואים אותם כך עד היום.
למרות זאת, במלחמת יוה"כ לא ראינו מקרים של חטיבה שלמה שקופצת מהטנקים ובורחת סתם ככה.
בקשר לקמיקזה: גם שם לא היה מדובר ביחידת עלית. מדובר היה בטייסים "רגילים" שהתנדבו לעשות גיחות קמיקזה.

ב+ג. כאן אתה בהחלט צודק. החידוש העיקרי של האיסלאם בתחום הלחימה היה הכנסת האידיאולוגיה. עד אז אידיאולוגיה לא היה דבר שבשמו יצאו למלחמה. האיסלאם רתם לראשונה את הדת למלחמה ובשל כך הוא נחל הצלחה גדולה כ"כ. המצרים (ושאר מדינות ערב המודרניות) החליפו את האידיאולוגיה האיסלאמית באידיאולוגיה הלאומית - אידיאולוגיה שמבחינה הסטורית היא אידיאולוגיה מערבית ולא מסתדרת טוב במדינות ערב. זו כנראה הסיבה לפיה צבאות ערב כיום (החל ממלחמת העצמאות וכלה במלחמות המפרץ) לא מצליחים להתמודד מול צבאות מערביים שבשם האידיאולוגיה הלאומית מוכנים ללכת למלחמה טוטאלית.
אני חושב שזו הנקודה ולאו דווקא הציפיה לפיקניק. להזכירך, לפני מלה"ע 1 כל צבאות אירופה היו בטוחים שהם יחזרו הביתה עד חג המולד. את המרידות התחלת לראות רק אחרי שנתיים וחצי-שלוש שנים וגם אז כמעט אך ורק בצבא הצרפתי (שהוכה קשות).

ד. החיזבאללה והחמאס הם אומנם פנאטים, אך הם בהחלט לא כמו הקמיקזה. לוחמי הקמיקזה היו כלי טקטי ממדרגה ראשונה. הרעיון היה לפגוע בנושאות המטוסים של האוייב וע"י כך למנוע פלישה קרקעית. החתירה למגע של היפאנים הייתה אמיתית ביותר. לשם כך היו לכל להק קמיקזה זוג ליווי שאמור היה לחזור לבסיס על מנת שהקמיקזה יצליחו להגיע לאן שהם צריכים להגיע. בקשר לחמאס זה לא ככה. החמאס עושה הרבה דברים שבמבט אובייקטיבי הם לא יעילים טקטית. מה יעיל ירי של קסאם אחד או פצמ"ר אחד? מה יעיל, כמו ששאלת למעלה, לנסות להבריח מטען דרך מחסום קבע?
אולי כי החמאס רואה את מטרת המלחמה בצורה אחרת מאשר אנחנו? אולי הוא מנסה לשבור את המורל של האוייב ע"י פגיעה מקסימלית בעורף ולא בחזית. זו לא דרך לחימה מערבית בכלל. זה מעיד בצורה זו או אחרת על פער תרבויות.
החיזבאללה, מצד שלישי, גם הוא שונה מהחמאס. החבר'ה האלה היו עושים מבצעים צבאיים לכל דבר ועניין. הם לא פעם פשטו ממש על מוצבים. כשהם שיגרו קטיושות הם יכלו לשגר באמת הרעשה ארטילרית ולקראת הסוף אני זוכר שאפילו טנקים כבר היו להם. כשהם חתרו למגע באמת ובתמים הרגשנו את זה יפה מאוד. החמאס חותר למגע לא עם הצבא, אלא עם האוכלוסיה האזרחית וזה לא ממש חתירה למגע.

