ממבט קצרצר אל העבר, ניתן לראות שמנהיגים ישראלים רבים, פעלו רבות וגם שינו את דעתם מן הקצה על מנת להביא לשלום. רובם גם הצליחו.
הראשון, כמובן, הוא מנחם בגין. שדעתו הימנית הייתה ידועה לכל. בסופו של דבר, מנחם בגין הוא זה שפינה את ימית והחזיר את כל שטחי סיני בתמורה לשלום בגבול הדרומי עם המצרים. ובאמת, זכה בגין לשקט ולשלום.
אחריו רבין, שלמרות הסכמי אוסלו, לא היה "שמאלן". יצחק רבין, בעל עתיד עשיר במלחמות (היה מעורבת בכל מלחמות ישראל, או לפחות ברובן) הבין שדרך המלחמה לא תצלח, ושיש לחפש את השלום בדרכים אחרות. וגם הוא, הצליח בסופו של דבר להגיע ליחסי שלום בגבול הירדני עם חתימת הסכם השלום עם מלך ירדן, חוסיין.
ועכשיו שרון, שמשנה מקצה לקצה את כל האידיאולוגיה על פיה פעל בשנים האחרונות ומנסה להגיע לאיזשהו תהליך מדיני לשלום בדרך של משא ומתן ובדרך שלא העברת ישובים לשליטת הרשות הפלסטינאית.

כמובן שאסור להסחף במתן השטחים לפלסטינים, כיוון שגם ישראל צריכה לחיות ולהתקיים ממשהו. אך משחקי כבוד, ואמונה בארץ ישראל השלמה לא תביא לעולם לשקט באיזורנו.

הירוק בכל זאת עולה

לא ברורה לי התזה שאתה מנסה להציג. רעיון ארץ ישראל השלמה מת למעשה עם הקמת ממשלת הליכוד הראשונה כאשר למרות התמיכה הרעיונית בעניין לא עשתה ממשלת בגין דבר לקידום העניין ואף החלה לסגת ממנו במסגרת הסכם השלום עם מצריים.

רצף העובדות שהבאת מעיד לטעמי על דבר מרכזי אחד - לראשי הממשלה בישראל היתה השפעה סגנונית בעיקר על תהליכים מדיניים שהוכתבו על ידי הבוס בבית הלבן, ועל ידי הרחוב הישראלי (כתוצאה מהטרור ולוחמת הגרילה). הסכם אוסלו היה היוצא מן הכלל וגם הוא לא פרי יוזמת ראש הממשלה עצמו.

הסכם קמפ דייויד - בגין נכנס לתפקידו לאחר שקרטר החליט להכנס בעובי הקורה וגישושים החלו בין המדינות עוד כשרבין היה ראש הממשלה. לפי דעתי, למרות התדמית שנוצרה לבגין, ההסכם נכפה עליו יותר משהוא קידם אותו.

שמיר ניסה להפר את ההבנות הדיפלומטיות עם ארה"ב וניסה להקים חזית ימנית מול רצונות הממשל. הוא התקפל לבסוף (ועידת מדריד) ואחר כך הודח על ידי הבוחר הישראלי. רבין נבחר על רקע זה ועל רקע עייפות הציבור ממה שאז נראה כעימות בלתי נסבל עם הפלשתינים ("להוציא את עזה מתל אביב" היתה ססמת הבחירות למי שזוכר). הסכמי אוסלו, כאמור, נרקמו תחילה מאחורי גבו של רבין והוא התגייס לקידומם במידה רבה בדיעבד. התוצאה, אגב, עגומה למדי ברטרוספקטיבה (לא שלום ולא תהליך שלום).

להסכם השלום עם ירדן יש פרות כלכליים מסויימים וחשיבות סמלית מסויימת, אבל ירדן עודה משלמת עליו מבחינת מעמדה בעולם הערבי, וייתכן שבשל כך שכרנו יצא בהפסדנו.

