לורד מעלה תזה מעניינת שכלקח ממלחת ששת הימים הממשלה לא נקטה בפעולות לקראת מלחמה כי חששה שפעולות כאלו רק יסלימו את המצב.
עוד סיבוב לסכין
המנהג להאשים את עצמנו במלחמת יום כיפור השתכלל השנה: גולדה ודיין כבר מתוארים כמי שגרמו למלחמה בכוונת מכוון. אלא שניתוח האירועים מלמד שדווקא המאמץ של השניים למנוע מלחמה הוא שהוביל לַמחדל
אמנון לורד מקור ראשון
אחד ההיבטים הבולטים בפתולוגיה של מלחמת יום כיפור הוא הלגיטימציה שישראלים רבים נותנים להתקפה ערבית מסיבית על ישראל. הסיפור שמוסכם על רבים, בייחוד בשמאל, הוא שהמצרים בכלל היו מוכנים לעשות שלום תמורת סיני כבר ב-71' ולכן מי שאשם בפרוץ מלחמת יום כיפור הם גולדה מאיר ומשה דיין. ספרם של שני בכירי המוסד לשעבר דוד ארבל ואורי נאמן 'שיגיון ללא כיפורים' עושה ספין נוסף לנרטיב הישן: עכשיו מתברר שלא רק שגולדה ודיין נכשלו במחדל ובכך תרמו לפרוץ המלחמה, אלא הם בכלל לא הופתעו ובעצם רצו שתפרוץ מלחמה כדי לזכות ברווחים אסטרטגיים.
מלכתחילה, בלי לעשות הנחות לגולדה ודיין, התפיסה שהשתרשה בקרב הדור של מלחמת יום כיפור היא וריאציה מקומית של אגדת הסכין בגב. לאמור, שהחיילים השבים הביתה חשים כי הנהגת המדינה בגדה בהם. התזה של נאמן וארבל עוד עושה סיבוב לתקיעת הסכין הזאת, ומעלימה לחלוטין את העובדה הפשוטה, ששתי מעצמות ערביות תיכננו, הונו ויזמו התקפת פתע על מדינה שכנה. שום ארץ נורמלית שמותקפת בצורה כזאת לא הופכת את מנהיגיה לאשמים בהתקפה. בחלוף השנים אנחנו רואים שמתכנני ההתקפה היזומה, שבאה ללא כל פרובוקציה או מעשה כלשהו מצד ישראל, הם אלה שזוכים בשבחים. לא רק על התכנון והביצוע אלא גם על הכבוד העצמי שלהם, על כך שיצאו למלחמה נגד היהודים, כדי להשיב את האדמות השדודות. ובכלל, בגלל התקפת הפתע הושג כעבור כמה שנים השלום עם מצרים.
לא מכבר כתבתי בטור הזה על אירוע מסקרן שבו נפגש האלוף אלי זעירא עם ותיקי מלחמת יום כיפור סביב הנושא המודיעיני. בעקבות הפרסום, קיבלתי מכתב מאחד מוותיקי המלחמה ששירת במודיעין. הוא ציטט לי שם כותרת מעיתון סורי שהופיע באמצע המלחמה: "האגדה נופצה, הצבא הבלתי מנוצח הובס". אמר לי קצין במילואים ששירת בתפקיד בכיר באחת היחידות המיוחדות: הישראלים הפנימו לחלוטין את התעמולה הערבית נגדם; אנחנו חושבים על המצב, ועל עצמנו, מה שהם רוצים שנחשוב. והתפיסה הערבית לגבי מלחמת יום כיפור הופנמה כמעט במלואה על ידי הישראלים. נדמה לי שרבים היו חותמים על הכותרת הסורית הזאת, שהודפסה כנראה לפני שהעורך ספר את הטנקים החרוכים שהותיר הצבא הסורי בנסיגתו מהגולן, ולפני שאנשי המערכת שמעו את הדי הפגזים הישראלים שנחתו בפאתי דמשק.
