"האמריקאים חיים בסרט" כתבתו של איתי אנגל

כנראה שבאמת היה קל מידי.
הנה הפיתרון שהכנתי מראש:

מגזין רימון

בשנות החמישים ראו בשב"כ את המגזין העולם הזה כגוף חתרני שמערער את יסודות השילטון במדינה.

לכן, במשך קרוב לשנתיים, הוציא השב"כ את המגזין המתחרה רימון. ככל הנראה ראש השב"כ דאז, איסר הראל, היה מעורב אישית בהחלטה להוציא את רימון לאור. זאת למרות חוסר שביעות הרצון בממשלה.

המגזין הודפס על נייר משובח והכיל כתבות ותמונות, אך לא היו לו כמעט קונים. אחד התכנים המרכזיים במגזין היה השמצות כנגד העיתון המתחרה, העולם הזה.

"איך הם לא קראו לנו" אומר אורי אבנרי שאז ערך את העולם הזה, "בוגדים, מחרחרי מלחמה וכו'. אנחנו לא השמצנו אותם בחזרה, בכלל לא כתבנו עליהם. למעשה, הפעם היחידה בה נכתב בעולם הזה על רימון היה לאחר שהוא נסגר".

מתוך הערך העולם הזה בוויקיפדיה:

גישתו האנטי ממסדית של "העולם הזה" והביקורת שמתח על שלטונו שלדוד בן גוריון ומפלגתומפא"י הייתה לצנינים בעיני הממסד באותם הימים, והוא כונה "השבועון המסוים". כן ניהל השבועון מלחמה תקשורתית נגד השב"כ (שנקרא אז "השין בית"). "העולם הזה" תיאר אותו כארגון חשאי דוגמת אלו הקיימים במדינות הטוטליטריותוהדביק לו את הכינוי "מנגנון החושך". את תקיפתו של אורי אבנרי בשנת 1955 ע"י קבוצת אלמונים, שגרמה לחבלותבגופו, ואת הפיצוץ בדפוס של השבועון נו נפצע אחד העובדים, ייחס השבועוןלשין בית, ואף את האירוע שבו נחטף כתב השבועוןאלי תבור ע"י אלמונים למשך יממה אחת ב-1 בינואר 1958 ייחס השבועון לאנשי השירות. ברבות השנים ניתנו הסברים אחרים לאירוע התקיפהולאירוע החטיפה: גרסה אחת אומרת כי התקיפה הייתה מעשה ידיהם של חיילייחידה מובחרת שזעמו על פרסום לא הוגן לדעתם בשבועון, של אירוע בטחוני שבוהשתתפו. גרסה אחרת מייחסת את מעשה החטיפה לפרשה רומנטית בחייו של החטוף.

איסר הראל, הממונה על שירותי הביטחון, סבר כי השבועון מהווה מקור להסתה חתרנית, ולכן מימן בשנת1957, מתקציב השין בית, הוצאה לאור של שבועון מתחרה, בשם "רימון", בעל נימה סנסציונית, שהודפס בצבע (דבר נדיר בעיתונות העברית באותה תקופה), במטרה ששבועון זה יגרום לנטישת הקוראים את "העולם הזה" ונדידתם ל"רימון". הדבר לא צלח והשבועון נסגר תוך פחות משנתיים.

כתבה ממקור ראשון על יחסי הב"כ עם התקשורת בארץ. הכתבה כבר אינה נמצאת באתר העיתון (ולכן אין לינק)

מלחמת השירותים החשאיים והתקשורת הסתיימה בהודנא

היום, יש לשב"כ קצינת תקשורת, וגם אתר האינטרנט כבר בדרך. אולם בעשורים קודמיםהתאפיינו יחסי השב"כ והעיתונות במלחמות על מספריו של הצנזור, בהחרמתעיתונים, במאסרים, בשימוש בנשקו של היריב, ובכמה פרשיות עסיסיות

מאת:אלי אשד 10 באוקטובר 2003, י"ד בתשרי תשס"ד

בשבועשעבר ביקשו עיתון ´הארץ´ וערוץ 10 מבית המשפט להתיר את פרסום נסיבותחטיפתו של אלחנן טננבאום. ישראל גאה בצדק בחופש העיתונות הנרחב השורר בה, אולם מטבע הדברים, ולאור מצבה הביטחוני השברירי תמיד, יש לחופש זה מגבלותחמורות, בפרט באשר לטיפול בנושא השירותים החשאיים. ההתנגשויות בין התקשורתוהממסד השלטוני בתחום הביטחון היו קשות יותר מבכל תחום אחר. לעתים הןהעמידו בסימן שאלה חמור את עצם חופש העיתונות בישראל, אבל לעתים גם אתאמינותם של עיתונאים.

הרימון והמנגנון

עד שנות השבעים ואף השמונים נמנעו כלי התקשורת מהזרם המרכזי כמעט לחלוטיןמלעסוק בנושא השירותים החשאיים, המוסד והש"ב (השב"כ כיום). עצם קיומם היהכמעט סוד כמוס, עד כמה שאפשר לשמור על סוד כזה במדינה כמו ישראל.