ביבי נקט רטוריקה ימנית נחושה, אבל גם הוא הבין שאין מוצא אלא להתכופף לפי רצון הבוס, ובגלל שהצליח להמאיס את עצמו על הבוס גם נאלץ לרוץ ברחובות העיר מכוסה זפת ונוצות. גם הוא נבעט בשל כך על ידי הבוחר הישראלי.

ברק הוציא את צה"ל מלבנון מכיוון שהבין שהצבור הישראלי לא מוכן עוד לשלם את המחיר שגבה מאיתנו החיזבאללה בלוחמת הגרילה שלו. ברק הבין שהמחאה העממית תכופף לבסוף את הדרג המדיני ולכן החליט לקבוע את תאריך היציאה בעצמו. אופן היציאה מלבנון, קרי הבריחה משם, הוא גורם משמעותי מאד במצבנו הבטחוני כיום.

שרון נכנס לתפקידו עם מסר נחוש וימני, אבל למורת רוחו הבין שהבוס הוא זה שמכתיב את כללי המשחק, ומהרטוריקה הבלתי מתפשרת של הדברת הטרור הוא ירד לשלושה חודשי שקט, ואחר כך שבועיים ובסוף גם זה לא. הרחוב הישראלי שהוכרע על ידי הטרור, וגם החקירות הפליליות אילצו אותו לבסוף לאמץ את המצע של מצנע פלוס.

מה בהמשך? הדינמיקה כבר ברורה - נסיונות מקוטעים להשגת הסכם עם הפלשתינים ונסיגות ישראליות בלתי תלויות. כל ראש ממשלה שיקום יאלץ להכיר במציאות הזאת - או שיחטוף מהבוס למעלה או מהבוס למטה. אם ירצה נשיא סוריה (אסד או יורשו), הוא יוכל לקבל את רמת הגולן על מגש של כסף - גם כאן לראש הממשלה תהיה השפעה סגנונית בלבד.

אני לא רואה את זה ככה. אני לא חושב שהבוס האמריקאי או הרחוב הישראלי הוא בהכרח המכריע.

לפי דעתי, ראשי ממשלה ומנהיגים רבים, הבינו עם השנים ועם הניסיון שדרך המלחמה וההליכה ראש בראש מול האויב הפלסטיני לא תצלח וניסו להגיע להסכמים במשא ומתן- שזו הדרך היחידה.

הבעיה היא, שכשבכל פעם כאשר מנסה ראה"מ כלשהו להגיע לאיזשהו הסדר, מיד הוא נתקף ע"י הימין, שמטרפד כל ניסיון להשגת שלום בגלל אי- הסכמה לפנות שטחים.

הירוק בכל זאת עולה

ביבי ניהל "משא ומתן" בעל כורחו באחוזת וויי. אני מנחש שהוא הוחזק שם במלונה וקיבל בונזו לארוחת ערב.

ברק יצא מלבנון ללא משא ומתן. נסיונותיו למשא ומתן עם סוריה והפלשתינים הוכשלו בעיקר על ידי הצד השני ולא הימין הישראלי.

לשרון אין כלל אסטרטגיה הוא טקטיקן שמושך זמן ולכן אם תעקוב אחרי הכרזותיו מאז התמנה לראשות הממשלה תמצא דיסאוננס מדהים ביניהן לבין המציאות בשטח. ושוב, כאשר החליט לבצע התנתקות הוא אמנם הותקף על ידי הימין, אבל הימין התגלה כבלון נפוח ותו לא.

אתה מייחס הרבה חשיבות לימין בטרפוד יוזמות "שלום", אבל המציאות היא שיש מעט יוזמות כאלה, ורובן מטורפדות על ידי הצד השני או סתם מתמוססות, את השאר הימין לא באמת הצליח לטרפד כי הימין בעיקר משמש כדחליל בידי המנהיג התורן. הימין בישראל הוא פלקט שנשאר תלוי על הקיר כעדות לימים עברו. מלבד רטוריקה מיליטנטית ושוליים קיצוניים אין בו דבר - הוא מעולם לא הציב תוכנית מדינית מגובשת ומעולם לא הסביר כיצד בכוונתו להתמודד עם הבעיות המעשיות שיוצרת החזקת השטחים שנכבשו ב-67. כתוצאה מכך הוא גם משולל מהיכולות המגיות שאתה ורבים אחרים מייחסים לו.