לקח ששת הימים
התזה של ארבל ונאמן נשענת בעיקר על העובדה שהצמרת הביטחונית לא ממש הופתעה בשתיים אחר הצהריים ביום כיפור כשהחלה ההתקפה המצרית-סורית. השאלה היא מה זאת הפתעה. אפשר לומר בוודאות שקרוב ל-48 שעות לפני פרוץ המלחמה כבר החלו קברניטי הביטחון בישראל להפנים את הרעיון שעומדת לפתחנו מלחמה. אותו דיון שנערך אצל משה דיין ביום שישי בבוקר, כשלושים שעות לפני ההתקפה, הוא הסימוכין לכך. בדיון אחר, בהשתתפות כמה שרי ממשלה, דיין מבין את המניע הסורי וגם את הגירוי מצד הסורים לצאת להתקפה על הגולן; הם פשוט רואים סיכוי סביר להחזרת רמת הגולן לשליטתם באמצעות מתקפה צבאית, שעשויה להביא אותם להיערכות בקו נוח יותר לאורך הירדן. לגבי המצרים הוא לא מבין איזה מניע ואיזה גירוי יכול להיות להם כדי לנסות לעבור מהמצב הנוח יחסית לצבאם – מערבית לסואץ – למצב שבו הם חשופים לפגיעה אנושה מצדנו כאשר הם צולחים ועוברים למרחבי הצד המזרחי של התעלה. הוא צופה שכל הטנקים יוכלו להתנפל עליהם. הוא אף אמר שבמצב נורמלי יכול להיות לנו עניין, שהמצרים יתקפו ואז "הם יקבלו טיפול".
אבל באוקטובר 1973 לא היה "לנו" עניין. על בסיס של שיקולים פוליטיים אגואיסטיים לחלוטין מצד הנהגת המערך, ברור שחודש לפני הבחירות אין להם שום עניין במלחמה שאינה בשליטתם. ברור שאנואר סאדאת הבין שהעיתוי הזה ערב הבחירות שבהן האווירה שהשרתה הנהגת המערך היתה של "מעולם לא היה מצבנו טוב יותר", הוא עיתוי שמכניס את קברניטי ישראל למלכוד של שיקולים פוליטיים זרים, וזה כמובן פועל לטובתו.
משיחות עם אנשים שהיו קרובים אז למוקדי ההערכה וההחלטות אפשר לנסות להבין את השיקולים של גולדה, דיין ודדו ערב המלחמה, שהובילו אותם לפעול כפי שפעלו. זה לא אומר שאנחנו יכולים להבין בדיוק מה הם חשבו ומה הם ידעו. אבל אם משה דיין כבר חי בתחושה שהתקפת פתע מתרגשת ובאה, והוא גם אומר לגולדה שהמצרים ערוכים לחציית התעלה במאה אחוז, ובכל זאת הוא מסתפק בכוננות גבוהה של צה"ל ובביטול חופשות – המסקנה שלי היא שהוא חי מחדש את שרשרת הניפוץ שהביאה לפרוץ מלחמת ששת הימים. החזרה על תסריט ששת הימים עומדת באוויר בדיונים של הדרג הבכיר ביום שישי 5 באוקטובר. זה עולה אצל גולדה במפורש ואצל דיין במובלע.
מהספרים שיצאו לאחרונה על מלחמת ששת הימים, '1967' של תום שגב ו'אשכול תן פקודה' של עמי גלוסקא, מתברר שמשה דיין היה ביקורתי מאוד כלפי המהלכים שישראל נקטה בשבועות של תקופת ההמתנה, וסבר שהרמטכ"ל רבין וראש הממשלה אשכול, בשגיאות שלהם שכללו גיוס מילואים מלא, תרמו להסלמה שבסופו של דבר הסתיימה בלית ברירה במלחמה. נראה, אם כך, שהלקח של דיין והצמרת הביטחונית מששת הימים היה שכדי להגיע להסלמה עד כדי מלחמה הערבים זקוקים לשיתוף פעולה מצד הפרטנר הישראלי. גולדה אומרת במפורש שצריך לשבור את המעגל הזה.
דיין מכתיב אפוא מהלכים שנועדו למנוע מלחמה. זה ההסבר ההגיוני ביותר למהלכיו ערב מלחמת יום הכיפורים, וצודקת בתו יעל דיין שטוענת כי דרושה מידה גדולה של זדון כדי להאשימו שרצה במלחמה ולכן לא עשה את הדרוש למנוע אותה. לפי כל הסימנים, שלושת הימים שלפני פרוץ המלחמה נתפסים אצל קברניטי הביטחון כחזרה דחוסה ובהילוך מהיר של שלושת שבועות ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים. הדפוס הוא שהערבים יוצרים מתיחות, היהודים מסלימים, ובסופו של דבר ההחלטה אם תפרוץ מלחמה במזרח התיכון או לא תפרוץ נתונה בידי היהודים. כך גם חשבו בצמרת המדינית אסטרטגית של ארצות הברית. במשך כל השעות הראשונות של מלחמת יום כיפור הם סברו באופן אינסטינקטיבי שישראל פתחה במלחמה משום שככה היא תמיד עושה.