בקשר לאצ"ל, ההשוואה מאוד הולמת אפילו ונועדה על מנת להראות את ההבדלים במנטליות (ההשוואה אגב היא לחמאס ולא לחיזבאללה). האצ"ל כבש ממש תחנות רדיו במבצע מסודר שכלל חסימת צירים ותוכנית נסיגה לאחר השלמת המבצע. והם בהחלט ראו בדברים כאלה יעד. היעד של האצ"ל כפי שגובש ע"י דוד רזיאל היה לשבור את כוחו של האוייב ע"י הסתערות וע"י כך לשבור את רצונו. האצ"ל בהחלט חתר למגע עם כוחות האוייב. האצ"ל כבש את דיר יאסין ואת יפו מתוך כוונה להחזיק בהן, פיצץ מספר מחנות צבא ברחבי הארץ, פיצץ מפקדה צבאית, מועדון קצינים ותחנות רכבת. כל שלוש המחתרות חדרו לבסיסי צבא בריטיים על מנת לגנוב נשק ותחמושת. מדובר במחנות צבא ואלה הם בהחלט לא "מטרות רכות". ההשוואה לא באה על מנת להראות שהאצ"ל והחמאס דומים, אלא להראות עד כמה הם לא דומים. הנקודה שלי היא האם אתה יכול לראות את החמאס עושה את זה? האם אתה יכול לראות אותם כובשים תחנת רדיו או התנחלות מבודדת או לחילופין מנסים לחדור לבסיס צה"ל כדי לגנוב נשק? למה זה לא מגיע? האם מתוך חוסר ידיעה או מתוך פער תרבותי?

ה. אני מסכים שהטקטיקה שונה, אין לי ויכוח על זה. השאלה היא למה היא שונה. האם היא שונה עקב הכרח (כלומר לחמאס אין כוח צבאי מספיק לפשוט על בסיסים או לכבוש התנחלויות) או עקב הבדל בתפיסת הלחימה שנובע ממקור תרבותי. אני אומר שלחמאס יש אפשרות לבצע פעולות מוצלחות כנגד צה"ל, זה לא נעשה פשוט כי את המלחמה הם תופסים בצורה אחרת. זה לא שהם לא יכולים, זה שהם לא רוצים. לפחות זו דעתי.

בעניין שאלת צורת הלחימה, אני חושב שהגורם המכריע פה הוא ההבדל בין התפיסה האירופית של לוחמים כגוף נפרד מן החברה לבין התפיסה של מלחמה כעניין שנוגע לכל מי שמולך, ובין אלימות כעניין לא-אישי לאלימות אישית. ככה, למשל, היפנים התקשו להבין למה עריפת ראשו של טייס שבוי היא ברבריות, כאשר אותו טייס רגע קודם הטיל פצצת תבערה על טוקיו.

כן, שמואל מעין הדג

אגב, יש לך פרטים של הספר הזה שהזכרת (Carnage and Culture)?
לצורך ידע כללי.

ואם תזכיר לי מספיק זמן לפני הקון, אפילו אטרח ואמצא איפה לכל הרוחות שמתי אותו.
טווידל.

אני אזכור את זה (אני מקווה).

תודה.

ישנו הספר Carnage and Culture של ויקטור דייויס הנסן, שעוסק בדיוק בסוגיה זו, מנתח כמה קרבות חשובים בהיסטוריה מגאוגמלה ועד מידווי, ומגיע למסקנה דומה מאוד באשר לשיטות הלחימה של התרבות המערבית מול שיטות לחימה של תרבויות אחרות.

נדמה לי שאין (או לפחות לא היה בצה"ל), אבל זה באמת לא ממש חשוב.

בנוגע לקרב של חטיבה 60, דווקא לא הייתי מביא אותו כדוגמא לעליונות הרוח אלא לעליונות הפלדה. אחרי המלחמה צה"ל מיהר להיפטר מהטנקים הקלים שברשותו ומאז העדיף לשים את מבטחו בהגנה של שריון ולא של ניידות (בניגוד לדעתם של אישים דומיננטיים למדי שקראו לגישה הפוכה עד אז).

בנוגע להברחות, אפשר לעשות אנלוגיה לתחום הסמים, שם מקובל להעריך כי על כל קילו שנתפס 9 אחרים לא נתפסים. אני מניח שבתחום האמל"ח השיעור לא שונה משמעותית והמבריחים עושים מה שהם עושים לפרנסתם משום שכדאי להם (כמו שאפשר היה לראות בכתבה במוסף הארץ על עכברי המנהרות ברפיח, התמורה היא כזו שאפשר למדוד ולהעמיד מול הסיכון באופן רציונלי).