אבל היה שבועון אחד שעסק באופן קבוע ואובססיבי בשירותים החשאיים: ´העולםהזה´, בעריכת אורי אבנרי ושלום כהן. כעיתון אנטי-ממסדי מובהק, שהרבה לתקוףאת השלטון על טיפולו בשמאל ובימין כאחד, ראה ´העולם הזה´ טעם לפגם ב´מוסד´ ובעיקר בש"ב שבראשו עמד עד ראשית שנות השישים איסר הראל.

כדי לעקוף את הצנזורה נתן העיתון לש"ב את הכינוי "מנגנון החושך". השירותהחשאי של מדינת ישראל, כתב אורי אבנרי ב-1953, הוא "מוסד ממשלתי בלתירשמי, חסר מעמד חוקי, הניזון מכספים ציבוריים הנזקפים על חשבון סעיפיתקציב כוזבים... מוסד זה קשור עם הבולשת הפוליטית... הוא כפוף באופןפורמלי לדוד בן-גוריון, ולמעשה אינו אחראי בפני איש, כי איש אינו יכוללבדוק את אמיתות מסקנותיו". במהלך שנות החמישים הקפיד ´העולם הזה´ לבצעדמוניזציה עקבית של השירות ושל העומד בראשו, איסר הראל, בלי לנקוב בשמו. הראל מצדו רחש למגזין שנאה תהומית וראה באורי אבנרי סוכן סובייטי.

המגזין, ואבנרי אישית, היו כל הנראה תחת מעקב תמידי. אבנרי כתב פעםלקוראיו באירוניה שצר לו שחלק כה גדול מכספי המסים שלהם מוצא על "מנגנוןהבילוש המסועף המופעל נגד העולם הזה, העולה לפי האומדנה חצי מיליון לירותלשנה. שואל אני את עצמי: האם יש לי הזכות המוסרית לדרוש ממך להמשיך ולממןמכספך... שהרווחת בזיעת אפך את כלכלת האנשים הבולשים יומם ולילה אחרי חבריהמערכת, המתקינים בדירותינו ובמשרדינו מכשירי האזנה, המקליטים כל מילהמדברינו בטלפון, המצלמים אותנו במצלמות סתר?"

עיתונאים של המגזין סיפרו לי שחשדו תמיד בעמיתיהם לעבודה (שבשמותיהם נקבו) כי הם סוכני ש"ב. לשיא הגיע המאבק בעיתון כאשר הש"ב מימן הוצאת מגזין שזוהיתה כל מטרתו.
השבועון ´רימון´ החל לצאת לאור באוגוסט 1956. הכסף למימונו הגיע בחשאימאיסר הראל, שגייס אותו במשרד האוצר ומפא"י, אם כי המגזין הכחיש בתוקף שישלו מקור "מפלגתי" כלשהו והציג עצמו כ"עצמאי" בדיוק כמו העולם הזה. עורכוהראשי היה הסופר שלמה טנאי, והעורך האחראי היה עיתונאי צעיר בעל דעותימניות, חזי לופבן. בין העיתונאים היו המשורר דוד אבידן, אוהד זמורה ויעקבאגמון. בראשית דרכו זכה המגזין המצולם להצלחה, אך בהמשך התגלתה מטרתוהאמיתית: להיות שופר של השלטון כנגד ´העולם הזה´, או "מגזין הארס" כפישכונה שם.

"אפילו בשעות השחורות ביותר של ברית המועצות הקומוניסטית לא היה תקדיםלדבר הזה ששירות חשאי יקים לעצמו מגזין", אומר אלי תבור,אז עיתונאי בכירב´העולם הזה´. חזי לופבן, מצדו, מספר: "כשעבדתי שם לא ידעתי מי עומדמאחורי המגזין, אם כי המטרה שלו היתה ברורה וידועה והיא תאמה בהחלט אתדעותי שלי. אף אחד לא נתן לנו הוראות מגבוה, אבל כאשר היינו זקוקים למידעבנושאים שונים שקבענו לעצמנו, איסר הראל שהיה ´ידיד העיתון´ היה מספק לנואותו. השגיאה שלנו היתה שהתמקדנו יותר מדי במאבק נגד ´העולם הזה´, כי זהשעמם את הקוראים".

השימוש בשיטותיו של ´העולם הזה´ כנגד המקור התברר כטעות. ´רימון´ נפל ברמתהכתיבה שלו מ´העולם הזה´, וסגנונו אף היה פרוע וקיצוני יותר, ולכן לאהצליח לפגוע במעמדו וביוקרתו של המקור ורק חיזק את ההילה שסביבו כאויבהממסד. ´רימון´ התמוטט במהרה, וחזי לופבן הפך מאז לסופר תחת השם הבדויעידו סתר. בין השאר פרסם סדרת ספרים ידועה על סוכן מוסד נועז ששמו עוזיעוז הנאבק בסוכני ריגול שטניים ובבוגדים ופרובוקטורים מבית.

ובינתיים החל המאבק בין ´העולם הזה´ והש"ב לקבל פנים מוזרות ביותר. ב-1957נעלם אלי תבור למשך יום שלם. הוא הופיע לבסוף בבגדים קרועים, מזועזע כולו, וסיפור לאנשי עיתונו שנחטף בידי חבורה של אנשי "מנגנון החושך" שחקרו אותובמשך שעות רבות במתקן מיוחד על אודות עניינים פנימיים של העיתון. אנשי ´העולם הזה´ קיבלו ללא היסוס את טענותיו של תבור ופרסמו כתבות נרחבות שבהןהאשימו את "מנגנון החושך" באחריות ל"חטיפתו ולחקירתו תוך כדי איומיםבייסורים גופניים מרחיקי לכת".