פשע ששמו "ישראל"
למעשה, את ההידרדרות מבחינת ישראל לכיוון מלחמת יום כיפור אפשר להתחיל באירוע של 13 בספטמבר, כשלושה שבועות לפני פרוץ המלחמה, כאשר חיל האוויר הוציא גיחת צילום מעל סוריה ובהמשכה הפיל לסורים 12 מיגים. גיחת הצילום הָרגישה הוצְאה בעקבות התפתחויות פרובלמטיות מאוד בהיערכות הסורים שאירעו כבר אז. גם ההידרדרות לעבר מלחמת ששת הימים התחילה בתרגיל דומה של חיל האוויר כחודשיים לפני 5 ביוני 67'. ההבדל בין 67' ל-73' הוא שב-67' כל ההתפתחויות הצבאיות והמדיניות קיבלו פרופיל תקשורתי תעמולתי דיפלומטי גבוה שלכד את הערבים ואת מערכת הביטחון הישראלית במערבולת של איבוד שליטה. יום לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים, בסיום ישיבת ממשלה עם השרים שעוד נשארו באזור תל-אביב ערב החג, אומרת גולדה מאיר: "יש איזה דבר, יש נקודות החוזרות על עצמן מלפני ה-5 ביוני 67'. היו פה ושם הודעות, שצה"ל מגייס את כוחותיו על הגולן. עכשיו יש כאן ידיעה שהעיתונות המצרית אומרת שצה"ל ערוך על הגולן והריכוזים לאורך הקווים הולכים וגוברים, באופן חמור, תחת מטרייה אווירית מתמדת מעל האזור כולו. הכוחות הסוריים מוכנים להדוף כל התקפה. זה כל כך מזכיר מה שהיה בסוף מאי או תחילת או אמצע מאי עד 5 ביוני, שגם זה צריך לומר לנו משהו".
למודי ניסיון מאז, "החליטו" (יותר נכון, נוצרה הבנה ביניהם) קברניטי ישראל להנמיך פרופיל, ולא לגלות שום סימני התרגשות או פעולות כוננות שיכולים להסלים, לתפיסתם, את המצב. כן, אפשר אפילו לטעון שהיתה הרדמה מכוונת כלפי הדרגים המבצעיים למטה וכלפי התקשורת הישראלית, בין השאר כדי לא לשבור את תחושת הרווחה והיציבות המזויפת של ערב הבחירות. זה אולי שורש המחדל המודיעיני. ראשי אמ"ן, ובייחוד אלי זעירא, הבינו כנראה את צורת החשיבה של משה דיין. החוקיות הברורה של תפקוד אנשי המודיעין היא: ככל שאלה רחוקים יותר ממשה דיין, כך עולה אצלם תחושת החירום והם נוטים להעריך שעומדת לפרוץ מלחמה. ככל שאנשי המודיעין קרובים יותר לדיין, כך הם מדברים על "סבירות נמוכה", או כאשר לוח הבקרה מהבהב כולו בנורות אדומות עם הסתלקות משפחות היועצים הסובייטים, הם אומרים כפי שהתבטא אלי זעירא: "לזה אין לי הסבר".
ההבדלים בין 67' ל-73' התבררו לראשי המדינה כשהם הבינו סוף סוף שהערבים עומדים לתקוף, וליהודים אין אופציה של מהלומה מקדימה. אי אפשר כמובן לפתור את המודיעין מאחריות גדולה, כי עובדה שבסופו של דבר ישראל כיוונה את צעדיה בהתאם למידע ולהערכות שהגיעו כעשר שעות לפני פרוץ המלחמה. כלומר, אם המידע הברור והמוחלט היה מגיע יומיים קודם, או אפילו 24 שעות קודם, היה יותר זמן להתכונן, אבל גם אז לא היו מגייסים מילואים, אלא לכל היותר היה מתבצע גיוס חשאי של כמה יחידות מילואים.