באופן כללי אני נוטה להעדיף הסברים מהסוג שנתמך על ידי סטטיסטיקה על הסברים "תרבותיים" מהסוג שאתה מציע כאן.

אולי היום אין, אז היה. מדובר היה בתותח 75 מ"מ. קראתי ספרות צה"לית על הקרב וזכור לי בהחלט שנכתב שהם ירו מעיכים - פגזים שלא חדרו את השריון אבל עשו המון המון רעש.

לפי מה שאתה אומר, כן מדובר בנצחון הרוח. באותו הקרב של חטיבה 60 "הפלדה" הייתה חלשה יותר ולמרות זאת הם ניצחו. מה שצה"ל עשה אחר כך זה כבר סיפור אחר. אז את אותו הקרב ניצח השריונר הישראלי ולא השריון הישראלי.

ובקשר להסבר שלך: תשמע, גם זאת אופציה. זה היופי שבעיסוק בהסטוריה ותרבות - זה לא מדע מדוייק ולרוב שני הסברים שונים יכולים להיות נכונים באותה המידה...

דיברתי על "אז".

למיטב זכרוני לא היה פגז מעיך (HESH) לתותח הצרפתי 75 מ"מ M50 (שמבוסס על תותח הפנתר הגרמני). אמנם היה נפיץ (HE), אבל זה לא בדיוק אותו דבר (והנפיץ של תותח זה היה הרבה פחות יעיל מהנפיץ של ה- 75 מ"מ M3 בו היו מצוידים חלק מהשרמנים, שהיה בעל מהירות לוע נמוכה.

אבל מיטב זכרוני הוא לא מה שהיה, אז אבדוק בשבוע הבא.

אני יודע שהתותח לא קיים יותר בצה"ל (שריונר דווקא הייתי :-) )
אני קראתי בפרוש את המילה "מעיך" בשני מקומות שונים - אחד ספר צה"לי על המקרה (לא זוכר את שמו, קראתי את זה בצבא) ואחד אזרחי, איזו שהיא אינציקלופדיה למלחמת ששת הימים שיצאה עוד לפני מלחמת יוה"כ. יכול להיות שהם התכוונו לנפיץ באמת. אם יצא לך לבדוק את זה, אני אודה לך אם תגיד לי מה מצאת. להשכיל זה תמיד טוב (-: .

בוא נראה אם אני זוכר משהו משעורי תחמושת (ואם לא, מישהו כבר יתקן): פגז מעיך הוא למעשה פגז שמלא בחומר נפץ. כאשר הפגז פוגע במטרה הוא "נמעך" קצת דבר שגורם לפיצוץ. אני יודע שיש מטרה מסויימת למעיכה של הפגז, אבל אני לא זוכר מה היא (קצת התעפצתי בביסל"ש, מדריכת תחמושת לא הייתה כזו מציאה, קורה ).
בכל מקרה, בעבר כאשר השריון של הטנקים היה דק יותר לפגזי המעיך היה גם שימוש נ"ט בנוסף לשימוש הנ"א שלהם. כיום השריון כ"כ חזק עד שאין כבר טעם להשתמש בהם.
פגזי מעיך קיימים לכל קוטרי הקנה עד רמת ה-105 מ"מ (כולל). לא ידוע לי על מעיכים בקוטר 120 מ"מ (ויכול להיות שזה קשור גם בעובדה שרוב ה-120 מ"מ הוא חלק קדח, אבל גם על זה אני לא סגור).
עד פרוץ האינתיפדה כבר התחילו להוציא את המעיכים מהתו"ל. שמעתי על שמועות לפיהם החזירו אותם לתו"ל בעקבות הצורך בפגזי נ"א אמינים שהם לאו דווקא פלאשט, אבל אני לא סגור על האם זה באמת קרה.
לגבי העוצמה של המעיך, המט"קים שלנו אמרו לנו שזה שווה ערך ל-40 רימונים (מדובר אגב בפגז הכי כבד בטנק מלבד הזרחן, אם אני זוכר נכון. רחמנות על הטענים). מצד שני, המט"קים שלנו אמרו לנו עוד הרבה דברים (ובניהם שהמרכבה 4 יגיע עד נובמבר 2001, שאוטוטו אנחנו מקבלים מיקרו גלילון וכומתה צהובה), אז לך תדע.