"מולנו אנשי האפלה", כתב אבנרי במאמר מערכת על פרשת תבור. "כמעט ואי אפשרלראות את המפלצת כולה, על כל אבריה. התקפותיה נעשות מאחורי הגב, בחסות מסךסמיך של שקרים ופרובוקציות... אבל זהו רק סיבוב אחד בקרב עתיק יומין – הקרב של המעטים נגד הרבים, של האדם החופשי נגד המכונה הדורסת".

איסר הראל הכחיש בתוקף את דבר החטיפה – גם דרך ´רימון´, שפרסם כתבותלעגניות שהאשימו את אנשי ´העולם הזה´ בפברוק הפרשה. הראל טען לימים שהואחקר את כל פקודיו והכל הכחישו כל קשר למעשה. הראל זעם במיוחד על שייחסולארגונו פעולה שהעמידה אותו באור גס ומטופש.

אחד מעורכי ´העולם הזה´, שלום כהן, כתב שנים לאחר מכן בספר זיכרונותיו כיהוא חושב שכל הסיפור בטעות יסודו. הוא סיפר שתבור הפקיד בעניין הצהרה שלמהוסודית אצל עו"ד אמנון זכרוני. כהן לא ידע מה היה תוכן ההצהרה, אך ציטטמדבריה של אשתו לשעבר של תבור, שולה (שעבדה גם היא ב´העולם הזה´ בתור "רחלהמרחלת"): "מה, אתם לא יודעים? הוא התעסק עם איזו בחורה מאיזה קיבוץ שלאידעה שהוא נשוי. אחיה והחבר´ה שלו תפסו אותו והכו אותו מכות רצח".

תבור עצמו אמר לי שהוא כבר אינו זוכר את פרטי המקרה.

האם אכן אנשי הש"ב עמדו מאחורי חטיפתך, כמו שטענת בזמנו בתוקף?

"זאת אחת האפשרויות".

בול בפוני

דומה שאף לא אחת מהפרשיות הללו התקרבה ברמת החומרה שלה לפרשייה שהיתהקשורה למתחרה אחר של ´העולם הזה´, המגזין הצהוב ´בול´. המגזין, שהוצא בידישמואל מור ונערך בידי ז´ק אורנשטיין והמשורר איש השמאל מקסים גילן, דמהל´העולם הזה´ אך הגדיל את מינונן של הכתבות הארוטיות ותמונות העירום. כךלמשל הציג תמונה חושפנית של מנדי רייס דיוויס, שהיתה מעורבת בפרשיית ריגולשערורייתית בבריטניה והתחתנה מאוחר יותר עם הבליין רפי שאולי, והתכבדבעקבות זאת בתביעה מהצנזורה בשל פרסום תמונת עירום. אולם הסתבכותו הקשהביותר היתה בפרשת בן-ברקה.

מהדי בן-ברקה, מדינאי מרוקני גולה, נרצח ב-1965 בידי גורמים מרוקנייםובסיוע סוכנים ישראלים וככל הנראה גם חלקים שונים של שירותי הביטחוןהצרפתיים. חשיפת הפרשה עוררה בצרפת שערורייה גדולה, וזעם עצום של מנהיגצרפת דה-גול כנגד מבצעי הפעולה.
הפרשיה עוררה סערה גם בחוגים הגבוהים ביותר של ממשלת ישראל. היא הביאהלמאבק מר בין איסר הראל, ששירת כעת כיועץ ראש הממשלה לוי אשכול לעניינימודיעין, אשר טען שאסור היה לישראל להיות מעורבת בפעולה כזאת ותבע לנהלחקירה בעניין, ובין יורשו בראשות המוסד מאיר עמית שלא ראה בה כל רע. העניין גרם לוויכוחים עזים ביותר בצמרת הפוליטית, במיוחד בשל זעמו שלדה-גול כנגד ישראל. אשכול טען שלא ידע על הפעולה לפני שבוצעה, ואילו עמיתטען שדיווח לראש הממשלה בזמן אמיתי. כדי לחקור את העניין הוקמה ועדה שביןחבריה היו ישראל גלילי וגולדה מאיר. ברור היה שאסור שהעניין ידלוף לתקשורת.
אך הוא הודלף בכל זאת, בידי לא אחר מאשר איסר הראל. במסגרת מאבקו המר בראשהמוסד עמית הקפיד הראל להדליף את פרטי הפרשה הסודית לכל מערכות העיתונים. הללו, ו´העולם הזה´ בתוכם, הבינו שמדובר בחומר נפץ פוליטי ממדרגה ראשונהשהצנזורה לעולם לא תיתן לו להתפרסם. איש לא העז לעשות יותר מאשר לרמוזרמזים כלליים מאוד על "הנושא הכמוס" שמעורר סערה בממשלה. היה זה דווקא ´בול´ שהעז לדווח על הפרשה מבלי ליידע תחילה את הצנזורה. בדצמבר 1966שהציג בעמוד השער שלו את השאלה "ישראלים בפרשת בן-ברקה?", ופרסם כתבהבדיונית למחצה.

