הניצול היחיד מאוניה שנטרפה בים, נסחף עם הזרם והושלך על חופו של אי
קטן, לא מיושב.
הוא התפלל בלהט לאלוהים שיציל אותו, וכל יום נהג לסרוק את האופק מקצה
ועד
קצה, אך שום דבר לא נקלט בטווח ראייתו.
תשוש, רעב ופצוע, הוא הצליח לבנות לעצמו צריף קטן מעצים שנסחפו אל
החוף.
לפחות יהיה לו מחסה מחיות טורפות.
הוא הכניס לצריף את מעט חפציו שהיטלטלו אתו בים; זה היה כל רכושו
בעולם.
באחד הימים, כאשר יצא מצריפו והלך אל היער לחפש מזון, פרצה דלקה וכילתה
את הצריף ואת חפציו.
להבות האש גדלו והתפשטו ואיימו לשרוף את כל היער.
עשן שחור היתמר אל על, והכל היה אבוד - הצריף, החפצים..
הוא גנח בצער וכאב, ופנה בכעס לאלוהים: "איך, איך יכולת לעשות לי את
זה!!
איך אתה מביא עלי אסון אחר אסון!"
למחרת, בבוקר מוקדם, הוא קם משנתו במערה סמוכה לשמע רעש מנועים של
ספינה
מתקרבת.
היא באה כדי להציל אותו.
"איך ידעתם שאני כאן?" שאל את מושיעיו.
"ראינו את סימני האש והעשן ששיגרת אלינו.." ענו לו.
קל מאד להתייאש כשדברים לא קורים כמו שאנחנו חושבים שהם צריכים לקרות.
זה אמנם קל, אבל אסור לנו להתייאש.
כל מה שקורה בעולם הזה, קורה עם סיבה, תכלית וכוונה.
ובכל דבר, אפילו הקשה והמכאיב ביותר, צריך לחפש את קצה החוט, המוביל
לדבר
הבא.
אז תזכרו את זה בפעם הבאה ש"הצריף הדל שלכם נשרף.." - זה יכול להיות
סימן
עשן שנשלח למקום שאליו הוא היה צריך להישלח, כדי להוציא אתכם מאיפה
שאתם
תקועים - למקום חדש וטוב יותר...
(רבי נחמן מברסלב)

בשורות טובות

תמרה

זה אחלה לקח לחיים..
יפה שאת מנסה להכניס קצת אופטימיות לחיינו..תודה!!