מדובר במחסום עמוס מאוד, שעוברים דרכו אלפי אנשים מדי יום(מה שאומר שאי אפשר לבדוק כל אחד באופן הרמטי), ברגע שאתה עובר את המחסום הדרך לירושליים\אריאל מודעין ושאר הערים הגדולות פתוחה לחלוטין.

לגבי הארועים האחרונים(דקירות), ברוב המקרים מדובר באנשים אשר נאנסו לעשות את המעשה(אישה שחוללה את כבוד המשפחה, ילד ששטפו לו את המוח).
בקיצור אין פה שום קונספרצייה, ההנחת יסוד שלך מוטעה, במחסום עמוס כמו חאוורה קל יותר להעביר אמל"ח.

ולהערכתי הופך להיות מעניין מרגע לרגע.

האם יש כאן מישהו "מקורב" שיודע להוסיף פרטים על הלכי רוח של החברה הפלסטינית או של המנגנונים שדואגים ל"העסקת" המחסום, בהיבטים מודיעיניים\סוציולוגיים?

ילדים: קל לייצר - קשה לתחזק

אף אחד שם לא מנסה לכבוש את המחסום, המלחמה היא על התודעה הפלשתינית, הישראלית והעולמית.שני ילדים עם נשק הם כלי ביד שולחיהם - הצליחו, עוד כותרות אבל בישראל, הם רושמים ניצחון; לא הצליחו, עוד כותרות על המשך הטרור: הארגונים עדיין גיבורים, הרשות עדיין אימפוטנטית וישראל עדיין עצבנית= עוד ניצחון.

הפעם הראשונה בתקופה הזכורה לי שהמשוואה לא עבדה היתה בעקבות ההתנתקות שפתאום האוכלוסייה החליטה שעדיף שקט על גבורת חינם של חמאסניקים ואחרים שמוקרבים כדי לחפות על הפדיחות של הארגון.

אולי כאן צריכה להתנהל מלחמת ההסברה שלנו, להזכיר להם איך מתקופה של לפני חמש ושש שנים בה כמעט כבר לא היו אסירים, המצב עדיין לא היה טוב אבל היתה להם תקווה, הראיס והארגונים הצליחו להקריב עוד דור (או יותר, כי החברה שלהם נראית כמו לבנון בימיה הפחות טובים) למען הכבוד שלהם ובשל חוסר היכולת שלהם לעשות סוויץ'.

לא ביגלל אי יכולתו לעשות את הדבר אלא יותר ביגלל הפחד מהתגובה.
זוהי דעתי בילבד אבל לפי איך שאני רואה את הדברים רוב הדברים העלו נעשים מפחד!
כלומר: ירי של קסם זה מעשה פחדני ולרוב הפעילים יורים קסאם אחד ובורחים!
כמו כן כך גם "הקודקודים" של החמאס ושאר האירגונים אשר מדברים למצלמה על כך שהם ילחמו עד טיפת הדם האחרונה ואיך שנישמע מסוק באויר תוך שניה לא רואים לא פעילים ולא אזרחים! כמו כן אפשר ליראות שבכול הפעילויות הצבאיות כגון "קשת בענן" (אם אני לא טועה) או "חומת מגן" הוכחנו את יכולתיינו הצבאית בלחימה פנים מול פנים עם החמושים ולכן לא ניראה לי שהם ינסו להישטלת על היתנחלות או על מוצב לא ביגלל היכולת אלא ביגלל הפחד מתגובה!!!
אני לא זוכר במדוייק האם מיבצע קשת בענן נערך בעיקבות הפגיעה בנגמ"ש בשכונת זייתון שבה נהרגו 6 לוחמים ז"ל או ביגלל הקסאם שהרג מספר ילדים, אבל לפי התגובה שהיתה כשנהרגו מספר קטן יחסית של אנשים לא ניראה לי שהם יקחו את הסיכון של הישתלטות על בסיס שיביא לפגיעות חמורות יותר בנפש כיוון שהתגובה תהיה קשה מאוד!
כאמור זוהי רק דעתי בילבד ויכול להיות שאני טועה אבל ככה אני רואה את זה.