במודיעין היתה השתעבדות מנטלית למקורות רגישים במיוחד, כמו הסוכן הכפול 'בבל', שמסוגלים להגיד מילה במילה, במפורש, מה הולך לקרות ובאיזו שעה. מקורות מסוג זה יצרו קהות חושים כלפי מודיעין שנאסף ממקורות פחות רגישים כמו רשתות קשר או אפילו מקורות גלויים בתקשורת הערבית. היה נתק בין אנשי יחידות האיסוף בבסיסים הקדמיים לבין ראשי אמ"ן בקריה בתל-אביב. האחרונים שמרו על קשר צמוד עם דיין ועם דדו אלעזר ולא קיימו קשר קרוב ובלתי אמצעי עם קצינים זוטרים שישבו באום-חשיבה שבסיני או בהר אביטל שבגולן. סיפר לי קצין ביחידה 848 (היום 8200) שישב בבסיס באום-חשיבה, כי כבר כשבוע לפני יום הכיפורים הם חיו באווירת מלחמה. "הדבר היחיד שהפתיע אותנו היה שצה"ל הופתע. היינו בטוחים שכולם יודעים", הוא נזכר כעבור 32 שנה.
השאלה היא מדוע אנחנו ממשיכים להתעסק עם מלחמת יום כיפור, ומה משתקף מהדרך שבה אנחנו רואים את המלחמה ההיא לגבי עצמנו היום. הולך ומסתמן בקרב האליטה המסַפרת של ישראל חוסר יכולת, אולי חוסר רצון, להפריד בין המהות המוסרית לבין ביקורת עניינית. זה שיקוף ברור של היעדר הבהירות המוסרית בתפיסה הכוללת של ישראל במאבקה העכשווי נגד הטרור הפלשתיני. בתקשורת של היום יש פשע ששמו בקיצור הוא "ישראל". אם בעבר הישראלים ידעו להתגאות בסאגת הגבורה של הצלת המדינה במלחמת יום כיפור, לאחר התקפת הפתע המתואמת, היום נשארו רק פצעים מהלכים. וכך לוחם מתוסכל שנפל בשבי הסורי הופך בכתבה במעריב את גיבור ישראל צביקה גרינגולד ("כוח צביקה") לפחדן ברחן, גולדה ודיין נתפסים כצמד קושרים, והאנשים שסגדו למנהיגי רצח המוני בע"מ מעמידים את עצמם על כס השופט ומרשיעים כעבריינים את הטובים והחלוצים.
-----------------------
גלבוע מבין שהמצרים בעצם השיגו את מטרתם במלחמה, ואפילו ניצחו בה:
הבלימה שלא היתה - מלחמת יום כיפור
עמוס גלבוע
(צורף כבוקסה לכתבה על תלמה, אשתו של דדו אלעזר, במוסף סוכות של מעריב)
שלושים ושתיים שנים חלפו מאז המלחמה. למי שחווה אותה, זה היה כמו אתמול. למי שלא - ומדובר במרבית אזרחי המדינה - זו היסטוריה. כשפרצה המלחמה, ספק אם היה מישהו שהבין מה בדיוק קורה כאן. צמרת הביטחון והמודיעין האמריקנית העריכה שישראל היא שפתחה במלחמה, ומקסימום מדובר בפשיטות מצריות וסוריות בתגובה לפרובוקציה ישראלית. האם לפחות כיום אנחנו באמת יודעים מה קרה במלחמת יום כיפור? האם אנחנו יודעים מה באמת קרה ב"חווה הסינית?" מה באמת קרה בכיבוש מוצב החרמון?
אכן, ספרות ענפה נכתבה במהלך שלושה עשורים, ובצדה שפעת מיתוסים. רובה של הספרות עסק ברמת העל המדינית, ואת חלקה הארי כתבו בעלי עניין: אנשי מדינה ואנשי צבא שהיו מעורבים ישירות במלחמה, ולרובם יש אינטרס להתנער מאחריות, להטילה על הזולת, או לפחות להאדיר את מעלליהם בקרבות. מעטים הם המחקרים האקדמאיים והמקצועיים שעסקו במרכיבים השונים של המלחמה. בתחום המודיעין, שדשו בעניינו יותר מאשר בתחומים אחרים, יצא המחקר הטוב ביותר והממצה ביותר (לדעתי) רק לפני ארבע שנים. זה ספרו של ד"ר אורי בר-יוסף "הצופה שנרדם, הפתעת יום הכיפורים ומקורותיה." אפשר שאף בהקשרו עוד יתבררו פרטים חדשים שישנו את התמונה והמסקנות המצויות בו.