על פי הוראת ראש המוסד מאיר עמית פשטו אנשי שב"כ ומשטרה על משרדי המגזיןוהחרימו את כל שלושים אלף הגיליונות שהיו מוכנים להפצה, אם כי לפי השמועותחמישה גיליונות בודדים מאלה כבר הגיעו לדוכנים. העורכים דאגו מראש להכיןגיליון "חלופי" שלא כלל התייחס לפרשת בן-ברקה, והוא שהופץ לקוראים. השב"כעצר את שמואל מור ואת גילן על סמך סעיף 23 בתקנות לשעת חירום, שעד כההשתמשו בו רק במקרי ריגול חמורים. עד אז, וגם מאז, מעולם לא השתמשו בסעיףזה כנגד עיתונאים. תחת סעיף זה העיתונאים יכלו להיאסר עד ל-15 שנה בגללגילוי סודות מדינה. הכתב הראשי של המגזין, עמוס גפן, לא נעצר, שכן שמו לאהיה חתום במגזין והוא לא היה ידוע בניהול פעילות פוליטית "שלילית" כלשהי – בניגוד למקסים גילן.

המעצר היה סודי, אך דבר קיומו עבר מפה לאוזן בין אנשי בוהמה, עסקנימפלגות, פקידים ועיתונאים. מור וגילן נשפטו בחשאי, כדי שלא לגרום בעקיפיןלדליפת דבר מעורבותה של ישראל בחיסול מנהיג מרוקני, ונגזרה עליהם שנתמאסר. בבית הסוהר המשיכו השניים לערוך את ´בול´: גם לש"ב היה עניין להראותשהמגזין יוצא כסדרו ודבר לא קרה לעורכיו.
האם גם לתחרות בין ´בול´ ו´העולם הזה´ היה חלק בפרשה? באותם ימים נשמעוטענות ש´העולם הזה´ מיהר לדווח על עבירת הצנזורה של המתחרים, ועודד אתהצנזורה ואת המשטרה לפעול. העיתון הכחיש בתוקף, וגם מיהר להגיש תביעה כנגדהשבועון הצרפתי הימני ´אוז אקוט´ שטען שאבנרי עצמו הזעיק את משטרת תל-אביבובכך סיכל את הפצת ´בול´. אבנרי טען שנודע לו על פרסום הכתבה רק שלושיםשעות לאחר פרסומה.
אך נראה שהיה גרעין של אמת בטענותיו של המגזין הצרפתי. שלום כהן הודה שאכןהיה זה הוא שדיווח על הופעת הידיעה ב´בול´ לצנזורה, שלא ידעה על כך דבר. במאמר מערכת בעיתונו כתב כי ראה את המגזין רק במוצאי שבת, לאחר שזה הופיעביום שישי בצהריים, ואז מיהר להודיע על כך לצנזורה. אולם לדברי שמואל מור, בראיון עמי, כהן ראה את המגזין כבר ביום שישי בצהריים, כאשר גיליונותיוהראשונים הגיעו לקפה ´כסית´ ולפני שהופצו בשאר הדוכנים, וזעמו התעורר שהריהוא עצמו ניהל משא ומתן עם הצנזורה על פרסום המידע. הוא מיהר להזעיק אתהצנזורה. גורמים שהיו קשורים לפרשה טענו בפני ש´הלשנתו´ של כהן לצנזורהנעשתה בעצה אחת עם אורי אבנרי, שהיה מיודע בזמן אמיתי על הופעת הכתבהב´בול´.

עם כל זאת, ספק רב אם אנשי ´העולם הזה´ צפו את מאסר אנשי ´בול´ או אפילורצו בו. אורי אבנרי, שהיה אז חבר כנסת, העלה את עניין המעצר הסודי בהצעהלסדר היום, ואילו גילן וגפן, אנשי ´בול´, עבדו לאחר מכן ב´העולם הזה´.

ברור שעצם ההתקפה על מגזין זול בגלל ידיעה שפרסם רק אישרה את עצם נכונותה. ייתכן מאוד שדווקא מעמדו הנחות של ´בול´ – מגזין ארוטי ירוד שעורכיו אינםחברי "ועדת העורכים" כמו עורכי העיתונים הגדולים, ושלא נהנה מהגנה פוליטיתכמו ´העולם הזה´ שעורכו היה חבר כנסת – אפשר לשלטונות לבצע פעולה זו, שהיהבה משום אזהרה לעיתונים המכובדים יותר להימנע מעבירות צנזורה כאלה בעתיד. סביר מאוד להניח שאמצעים דרסטיים כל כך כנגד עיתונאים לא היו מופעלים לופורסמה הידיעה ב´הארץ´ או ב´מעריב´.
שמואל מור ומקסים גילן שוחררו ממאסרם בתום ארבעה חודשים וחצי בלבד. ´בול´ המשיך לצאת בשנות השבעים, אך אז כבר הפך למגזין פורנוגרפי לכל דבר, עםידיעות ו"חשיפות" בענייני מין שרובן ככולן היו פרי דמיונם של הכותבים. הילת המאבק שלו בצנזורה בשנות השישים נשכחה לחלוטין.

