 |
26-11-2005, 09:48
|
|
|
|
חבר מתאריך: 26.11.05
הודעות: 26
|
|
|
שלום לכם.
שלום לכולם, אני חדש פה בפורום והחלתי להציג את עצמי פה.
למה דווקא פה אתם שואלים את עצמכם (או שלא)?
טוב, אז ככה:
פעם לפני שנים רבות מספור, נולד ילד בשם להב (אני)......... ו18 שנים לאחר מכן, המגוייס הכבר לא
כל כך טרי מספר את סיפורו פה בפורום.
נתחיל בלספר קצת על עצמי.. אני אפשר להגיד דיי פסיבי, לא ממש אכפת לי מה קורה מסביבי
אפילו כאשר זה יכול לפגוע בי (אני לא מתכוון בצורה כל כך מילולית שאם מכונית תיסע לכיווני במהירות
של 200 קמ"ש אני לא אזוז. אין לי נטיות התאבדותיות כאלו ואחרות), אני מתכוון שאם ישימו אותי
בסיטואיציה מסויימת (למשל שבוע שמירות), זה לא יפריע לי בצורה כזו או אחרת, רק במידה ויהיה לי
משהו שהייתי ממש רוצה להיות בו.
אני גם לא החלטי, לא מפריע לי מה אני אוכל לארוכת בוקר או ערב, ולשאלה עצמה אני לא מסוגל
לענות בגלל שכנראה לא ממש אכפת לי. גם כשאני הולך עם אנשים לאכול או סתם יוצאים וקונים
משהו, אני לא סגור עם אני רוצה שווארמה, פלאפל, פיצה, בורגר או אם אני רוצה אותם בפיטה
לאפה, או סתם ככה על צלחת.
וזה היה ממש בכלליות עלי.
אז עכשיו נמשיך..
אפשר לומר שהחיים שלי החלו רק לפני שנתיים. חברים, לא היו לי, לא הייתי עושה כלום חוץ מלשבת
מול המחשב, והטלוויזיה ובשלב מסויים החלטתי שלבית ספר אין כלום להציע לי והוא סתם מבזבז לי
את הזמן של לעשות כלום בבית, אז בהדרגה גם אליו לא הלכתי (מה שהוביל את ההורים שלי
למחשבה של אולי לעבור בית ספר לבית ספר שיוציא לי מקצוע אם לפחות לא בגרות מלאה.). מיותר
לציין שלמרות שנשאלה דעתי, לא ממש הזיז לי עם אני עובר או לא.. אבל נציין בכל זאת.
(את מבחני הכניסה עברתי יומים לפני תחילת הלימודים והתקבלתי כאשר עוד אדם שעשה איתי
את בחינות הקבלה לא עבר.. למרות שלדעתי המבחנים היו ברמה של כיתה ז לכל היותר, כולם
התפעלו מזה שהוצאתי ציונים גבוהים והתקבלתי. אבל שוב המבחנים היו על מטמתיקה, אנגלית
ולשון.. ולדעתי כשמבחן באנגלית מורכב ממתמונה של לדוגמה בננה ומתחתיה כמה אותיות ואומרים
לך תבחר את האות שבה מתחילה השם של החפץ שבמקרה הזה יהיה B, זאת תת רמה. אבל שוב
אני התקבלתי והשני לא, אז אולי בכל זאת היה במבחן ההוא משהו..) בכל מקרה, זה היה בית ספר
טכנולוגי, כך שיצאתי ממנו בטור אלקטרונאי, מקצוע שממש קל לי רק שאני לא לגמרי סובל אותו
ולא לגמרי קרוב למקצוע שהייתי רוצה ללמוד.. טוב ניצחתם אין קשר קליל בין שני המקצועות.
אתם כנראה שואלים את עצמכם איך יש לזה כשר לעובדה שלא היו לי חיים.. אז אין. סתם סיפור
ביינים.
קחו הפסקה....
נמשיך. לפתע ביום בהיר אחד לא ממש מיוחד, קרה דבר מוזר.. יכול להיות מדהים עם לא מרהיב..