יש לי בנג אין לי אש עד מתי נוב' 05

הלוואי שהם היו מפחדים. אם הם היו כ"כ מפחדים מהתגובה שלנו, כבר מזמן המלחמה הייתה נגמרת.

אבל האמת המרה היא שלא. למרות חומת מגן וקשת בענן ועוד מי יודע כמה מבצעים אחרים עדיין יש חמאס וג'יהאד ופת"ח והם עדיין מנסים לשגר קסאמים ופיגועים שונים.
אני לא אומר שאין פחד מסויים, כי כנראה שיש. אחרי הכל, כשיש סיכולים כל הראשים יורדים למחתרת, אבל כל זה לא מביא לסיום המלחמה.

ואגב סיום המלחמה, הנה שאלה למחשבה. בדרך כלל ניצחון נקבע כאשר כוחו של צד מסויים מותש עד כדי כך שאין ביכולתו להילחם יותר. במלחמות קונבנציונליות זה מגיע בדרך כלל אחרי שחלקים גדולים של הצבא המנוצח הושמדו (ובעידן המודרני לאחר שגם התשתית הכלכלית של האוייב הושמדה).
כאן אנחנו ניצבים בפני מצב חדש. לאוייב אין צבא. אי אפשר לרכז כוח כנגד ריכוזי הכוחות של ה"צבא" הפלשתיני וע"י כך להשמידם ולהביא לסיום המלחמה, התשתית הכלכלית נפגעה מאוד גם ככה וכיבוש מחודש של שטחי האוייב (שגם שטח ממש אין לו) לא יעזור. אנחנו ניצבים עכשיו למעשה בפני בעיה ללא פיתרון - אין למצב שום פיתרון צבאי קלאסי מתקבל על הדעת.
צה"ל יכול בתאוריה להפעיל את כל כוחו על הפלשתינאים, דבר שכנראה יגרום להם להיכנע ויהפוך את עזה להעתק של דרזדן, אבל הפעלת כוח בסדר גודל כזה כנגד אוכלוסיה אזרחית נתפסת כיום כאקט שלא יעשה (למרות שנעשה בו שימוש תדיר בעבר).
מצד שני לפלשתינאים אין כוח צבאי קונבנציונלי גדול מספיק על מנת לאיים על מדינת ישראל.
במצב כזה הלחימה מידרדרת למצב "פרמיטיבי" יותר של פעולה, נקמה וחוזר חלילה כשאף צד לא נוקט טקטיקה שמוגדרת כמלחמה אמיתית וטוטאלית. זה מצב מעניין שלא ידוע לי על דומים לו בעת האחרונה (יש שיגידו וויטנאם אך אני חולק על כך מכמה סיבות).
איך שאני רואה את זה, הדרך היחידה בה אפשר לסיים את הסכסוך בצורה צבאית היא אם המגמה הנוכחית של העולם המערבי תתהפך. מאז מלה"ע 1 ועל אחת כמה וכמה מאז מלה"ע 2 העולם המערבי נמצא במגמה של הפיכה מחברה מאוד מיליטריסטית (ששיאה בתקופה שלפני מלה"ע 1) לחברה אנטי מיליטריסטית. יכול להיות שארועים מסויימים יגרמו למגמה הזו להתהפך - אחרי הכל, הדור שחווה על בשרו את המלחמה האירופאית האחרונה הולך ונעלם, אירופה מיסודה, יש האומרים, היא חברה מיליטריסטית ואיום ממשי על אורח החיים האירופאי יכול להביא להיפוך היוצרות. אם דבר זה יקרה תהיה לגיטימציה בינ"ל לישראל לנקוט באסטרטגיה של מלחמה טוטאלית והפרדוקס של "עוצמת החלש" יפתר למעשה.
רק לצורך התרגיל המחשבתי וללא קשר לשאלות פוליטיות של "כן שלום" "לא שלום" (שמקומם לא כאן), האם מישהו יכול לחשוב על תרחיש צבאי לסיום הסכסוך (או לפחות לסיום הסיבוב הנוכחי)?