חיבלו במחבל

אמצעי התקשורת גילו לאורך השנים דרכים מתוחכמות לעקיפת הצנזורה לגבינושאים סודיים. אחת מהן היתה פרסום "אגדות לילידים" שכביכול מתרחשות באייםרחוקים עם דמויות קבועות כמו "צחור השיער" (שם כיסוי לאריאל שרון) ואחרים. מאחר שאלה פורסמו במדור שבועי של הכתב הצבאי של ´מעריב´, לכל היה ברור במהמדובר. אולם נראה שהמעצרים בפרשת ´בול´ היו מרתיעים למדי. עד שנת 1984ופרשת קו 300 לא זכור חיכוך בעל עוצמה רבה בין הצנזורה והעיתונות.

ראשית הפרשה היתה כאשר מחבלים חטפו אוטובוס בדרך לאשקלון. כוחות הביטחוןהשתלטו עליהם ולכדום. צלמים של ´העולם הזה´ ושל היומון ´חדשות´ צילמו שניאנשי ביטחון מובילים לאחר ההשתלטות מחבל חי, שכוחות הביטחון דיווחו שנהרגבעת המתקפה הצבאית. ´חדשות´ פרסם את התמונה בניגוד להוראת הצנזורה להעבירדרכה כל חומר הקשור באירוע. שר הביטחון הורה לסגור את העיתון למשך ארבעהימים, ונגד עורכיו הוגשה תלונה על עבירה פלילית. נראה שהעיתונים המתחריםהם שלחצו לנקוט את הצעד החריף כנגד ´חדשות´, שהשיג סקופ בכך שהפר אתהוראות הצנזורה. כפי שכאמור קרה כנראה גם בפרשת ´בול´.

מה שנקרא מאז "פרשת השב"כ" הלך וצבר תאוצה. בכירים בשב"כ שחשדו כי ראשהארגון אברהם שלום משקר בעניין מות המחבלים החלו לפעול לניהול חקירהבעניין. השב"כ הטיל את האשמה במות המחבלים על איש הצבא הבכיר שפיקד עלהפעולה בקו 300, יצחק מרדכי. מרדכי נמצא אשם, ורק בדיעבד הוכחה חפותו. שתיועדות ממשלתיות חקרו בעניין, והשניה בהן הגיעה למסקנה שבכירים בשב"כשיקרו. ראש השב"כ שלום פוטר, והארגון כולו עבר זעזועים פנימיים שפגעו קשותבמעמדו. נראה שכל זה לא היה קורה לולא אותו צילום ראשוני אסור ב´חדשות´.

ב-1988 נמסר לידי עורך ´חדשות´ צו ובו רשימת הנושאים החייבים הגשה לצנזורהמוקדמת. אחד הנושאים היה "פרטים בדבר התהליך המשפטי לשלביו השונים בבתיהדין הצבאיים, ופרטי חקירות של ועדות החקירה" צו דומה נמסר מטבע הדברים גםלעורכי העיתונים האחרים. אך גם לאחר קבלת הצו פרסם ´חדשות´ ידיעה בדברהקמתה בצה"ל של ועדת חקירה לבדיקת נסיבות מותם של מחבלים, מבלי להגיש אתהידיעה לבדיקה מוקדמת של הצנזורה. העורך ידע שהיא תיפסל ורצה לפרסם אותהבכל מחיר. בעקבות זאת הוציא הצנזור מכוח תקנה 100 של תקנות ההגנה צולאיסור הדפסת העיתון למשך ימים אחדים.
טענת העיתון כי לא היה בחומר משום פגיעה אפשרית בביטחון המדינה או בסדרהציבורי לא עברה את מבחן בג"ץ. בג"ץ הבהיר כי "לא תמיד יכולים השיקוליםהביטחוניים העומדים לפני איסור פרסומה של ידיעה, אפילו היא תמימה לכאורה, לעמוד נגד עיני עורכו של עיתון". את חובת ההגשה לצנזורה ואת יכולתו שלהצנזור לפסול פרסום כראות עיניו הסביר השופט ב"מציאות הביטחונית בארצנו".

ב-1989 הרשיע בית משפט השלום את העורכים בפרסום הידיעה, אך חייב אותם בקנסנמוך בלבד משום שהפרסום תרם לגילוי האמת. בית המשפט המחוזי קבע לאחר ערעורכי העיתון כלל לא ביצע עבירה. הערכאה הבאה, בית המשפט העליון, הסתייגהב-1994 מהזיכויבמחוזי, אך הותירה אותו על כנו מפני ש´חדשות´ נסגר בינתיים

גם לאחר פרשת קו 300 ופרשת נאפסו (מאסר שווא של חייל צה"ל צ´רקסי בעקבותעדות, שקרית כנראה, של אנשי השב"כ), השב"כ ובעיקר מפקדיו עדיין נהניםמחסינות יחסית בטיפול התקשורתי, לא רק בתחומים המבצעיים אלא גם בנושאים שלטוהר המידות. כך למשל כאשר מסר ב-1993 הכתב המדיני של הערוץ הראשון גדיסוקניק על הארכה נוספת וחריגה של כהונת ראש השב"כ חרף חשדות נגדו, נמנעההתקשורת הכתובה מלעסוק בסוגיה.