הנער שנשאר מאחור, כשכל שאר העולם הלך לעזאזל, התחיל לשתות להישתכר, ולעשות את זה כמו
שפנים כשאף אחד לא ראה עד שזה הגיע כמו אגרוף לפנים (ומסתבר שהאף עדיין מדמם). נגרר ע"י
בדוד שלו(לא להיבהל, מונח ששייך למשפחה שלי. מרוב חושר שפיות משובך, או סתם שיעמום בלתי
נסבל הוחלט לחבר "בן" ו-"דוד" ונוצר הביטוי החדש.), למקום נחמד ושליו, שבו הוכר לו עולם חדש
ומרנין ביופיו עטוף במוזיקה, תנועה, ורחשים כל כך דקים מאחורי הקלעים עד שהוא עוטוף בתוכו
תשוקה במסווה. עולם הסלסה נתגלה לעלם הצעיר כשהגיע למקום היגעו ע"י גרירתו של בדודו היקר.
ומאז חיי החלו להתחיל.
התחלתי להכיר את הקללים. בהתחלה האנשים, ואז את המוזיקה והריקוד.. ומרכז חיי התקווץ למהות
אחת בעולם הזה.
מאז יש לי ידידים יש לי תחביב, ויש לי מה לשמוע תוך כדי הכתיבה עכשיו.
למרות שהגיעו לאישיותי חיים, אישיותי לא השתנתה. אדם שפחות או יותר סגור עם עצמו, בלי ביטחון
עצמי, ורצון עז לנפש תואמת להיות איתה, הייתי, ונשארתי. כמובן שמידי פעם יש את הזמנים האלו
שמגיעים לבד שכלום לא מפריע לי ואני יכול ללכת מכות עם כל אחד שיעיז, ולהתחיל עם כל בחורה
שנקראת בדרכי בלי לדאוג לכלום, מגיעים והרגש שלי משתנה לגמרי. רק שזה קורה כשאני לבד,
וגם אם זה קורה אני עדיין נשאר אני, ולא קרה שדיברתי עם מישהי שאני ממש לא מכיר על משהו
יותר מ"היי" או שבחיי לא הלכתי מכות עם מי שזה לא יהיה. אבל בכל זאת מגיע ההרגשה הזאת.
ואני דומה כשאני למזל הסרטן בכל צורה אפשרית, לא מעז להיות עם ההרגשה הזאתי כשזה יכול
להועיל, מאותו כשל בסיסי שצריך להפעיל את המערכת. כדי להיות עם אנשים צריך להיות "בלתי
מנוצח" וכדי להיות "בלתי מנוצח" אני צריך להיות לבד.
כשנה לפני שהכרתי את העולם שסחף את חיי בסערה, הייתי נכנס למדורים שבהם נזקקתי בכדי
לעזור לאנשים (טוב, אומנם זה היה רק בנענע, אבל זה היה), ובתור "לאב מאסטר" אנשים היו
מקבלים את התשובות שלהם חיכו. הייתי מקבל את הכרות התודה כאילו הן הגיעו כשחייהם היו
בסכנה, כאשר לא אמרתי יותר מהדבר ההגיוני והפשוט ביותר שצריך לעשות. ואנשים פשוט לא
ראו את זה. הבעיות הפשוטות והמורכבות ביותר שלהם לא היו יותר "מחידות היגיון" בעייני, ואנשים
לא ראו אותם.אנשים שלא ידעו מה לעשות בקשר לעצמם החלו להידהם. מה שמוזר יותר, היה
שהכל שם השתנה.. במקום שאלות דמה, החלו להישאל שאלות רציניות ואמיתיות יותר, ה"זבל"
החל לרדת ונראו תגובות ראויות לשמם. וכאשר הדברים החלו להסתדר הפורמים החלו להיתפצל
ולהשתדרג. וברגע שאנשים החלו לענות במקומי אחד לשני,שמתי לב שאני לא נחוץ, ומה שהשקעתי
בו את כל זמני באותה תקופה נעלם.. בגלל שלא הייתי נחוץ שם יותר.