אבל מה על הצד המצרי? מה היו הכוונות המצריות במלחמה? מה היתה מטרת המלחמה? מה היתה התוכנית המצרית האמיתית? איך הפעילו המצרים את המערכת הצבאית שלהם, והתאימו אותה ליתרונות היחסיים שלהם ולחולשות של צה"ל? ואיך הם הבינו אותנו? כל הצמרת המצרית שהיתה מעורבת במלחמה כתבה על כך ספרים, אך גם אנשיה הם כמובן "בעלי עניין." מחקרים בתחום זה כמעט לא היו, ורק לפני כשנתיים יצא לאור המחקר הראשוני המקיף בנושא. זה ספרו של תת-אלוף (מיל(' ד"ר דני אשר, על בסיס עבודת הדוקטורט שלו, הנושא את השם "לשבור את הקונספציה." ייחודו הגדול של המחקר המאלף הזה בכך שהוא מסתמך על מסמכי שלל מצריים, בכללם סיכומי הדיונים במטה הכללי המצרי, הנחיות המטה הכללי, פקודות מבצע, מפות, תוכניות אימונים ועוד ועוד. לא לחינם זכה הספר לאחרונה לשורה של פרסים לספרות צבאית ולמחקרים בביטחון ישראל.
הספר שובר מספר מוסכמות (או מיתוסים) ב"היסטוריה הרשמית" הישראלית, ששימשו רקע לזיכרונות ולפרשנויות של מפקדים ישראלים ופרשנים שונים. המרכזי שבהם נוגע ל"קונספציה" המצרית, ובעקבותיה ל"קונספציה" הישראלית.
עד אוקטובר 1972 גרסה הקונספציה המצרית שכדי לפתוח במלחמה להחזרת סיני,מצרים חייבת שיהיה לה חיל אוויר המסוגל לתקוף את בסיסי חיל האוויר הישראלי, ולתת הגנה אווירית לכוחות היבשה המצריים הנעים במרחבי סיני. כל עוד אין לה כוח כזה, היא אינה יכולה לצאת למלחמה. הקונספציה הזאת,עד לפרטים הטקטיים שלה,היתה ידועה לאגף המודיעין של צה"ל.אבל ב24- באוקטובר 1972 כינס סאדאת את הצמרת הביטחונית והצבאית המצרית, והציג בפניה את הקונספציה החדשה שגיבש, ועיקרה היה: רבותיי, אם נחכה למטוסים הרוסיים, לא נפתח אף פעם במלחמה, ופירוש הדבר שנמות מבושה. לכן הגיע הקץ למילים, ואנחנו צריכים לפתוח במלחמה ולהתאים אותה לאמצעים העומדים לרשותנו. מטרת המלחמה תהיה לא לכבוש את סיני, אלא לשבור את הקיפאון המדיני, ולהניע תהליך מדיני שיחזיר לנו בסוף את כל סיני. ועכשיו, לכו ותכינו תוכנית מבצעית למלחמה כוללת אך מוגבלת בממדים שלה, שתאפשר למצרים להניע את גלגלי הדיפלומטיה, והכינו את הצבא המצרי לביצועה!
מי שלא הסכים לתפיסה החדשה של סאדאת פוטר, וצבא מצרים ניגש לחבר תוכנית חדשה, שונה מכל קודמותיה. שפעת המסמכים המצריים ששימשה את המחקר של תת-אלוף אשר, מאפשרת לראות צעד אחר צעד כיצד חיברו המצרים תוכנית פשוטה, מותאמת ליכולת המצרית: צליחת תעלת סואץ, כיבוש המעוזים, יצירת ראשי גשר והיערכות להגנה ברצועת קרקע ברוחב של 12-8 קילומטרים ממזרח לתעלה. ואז, לתת לשריון הישראלי לשבור את הראש מול אוקיינוס טילי הנ"ט (נגד טנקים,( ולחיל האוויר הישראלי לרסק את כנפיו מול מערך טילי הנ"מ האדיר שהגן על הכוחות המצריים שממזרח לתעלה מפני חיל האוויר הישראלי. למצרים לא היתה שום תוכנית מעבר לכך, ולא היתה להם כוונה לנוע עם שריון לעומק סיני, או להתקדם מעבר לרצועה שבה הם נערכו להגנה. המצרים הצליחו בכך, ואפילו מעל למשוער. התקפת השריון המצרי ב14- באוקטובר היתה יותר מדינית והפגנתית מאשר צבאית, ונועדה לרצות את הסורים שצה"ל התקרב אז לבירתם. לא יותר מזה.