שובו של החיסיון

ובכל זאת, משהו בסיסי השתנה. דרמת הטלוויזיה ´קו 300´, שהציגה את השב"כבאור שלילי, היא דוגמה אחת לכך. כלי התקשורת החלו לחטט בצורה פתוחה יותרבנעשה בשב"כ ובארגונים חשאיים אחרים. שיאו של השינוי היה כאשר ניסה עיתון ´העיר´ בסוף שנות השמונים לפרסם כתבת דיוקן על ראש המוסד, נחום אדמוני, כמובן בלי הזכרת שמו. הכתבה נפסלה בידי הצנזורה, העיתון תבע את הצנזורהראשי, ובג"ץ פסק ב-1989 כי על הצנזורה למצוא את האיזון בין חופש הביטויוביטחון המדינה, וכי אין בסמכותה לפסול כל כתבה בנימוק של פגיעה בביטחוןהמדינה. הכתבה פורסמה לבסוף בינואר 1989. הפסיקה, כמו גם נורמות חדשותבתקשורת הבינלאומית, גרמה לעיתונות הישראלית להגביר את עיסוקה בענייניהםשל ראשי המוסד והשב"כ.

כך היה גם בעניין פרסום שמו של ראש השב"כ. ביום האחרון לכהונתו של יעקבפרי כראש השב"כ, ב-1 במרס 1995, הקדים ערוץ 2 את פרסום שמו של פרי, שהצנזורה התירה רק ברגע סיום כהונתו של פרי, בחצות הלילה – וחשף אותו כברבמהדורת החדשות של שמונה בערב, בטענה שאין כל היגיון בהשארת החיסיון עדלרגע האחרון. צעד נוסף לקראת חשיפת שמו של ראש השירות נעשה כשנה לאחר מכן, כאשר עם התפטרותו של כרמי גילון מראשות השב"כ פרסמה התקשורת את שמו שלהמועמד להחליפו, עמי איילון. בסופו של דבר החליטה הממשלה שאין עוד טעםבאיפול על שמותיהם של ראשי השירותים החשאיים, שפורסמו ממילא בכלי תקשורתבחו"ל, והתירה את פרסומם.

עם העמקת חודרנותה של התקשורת, השתנה גם יחסם של הארגונים החשאיים כלפיה. בשב"כ יש כיום קצינת תקשורת שתפקידה לתדרך את העיתונות. "זהו חלק ממדיניותשהחלה כבר לפני כשנתיים, שמתייחסת בצורה שונה לכלי התקשורת, גם בגללהזמנים המשתנים", היא אומרת. "לא עוד יחס של סודיות והסתגרות, אלא ניסיוןלשתף פעולה עד כמה שאפשר עם עולם העיתונות". אין מדובר בדוברת רשמית שלהשב"כ; תגובות של הארגון לעיתונות נמסרות עדיין ממשרד ראש הממשלה.

אתר אינטרנט של השב"כ, שיתמקד בעיקר בגיוס כוח אדם, מתוכנן לעלות לרשתבתוך כמה חודשים, לאחר שיוכח שהוא מאובטח לחלוטין מפני דליפת מידע. באינטרנט יש כבר כמה וכמה אתרים של שירותי ביון של מדינות שונות.

האינטרנט, כמו גם הגברת הנגישות של הישראלים לאמצעי תקשורת זרים, מפחית אתיכולתה של הצנזורה לפקח על הפצת מידע. ייתכן גם שחשיבותם של ארגוני הביוןכמאתרי מידע תיפגם בעקבות זמינות המידע שמציע האינטרנט. כוחה של הצנזורהנחלש גם בגלל התפתחויות טכנולוגיות, ממזעור ציוד הצילום לווידיאו ועדתקשורת הלוויינים המקלה על זרימה חופשית ודו-סטרית של מידע תוך עקיפתמגבלות הפיקוח. מנגד, התערערות המצב הביטחוני בעולם עשויה לחזק אתהצנזורה. כלי התקשורת שוב אינם נוטלים את החופש שנהגו ליטול בשנות השמוניםוהתשעים לתקוף את אנשי השירותים החשאיים, ביודעם מה נתון בכף.

השינוי מתבטא גם בסרטי קולנוע ובסדרות טלוויזיה. דוגמה טובה במיוחד היאסרט הקולנוע ´משימה בלתי אפשרית´ שהתבסס על סדרת טלוויזיה ישנה משנותהשישים. הסדרה הציגה את אנשי השירות החשאי האמריקני כגיבורים כל-יכולים, ואילו בסרט, שנעשה בשנות התשעים, הוצג גיבור הסדרה הישנה כקונספירטוררצחני וכבוגד בארצו. הסרטים והסדרות שמופקים בארה"ב מאז אירוע 11 בספטמבר, כמו ´המגן´ או ´24 שעות´, מתארים אנשי ביטחון וביון שאינם כליל השלמות ועםזאת ממלאים את משימותיהם המסוכנות בהצלחה הודות לאמצעיהם האלימים שהםמשתמשים בהם.

וכך, האיום הקיומי ששב לרחף על המערב מחזיר אותו לימים שבהם היתה פחותדאגה לדמוקרטיה ויותר דאגה לביטחון האזרחים; פחות הקפדה על טוהר מידותיהםשל השירותים החשאיים, ויותר הקפדה על כך שיבצעו את משימתם בהצלחה. מהשאומר אולי שבעתיד הנראה לעין עשויה הפתיחות החדשה של שירותי הביוןלעיתונאים להתגלות כמוגבלת למדי.

