|
14-05-2006, 21:44
|
|
|
חבר מתאריך: 25.12.05
הודעות: 17,294
|
|
תגובה של שוויון נפש
לי אישית קשה מאוד להפריד את עניין היחס לאנשי המילואים מכל "החוויה" הישראלית: לא זו שמוכרים לאנשי חוץ, זו שכל ישראלי מהאמצע חי יום יום. קשה לי לבוא בטענות, משום שבעצם כל המערכת המוזרה הזו ("מוזרה", שוב אני חוזר לאותה נקודת מוצא, הוא ביטוי שאני משתמש בו רק למען בזרימה של הטכסט. למעשה חלק נכבד מהמערכות בישראל עובדות כך: ניתן להגדיר זאת כ"אנרכיה מתפקדת תמידית") בסך הכל מייצגת את ישראל, רק בצורה של מערכת שונה מאלו האזרחיות. הגדוד שלי מגובש מאוד ובכל זאת ממילואים למילואים יותר ויותר בולטת העובדה שבערל 75% מכ"א מעל גיל 25 בערך, הם אזרחים מסוג מסויים: אנשים שלקחו אחריות על חייהם (ולכן מתפרנסים היטב), מיושבים ... בקיוצור, כאלה שמצד אחד מפסידים הרבה מבחינה חומרית ומצד שני יכולים לספוג את עלויות השירות ביתר קלות. למעשה חזרנו לעת העתיקה בה החיילים היו האזרחים בעלי היכולת, אלא שעכשיו אין לשירות שום ערך מוסף. בשיחות עם האנשים ברור היה שרובם "ממשיכים" לבוא גם מתוך המחוייבות לחברים אבל גם מתוך רגש עמום של אחריות, מין מחשבה של "מישהו חייב לבוא ואני לא רוצה להשתייך לאותה קבוצה של אלה שלא באים" (=הכוונה לאופי ה"אזרחי" לא עצם אי השירות!). כמו קודמי, גם אני מצאתי שבר מסויים במבצע חומת מגן. חלק מאנשי המילואים (אנשי הקריירה בעיקר) נפגעו מן העובדה שנראה היה שבצה"ל התלהבו מהפעלת חטיבות מילואים במתכונת מלחמה (הרושם היה שהיו אנשים שפשוט רצו לנסות איך זה...) תוך שליחת יחידות כמו שלי למשימות שבהן היו אמורים להספג אבידות גם עקב רמת המוכנות הירודה.
רוב האנשים נפגעו מן היחס, שמכיוון שמדובר כאן על קבוצה קטנה של אזרחים שאינם מתוגמלים, ניתן בהחלט לראותו כזילזול. בעת הגיוס ופתיחת הימ"ח, כאשר נציגי דובר צה"ל ובעלי פלאפלים רבים באו "לראות את הפלא" שביציאה למלחמה, התגלתה המערכת הקטנונית בשיא כיעורה. קורה שמפתחות של מחסנים נעלמים, אולם לא אמור לקרות שנגדי המדבר צצים להם ומסרבים בתוקף לפרוץ את המחסן משום שהם כבר חושבים על הביקורת הבאה... בעת "יציאה למלחמה", רב"טית אלמונית יוצאת הביתה ללא אישור עם מפתח מחסן הטפסים, סדירניק אחר לא מגיע בזמן לאיזה מחסן זיווד, והבלגאן חוגג. בכל זאת זו ישראל, אבל פתאום מסתבר שגם ב"מלחמה", המערכת הבירוקרטית לא מתרגשת. בתפקידי קטונתי מלהתערב, אבל אז (לא פתאום מה שכן) הבנתי סיפורי המלחמות ההן שבהן הדרג הלוחם מפתח איבה כלפי הדרג הבירוקרטי.
הנגמשים שסופקו לצורך פעולה סבוכה מאין כמותה, היו גרוטאות ולא ממוגנים. לצורך שיפור המיגון נאלצנו להעזר במשוחררים טריים ששרתו בנסיבות דומות, וגם אז המיגון הפרטיזני היה מסורבל ומכביד. ביום השיחרור, אחרי 18 ימים, פתאום צצים להם יש מאין אותם נגדי המדבר ועם כלי מדידה וחיוך ערמומי מודיעים לנו שעומס היתר של המיגון שהוספנו, הרס כמחצית מחוליות הזחל! מילא ששום הסבר לא עוזר (שהסדירים ישארו כל יום שעה נוספת להחליף 15 זחלים? מה פתאום!) אבל הנגדים (חבורה שלמה של ליצנים שכאילו נחתו מעולם אחר. אם היו מונפקים האותות שמופז תכנן שיונפקו, אני בטוח שהם היו הראשונים להצמיד אותם לכיס החולצה) מתעקשים שיש לפרוס את הזחל ולהחליף את החוליות הפסולות בתקינות, עבודה של כ-4 שעות!
קשה מאוד להעלות על הכתב את התחושה המחורבנת של אנשים שעזבו בן לילה את ביתם למשימות שמהם אפשרי בהחלט לא לחזור, וזו הפרידה שצה"ל מעניק להם. רק כדי להדגים עד כמה מזלזל צה"ל בנכס כזה, אף לא איש מילואים אחד קם והלך, מה שבמבט לאחור, בהחלט יכל לעשות כל עוד היה מקפיד להסביר לגורמים הנכונים בדיעבד. לא מעט אנשים הבינו פתאום את חוסר ההיגיון מכל בחינה: כלכלית, מנהלתית ואזרחית, שבמערכת בזאת.
ובכל זאת, אין לי ספק שבין אנשי המילואים הפעילים, מעבר לקיטורים והטענות, הגורם החזק ביותר היא תחושת האחריות: התחושה שבמבט ראשון כל כך חסרה בישראל-זו של "זו הארץ שלי גם אם כל המערכת דפוקה". בעצם בעניין הזה חלקנו דומים מאוד לאזרחי המדינות האחרות, "הותיקות" יותר, ויש בכך סיבה לאופטימיות.
נ.ב: דוורא היום כשקיבלתי את הקופונים לאנשי המילואים בדואר, נזכרתי בתועלת מאוד גדולה שצמחה לי מחומת מגן. לא שהקופונים לקניית רכב עניינו אותי (בלי לעיין אני עדיין בטוח שאיזו הנחה שלא מגולמת שם, לא תגיע לזו שהשכן האעבדיי שלי שלא עושה מילואים, ישיג) הם רק הזכירו לי את אותו ראשון באפריל 2002. באותו יום הייתי אמור להתייצב בסוכנות רכב לקניית רכב חדש תוך התחייבות כספית כבדה מאוד. ב 02:00 בבוקר, צה"ל חשב אחרת. במשך 18 יום של מחשבות החלטתי לרדת מהעניין, מה שהסתבר יותר מאוחר כהחלטה נכונה לאור הוצאות כבדות ולא צפויות שנחתו עלי.
מי אתר שמילואים לא צפויים זה תמיד רע?
_____________________________________
.
|
|