הקונספציה הכפולה
מול כל אלו נשאר הצד הישראלי שבוי בשתי קונספציות. העיקרית והטרגית היא שבעוד שסאדאת שינה את הקונספציה המצרית בקונספציה חדשה - לצאת למלחמה באמצעים העומדים לרשות מצרים - דבק המודיעין הישראלי (ובעקבותיו הצמרת המדינית והביטחונית הישראלית) בקונספציה המצרית הישנה שנזנחה. במשך שנה שלמה הכינה מצרים את עצמה למלחמה, והמודיעין שלנו המשיך לחיות ב"עולם של אתמול." אם הקונספציה הראשונה התנפצה לרסיסים בשעה ,13:50 ב6- באוקטובר ,1973 הרי שהקונספציה השנייה החזיקה מעמד עד לפני זמן קצר.
הקונספציה הזאת, נחלת המודיעין וצה"ל, היתה שהיעד המצרי הוא לכבוש את כל סיני, או לפחות להגיע לשטחי המפתח שלו כמו רפידים. לכן כשנעצרו המצרים ונערכו להגנה על פי התוכנית שלהם, אנחנו חשבנו שהצלחנו כביכול לבלום אותם. אחר כך הפכה זאת ה"היסטוריה הרשמית" הישראלית להישג ישראלי, ולהצלחה מצרית חלקית בלבד. ולא היא! ההישג המצרי היה מלא! לכן כשפתחו המצרים בהתקפה המשוריינת שלהם ב14- באוקטובר, אנחנו חשבנו שהם רוצים לנוע לעומק סיני בעוצמת טנקים אדירה. אחר כך הפליגה "ההיסטוריה הרשמית" הישראלית בעוצמות של הטנקים המצריים והדיביזיות המצריות שתקפו. ולא היא!
וכאן אני רוצה להוסיף משהו חשוב שלא היה ידוע לתת-אלוף במיל' ד"ר דני אשר, ללמדנו שכנראה לפנינו אוקיינוסים של מידע בלתי נדלה. ובכן, האם ידע המודיעין הישראלי על אותה ישיבה היסטורית של סאדאת ב24- באוקטובר 1972 ועל תוכנה האסטרטגי המהפכני? כל מי שיחפש על כך ולו מילה אחת במסמכי ועדת אגרנט - לא ימצא דבר על כך. אבל מידע איכותי ביותר שהגיע לידי המודיעין הישראלי מאשר את דבר קיומה של אותה ישיבה ואת תוכנה, ואף את העובדה כי שר המלחמה המצרי וסגנו וכן מפקד חיל הים המצרי הודחו מתפקידם, מכיוון שהתנגדו לתפיסה החדשה של סאדאת. מה עשה בזה המודיעין שלנו, וביתר דיוק אמ"ן? כמעט כלום! האמת היתה שהוא עשה בכל זאת משהו. הוא פסל את אחת הידיעות כמשקפת מאוויי לב. לידיעות האחרות הוא כלל לא התייחס.
המדהים הוא שדווקא מהרגע שבו אימצה לה מצרים קונספציה חדשה, דבק המודיעין הישראלי עוד יותר בקונספציה הישנה שאבד עליה כלח, והערכותיו בנושא החלו להיות מנוסחות בלשון נחרצת יותר. כך כמעט עד שנשמעו יללות הסירנות לקראת השעה שתיים בצהרי יום כיפור .1973 טרגדיה יוונית במיטבה.
�
תת-אלוף במיל' עמוס גלבוע שימש כראש חטיבת המחקר באגף המודיעין
26/10/2005
ראשי
צ'אט
30-10-2005, 00:53
מצב כלאיים