--------------------------------------------

מאמר של אותו אלי אשד מתוך אתר ליטטורה:

עוז יעוז נגד העיתונאים

מאת: אלי אשד22/11/2003 מתוך: עיון

תקשיבו היטב, פיסטוקים, ובלי רעש, ואל תתחילו לרעוד מפחד, כמו עלים נידפים ברוח, אם בעוד דקה או שתים תעמדו פנים אל פנים מול אחת המזימות השטניות ביותר של מרגלי האויב.

אכן, מזימה פושעת, והסכנה תלך ותגבר מרגע לרגע, אך כבר עכשיו טוב אם תדעו דבר אחד חשוב: ידם של הנועזים היא לבסוף תמיד על העליונה.

ותאמינו או לא: כל הדברים שאני עומד לספר לכם נמסרו לי בסודי סודות ולכן בקשה אחת לי אליכם - יד לפה. כי פעולותיו של עוז יעוז הן סודיות ביותר ומה שהאויב יידע פחות זה לטובת כולנו.

(ההקדמה לספר, עוז יעוז נגד תניני פרעה, מאת "עידו סתר " ( חזי לופבן ), 1963)

כלי התקשורת בישראל מתגאים תמיד בהיותם חופשיים יותר מכל ארץ אחרת באזור , חופשיים יותר מאלה שבמרבית מדינות העולם , חופשיים כמעט כמו אלה שבארצות המערב , ויש צדק מסוים בטענות אלה . אולם מטבע הדברים ולאור מצבה הביטחוני המסוכן תמיד של ישראל יש לחופש זה מגבלות חמורות , ויותר מכל מגבלות אלה קיימות לגבי הטיפול בנושא השירותים החשאיים של ישראל.

עד היום מופעלת צנזורה קפדנית באופן מיוחד יש את כל מה שקשור לארגוני השב"כ המוסד ולשירותים החשאיים בכלל .הצנזורה מטילה מגבלות חמורות על כלי התקשורת בטיפולם בעניינים אלה ורק ארגונים שאינם רואים עצמם כמחויבים לצנזורה יכולים להעלות שאלות חמורות באמת לגבי פעילויות השירותים החשאיים . כל כך סודי היה כל מה שקשור לשירותים החשאיים עד שלשנים האחרונות ממש אסור היה אף לפרסם בכלי התקשורת את שמותיהם של העומדים בראשם .

בנושא זה היו התנגשויות חמורות יותר בין התקשורת והממסד השלטוני כמוהם לא ניתן למצוא לגבי שום תחום אחר , התנגשויות שהעמידו מדי פעם בסימן שאלה חמור את עצם נושא חופש העיתונות בישראל, אבל גם את האמינות העיתונאית של המדווחים בנושאים אלה. בכתבה זאת ניתן סקירה של הפרשיות החשובות בתחום אפל זה של הנושאים הסודיים מכל .

העולם הזה נגד "מנגנון החושך"

עד שנות השבעים ואף השמונים נמנעו כלי התקשורת "הממסדיים" לעסוק כמעט לחלוטין בנושא השירותים החשאיים המוסד וה.ש.ב " ( השב"כ כיום ) .עד לשנים האחרונות אסור היה אף לפרסם את שמות העומדים בראשם שלא לדבר על תמונותיהם וכל מידע אחר הקשור בהם . עצם קיומם היה כמעט סוד כמוס

עד כמה שאפשר לשמור על סוד כזה במדינה כמו ישראל.

אבל היה מגזין אחד שעסק באופן קבוע ואובססיבי בשירותים החשאיים ,זה היה מגזין "העולם הזה " בעריכת אורי אבנרי ושלום כהן . "העולם הזה" שהיה עיתון אנטי מימסדי במובהק והירבה לתקוף את הממסד הן על טיפולו בשמאל הקיצוני והן על טיפולו בימין הקיצוני ראה טעם לפגם במיוחד בשירות החשאי "המוסד" ובעיקר ה ה"ש.ב" שבראשו עמד עד ראשית שנות השישים איסר הראל .

את הארגון עצמו היה קשה להזכיר בפירוט בגלל הצנזורה אבל העולם הזה מצא דרך לעקוף את הצנזורה הוא נתן ל"ש.ב" את הכינוי "מנגנון החושך ". כפי שהגדיר אותו אבנרי באחד ממאמריו מ-1953 השירות החשאי של מדינת ישראל הוא : מוסד ממשלתי בלתי רשמי, ,חסר מעמד חוקי ,הניזון מכספים ציבוריים הנזקפים על חשבון סעיפי תקציב כוזבים..מוסד זה קשור עם הבולשת הפוליטית ..הוא כפוף באופן פורמאלי לדוד בן גוריון ולמעשה אינו אחראי בפני איש ,כי איש אינו יכול לבדוק את אמיתות מסקנותיו".

במהלך שנות החמישים "העולם הזה" הקפיד לבצע דמוניזציה ממש של השירות החשאי במאמר אחרי מאמר על "מנגנון החושך" ועל העומד בראשו ( שאת שמו כמובן אסור היה להם לפרסם). איסר הראל מצידו רחש שנאה תהומית למגזין וגישתו האנטי ממסדית הקיצונית וראה באורי אבנרי סוכן סובייטי. אבנרי סיפר מאוחר יותר שנודע לו ממנחם בגין ש הראל פנה לבגין בבקשה שיתמוך כראש האופוזיציה בהעמדתו לדין של אבנרי כסוכן סובייטי אך בגין סירב לתמוך בכך.