אם אתה מדבר על הסיכסוך הישראלי פלסטיני אז יש לי פיתרון אומנם ברברי קצת שכול העולם יתנגד לו אבל בכול זאת פיתרון.
עזה וכך גם הגדה מחוברות למערכת המים והחשמל הישראליות.(ואם לא אז זה לא בעיה ליכבוש) אפשר לנתק להם את המקורות האלו ואת המזון. אני דיי בטוח שתוך שבוע ימים מקסימום הם יחזירו את הנשק. אבל כאמור זה לא ממש חוקי ומוסרי ואף אחד לא יוציא כזו פקודה.

אבל בנוגע לפחד אני חייב לחלוק עליך.
אני היתכוונתי לכך שהם מפחדים לעשות דברים גדולים כגון הישתלטות על בסיס.
אני מסכים איתך בנוגע לזה שפחד לא יביא לסיום המלחמה אלא רק פעולה צבאית ענקית.

יש לי בנג אין לי אש עד מתי נוב' 05

זה לא הכי קשור לנושא האשכול, אבל מתקשר להודעה הנוכחית שלך. להלן רשימת המבצעים הגדולים שהתרחו באינתיפאדת אל אקצה, עם קישור למאמרים המרחיבים עליהם בויקיפדיה:

• מבצע חומת מגן - אפריל 2002, בעקבות מרץ השחור וטבח ליל הסדר
• מבצע דרך נחושה - יוני 2002, בעקבות גל טרור בחודש יוני, וצמד פיגועי התאבדות ב-18 וב-19, הערה: לא מצאתי בשום מקום (כולל בגוגל) מהו תאריך הסיום הרשמי של מבצע זה.
• מבצע קשת בענן - מאי 2004, בעקבות אסון הנגמ"שים בשכונת זייתון (11.5) וציר פילדלפי (12.5)
• מבצע ימי תשובה - אוקטובר 2004, בעקבות ירי קסאמים על שדרות שהרג 2 ילדים
• מבצע גשם ראשון - ספטמבר 2005, בעקבות ירי קסאמים על שדרות אחרי ביצוע ההתנתקות

ArmouredDov_D9

ארץ ישראל לעם ישראל - הציונות תנצח!
דף ה-D9 של MathKnight

ילדים: קל לייצר - קשה לתחזק

תודה לך שהבאת את המידע הזה!

יש לי בנג אין לי אש עד מתי נוב' 05

שמע, המחסום הזה הוא המחסום הכי חם בצה"ל, הוא ממוקם 200 מטר מהבתים הדרומיים ביותר של כפר קליל, שהוא כפר עוין ביותר שהוא בעצם שלוחה של שכם. המחסום הזה הוא המחסום העיקרי של תושבי שכם, חוץ ממנו יש אית מחסום בית פוריק ואת מחסום בית איבה, שבהם יחסים כמות האמל"ח שעוברת קטנה.

הסיבה לכך שנתפסים שם כל כך הרבה אמצעי פח"ע נעוצה בכך שפשוט עוברים שם המון אנשים, אז סטטיסטית כמות האמל"ח שעוברת גם כן גדולה יחסית. בנוסף, העובדה שזה מחסום מאוד לחוץ ומאוד עמוס (מאוד לא כיף שם בין 12 בצהרים ל-4 בצהרים), מפתה גורמי פח"ע לנסות ולהעביר במחסום אמל"ח, מתוך הידיעה שהחיילים לא יכולים להקדיש את מלוא תשומת הלב לכל עובר במחסום, מכיוון שבצורה כזו הלחץ פשוט לא יגמר - ומאוד חשוב לשמור שהמחסום "ירוץ" (אני חושש שאסור לי לפרט למה).

עכשיו אני אנסה לענות על השאלות ששאלת אחת אחת:

א. טוב על זה כבר עניתי בפסקה הקודמת לדעתי - האינטרס הוא שהם יודעים שזה מחסום מאוד עמוס ובכל ההמולה ששוררת שם יותר קל להבריח אמל"ח מאשר במחסום בו יש בערך 50 איש בשעה וככה תשומת הלב של החיילים נתונה לכל איש ואיש שעובר. בנוסף בגלל כמות האנשים גם עובר יותר פח"ע, חוצמזה המחסום מאוד קרוב לבלאטה, יש כאן גם נוחיות לוגיסטית מסויימת למרות שלדעתי זה לא כל כך מרכזי.