לא דיברתי על ברק או על ביבי. הליצנים האלה לא מעניינים אותי.

והימין הוא היחיד שיכול לעשות איזשהו מהלך למען השלום במדינה שלנו. לשמאל בחיים לא יהיה מספיק כוח לזה.

אני גם מסכים אם הדברים שלך. הימין של היום לא מספיק חכם, אבל לשמאל של היום אין מספיק כוח. אז אם ככה מה הפתרון.. ממשלת אחדות לאומית?

הירוק בכל זאת עולה

כמו שכתבתי קודם, למנהיגות יש השפעה קטנה על השורה התחתונה והשפעה מסויימת על הסגנון. אבל לסגנון יש חשיבות ארוכת טווח באזורנו, מכיוון שחלק ניכר בסכסוך בינינו לבין הפלשתינים בשנים האחרונות הוא על הנרטיב - מי ירשם בדפי ההסטוריה כזה שהוביל או הכתיב את המהלכים. רב האנשים המפוכחים מבינים שאלא אם כן תקרה איזו קטסטרופה תקום מדינה פלשתינית בגבולות 67 בערך. זה הכוון שאליו אנחנו הולכים והנסיגה מעזה קידשה באופן מוחלט את קוי 67 כך שהתיקונים, אם יהיו, יהיו מינוריים לחלוטין. השאלה הגדולה לטעמי היא מה יקרה אחרי שיתייצב הגבול הזה ומה ילווה אליו.

יש שתי גישות עקרוניות שמתייחסות לנרטיב ועוד אחת מעשית. גישה עקרונית ראשונה היא השמאלית שטוענת שאם נצליח ליצור נרטיב של פיוס וסליחה לא חשוב מי יצטייר כמוביל, הדבר יוביל להסכם שלום בר קיימא. לכן, אגב, אין חשש גדול מהכרה ולו גם מוגבלת בזכות השיבה במסגרת זו. אני מוצא מעט מאד סימוכין היסטוריים לגישה כזאת. הגישה הימנית התאורטית גורסת כי הגעה לגבולות כאלה מתוך גישה חד צדדית וכוחנית תאלץ את הצד השני להכיר בעליונות הצד הישראלי, ותביא אותו לויתור על זכות השיבה ולהכרה בעובדות קיימות כמו גושי הישובים הגדולים, ריבונות בעיר העתיקה ופרוזה של המדינה הפלשתינית העתידית ובעיקר תסתום את הגולל על רעיון תכנית השלבים. הגישה השלישית - המעשית - היא השלטת ועל פיה נמשוך זמן, נתמזמז, נתפלל, נקווה לבוא המשיח ויהיה בסדר.

בחירה בימין או בממשלת אחדות היא בחירה בגישה השלישית. בחירה בממשלת שמאל של פרץ (אם יקיים את הבטחותיו), מרץ והמפלגות הערביות היא בחירה באופציה השמאלית. ולמרבה הצער, האופציה הימנית בטחונית אינה מיוצגת באופן מעשי.

במי לבחור? בעיני הגישה המעשית גרועה כמו הגישה השמאלית ואולי אף יותר. לגישה הימנית אין כאמור נציגים רציניים (אלא אם כן אתה חושב שליברמן הוא רציני), ולכן אם תשאל אותי, אני ממליץ לבחור בהטלת מטבע, או הצבעה סמלית לפי הנושא שנראה לך מהותי על סדר היום הישראלי. אם אתה נגד כלכלת שוק - בחר בפרץ. אם אתה נגד דתיים - בחר בשינוי. אם אתה בעד הסוטול - בחר עלה ירוק. אני קורא לזה הצבעה סמלית מכיוון שלמחרת הבחירות, ברב המקרים כל המפלגות מפנות עורף למצע החברתי/כלכלי ממילא.