אחרי זה המשחתי לבלות את חיי בחוסר מעשה, עד שעולם הסלסה נקרה בדרכי...
ועכשיו אחרי 18 שנה, הגעתי הזה..
וסיימתי את הקדמתי.
שני דברים:
אחד, וואו.. זה קצת ארוך, ואין לי מוסג איך זה הגיע לכאן.. אבל אני מקווה שלא השתעממתם..
אולי התוכן יהיה מעניין לעומת הכתיבה שמציגה אותה, ותסיימו עד הסוף, למרות שנראה לי שזה לא
הולך לקרות, אבל היי, היו דברים מעולם.
דבר שני:סגור הייתי, וסגור נשארתי. אבל זה מתחיל לכלות אותי. מעולם לא הייתה לי חברה, והרצון
לזה לא משני כמו שהיו חושבים.. כשאחרים מנסים להכניס כמה שיותר בנות למיטותייהם, ולעבור
כמה שיותר "כיבושים", ולא מסתכלים עלייהן כעל יותר מחפץ, אני רק רוצה את האחת לדאוג לה,
להיות איתה, לגרום לה לדעת שאין עוד אחת כמוהה בכל העולם. כאשר אנשים מחכים לרגע המיוחל
להיות בתוך המיטה ולהשתולל, אני רק רוצה להיות קרוב, מבט עיינים צולב, להרגיש את הנשימה,
ולהגיע למצב הרומנטי הרגשי והחזק ביותר שיש.. אנשים עושים את זה בלי לחשוב על זה פעמיים,
ולא אכפת להם מזה כל כך, בלי לדעת את העוצמה של זה. בלי להרגיש את מגע היד האוחזת יד,
בלי להרגיש את חום הנשימה, הריח, המבט, ובסופו של דבר הטעם, שמסמל את תחילת החיבור.
שברגש הנכון לא יכול להיגמר לעולם.
אנשים מצפצפים על זה, וזורקים לכל הרוחות את הדבר שיקר יותר מזהב, את הדבר הנעים יותר
ממשי, ואת הרגש היקר מכל כאשר שני אנשים נמצאים ביחד. והם מחפשים את הדבר הדומה
השני שנמצא הרבה יותר מידי לכיוון הריצפה, כאשר זה עומד להם מול הפרצוף!!!
בלי להתאמץ, ובלי להרכין ראש..
אני רואה את כל הזבל שאין להם פחד, ואין להם כבוד, ולא אכפת להם לעבור הלאה בלי להביט
לאחור. והם לא משאירים מאחורייהם דבר פרט לכאב. והעצוב הוא, שאי אפשר שלא להשים לב
שהן נכנסות לזה מרצון, שהן מחפשות את זה.. כאשר אני (וכנראה דומיי, אם קיימים.) נשארים
באבק. בלי מבט קלוש לכיווני, בלי כיוון לאחור.. רק מרוצה ישירה וחזיתית לתאונת הרכבות, שלא
תשאיר מאחוריה דבר פרט להרס.
בהתחלה חשבתי להשאיר שאלה.. אבל בעודי כותב שורות אלו, אני נשאר חסר מילים.
חשבתי לשאול משהוא עליי, חשבתי לשמוע דעות, חשבתי שכדאי להשאיר הודעה שאומרת שאני
אצפה לתשובות שבוע הבא כשאחזור מהבסיס. אבל עכשיו, אני כבר לא יודע.
דעותייכם חשובות, אך אני חושש שעכשיו, חסרות צורך.. אין לי את השאלה לשאול, ואין לי את
התשובה שארצה לקבל.
אבל אני אגיד את זה, לא מחקתי שום אות אלא בכדי לתקן שגיאת כתיב, מה שנכתב נשאר עד סופו.
עכשיו מכשסיימתי, אתם מוזמנים לעשות מה שתבחרו עם זה. |
|
ראשי
צ'אט
Your every single wish is kept in the pages of our diary
מנסיון,כמה שלא תיהיה סגור, פה יש מצב שתפתח ותספר כל שעל לבך=] אני בטוחה שתהנה ותתרום הרבה..
.
מנהל פורום 
מצב כלאיים