ב. הרבה פעמים המבריחים לא בדיוק תכננו לקום בבוקר ולנסות ולהבריח אקדח מאולתר... הרבה פעמים מדובר בילדים שאנשים הארגונים החמושים הסתכסכו עם הוריהם, ואיימו על הילדים שאם הם לא יעבירו את האמל"ח הם ירצחו אותם/את הוריהם וכו'. יש גם את המקרה של המחבלת שהרגנו לפני כשבוע שבעלה זרק אותה ושטפו לה את המוח ושכנעו אותה שהדרך היחידה שהיא תהיה שוב שווה משהו כאישה בעיניי האיסלאם זה אם היא תהיה שהידה. חוצמזה לא מדובר ב"משימות התאבדות", אני יכול להבטיח לך שיש גם הברחות שלא עולים עליהם... מה לעשות - יש הרבה יותר אזרחים פלסטיניים במחסום מאשר חיילים ושוטרי מ"צ...

ג. אולי אינטרס תעמולתי... להראות נוכחות משהו בסגנון אבל בטח שלא אינטרס מבצעי - כל תפיסה שכזו כוללת גם את תפיסת המבריח שלרוב חושף פרטים חשובים בחקירה על המשלח, דרך העבודה, סוג האמצעי וכו'.

ד. אם שוב מדובר באיזה ילד שאיימו עליו מאוד יכול להיות שהוא ירצה להילכד כדי שאנחנו נגן עליו... כבר קרה לנו כזה מקרה לפני כ-4 חודשים שאיזה ילד בא עם שקית שחורה, צפצף במגנומטר וכששאלנו אותו מה יש בשקית הוא פשוט שלף ממנה מטען צינור ואקדח מאולתר כאילו הוא מגיש לנו אותם... היה אפשר לראות את הפחד בעיניים שלו ולהבין שזה לא היה בדיוק הרעיון שלו להעביר את כל זה במחסום.

ה. שמע, עם כל המגנמוטרים ושאר האמצעים שיש במחסום, יעילות המחסום תלויה בראש ובראשנה בחיילים. תאמין לי שזה לא כיף לעמוד עם קרמי וקסדה על הראש 8 שעות בחום של אוגוסט באמצע הצהריים שיש הכי הרבה לחץ, ויש הרבה מקרים שחיילים פשוט סופרים את הדקות (במקרה הזה את השעות) עד שהמשמרת תיגמר, ולאו דווקא מקדישים את מלוא תשומת הלב לבדיקה. אין מה לסמוך על המגנומטרים - כמעט כל ערבי שם מצפצף (פלאפון, מפתחות, כסף וכו'). חייבים לשים לב לשפת הגוף של כל בחור שם, זה הגורם המסגיר מספר 1. אם כולם יהיו דרוכים, יראו מקצועיים, יעשו את העבודה כמו שצריך - יהיו יותר תפיסות אמל"ח ופחות הברחות. ברור שגם עובר שם אמל"ח, אין מה לעשות - אפשר רק לצמצם את הנזק. וכן יש נתונים - השתיקה יפה להם.

ו. הם מרכיבים אקדחים מכל שטות שתמצא, זה פשוט נוח יותר, אבל יש שם הכל מהכל. אני נשבע לך שבכפר קליל יש מספיק נשק כדי לכבוש את תל אביב.

שאלת הדיוט:
הם חייבים לעבור דרך המחסום?
יכול להיות שזו שאלה קצת מטופשת, אבל האם אין להם דרכים לעקוף את המחסום הספציפי הזה.
פשוט יצא לי לראות כמה מחסומים שהם למעשה דיי עקיפים.

רוב תנועות האמל"ח לא עוברות במחסומים!


העסקת המחסומים היא אסטרטגיה להרדמה.

עם כל חוליה המתגלה נודעות מס' דרכים נוספות להעברת אמל"ח,

הפרצות האלו נסגרות לא ע"י מחסומים וד"ל............