המגזין היה כל הנראה תחת מעקב תמידי. אבנרי כתב באירוניה פעם לקוראים שהוא מרגיש רע מאוד כלפי הקוראים על שחלק כה גדול מכספי המיסים שלהם מוצא על "מנגנון הבילוש המסועף , המופעל נגד העולם הזה והוא עולה לפי האומדנה חצי מליון ₪ לשנה.

"שואל אני את עצמי: האם יש לי הזכות המוסרית לדרוש ממך להמשיך ולממן מכספך ... שהרווחת בזיעת אפך , את כלכלת האנשים הבולשים יומם ולילה אחרי חברי המערכת , ,המתקינים בדירותינו ובמשרדינו מכשירי האזנה , המקליטים כל מילה מדברינו בטלפון המצלמים אותנו במצלמות סתר .....

נראה שבמגזין שררה במשך השנים אווירה פרנואידית משהו ולא בלי סיבה . עיתונאים של המגזין סיפרו לי שהם חשדו תמיד בעיתונאים אחרים ( שבשמותיהם נקבו ) כי הם סוכני שב"כ "שתולים " במגזין.אם אכן כך היה מי יודע ? רק הנוגעים בדבר יודעים.

החוקרת ניצה אראל שפירסמה לאחרונה עבודת דוקטוראט על תולדות העולם הזה חיוותה את דעתה על סמך ראיונות שונים שיתכן שהמעקב אחרי אורי אבנרי נמשך עד עצם היום הזה ( או בכל אופן כך אבנרי חושב ), מה שאומר שהמדינה הוציאה כספים רבים מאוד לאורך השנים על אבנרי ונשאלת השאלה האם אכן היה טעם בהוצאת כספים אלה.

לשיאה האבסורדי היגיעה הוצאת כספים זאת, כאשר השב"כ מימן הוצאת מגזין שכל מטרתו הייתה להילחם " ב"עולם הזה".

העולם הזה נגד המגזין רימון

:אפילו בימים האפלים ביותר של גרמניה הנאצית ...אפילו בשעות השחורות ביותר של ברית המועצות הקומוניסטית... לא היה תקדים לדבר הזה ששירות חשאי יקים לעצמו מגזין .

( אלי תבור בראיון )

המדובר היה בשבועון בשם "רימון " שהחל לצאת לאור באוגוסט 1956 . הכסף למימונו היגיע בחשאי מאיסר הראל שגייס אותו במשרד האוצר ומפא"י , אם כי המגזין הכחיש בתוקף שיש לו מקור "מפלגתי " כל שהוא והיציג את עצמו כ"עצמאי" בדיוק כמו העולם הזה. העורך הראשי שלו היה הסופר שלמה טנאי והעורך האחראי היה עיתונאי צעיר בעל דעות ימניות בשם חזי לופבן. עוד אנשים בעיתון כללו את המשורר דוד אבידן את אוהד זמורה ויעקב אגמון . אם כי המגזין זכה להצלחה בראשיתו מגזין מצולם הרי בהמשך הזמן התגלתה מטרתו האמיתית : להיות שופר של השלטון כנגד ה"עולם הזה" ( או "מגזין הארס "כפי שכונה שם ) שזכה בו מידי גיליון להתקפות קשות ביותר ואבנרי הואשם בו במאמרים שונים של לופבן כסוכן של המפלגה הקומוניסטית הישראלית .

. חזי לופבן :

כאשר עבדתי שם לא ידעתי מי עומד מאחורי המגזין אם כי המטרה שלו הייתה ברורה וידועה והיא תאמה בהחלט את דיעותי שלי.אף אחד לא נתן לנו הוראות מגבוה אבל מצד שני כאשר היינו זקוקים למידע בנושאים שונים שקבענו לעצמנו, איסר הראל שהיה "ידיד העיתון " היה מספק לנו את המידע. השגיאה שלנו הייתה שהתמקדנו יותר מדי במאבק נגד ה"עולם הזה " כי זה שיעמם את הקוראים .

אכן השימוש בשיטותיו של "העולם הזה " כנגד המקור התברר כטעות. "רימון" שנפל ברמת הכתיבה שלו מ"העולם הזה" ( וסגנונו אף היה פרוע וקיצוני יותר ) לא הצליח לפגוע במעמדו וביוקרתו של המקור ורק חיזק את ההילה שסביבו כאויב הממסד .רימון התמוטט במהרה וחזי לופבן הפך מאז לסופר תחת השם הבדוי "עידו סתר " ובין השאר פירסם סידרת ספרים ידועה על סוכן "מוסד" נועז בשם עוז יעוז ועל מאבקו הבלתי פוסק בסוכני ריגול שטניים ובבוגדים ופרובוקטורים מבית.

ובנתיים החל ה"מאבק" בין "העולם הזה " והש.ב לקבל תפניות מוזרות ביותר .

מי חטף את אלי תבור ?

זוהי מלחמת בני אור בבני חושך ..מולנו אנשי האפילה .הם מסתתרים מאחורי מנגנוני החושך ,כמעט ואי אפשר לראות את המפלצת כולה , על כל אבריה . התקפותיה נעשות מאחורי הגב ,בחסות מסך סמיך של שקרים ופרובוקציות... אבל זהו רק סיבוב אחד בקרב עתיק יומין –הקרב של המעטים נגד הרבים של האדם החופשי נגד המכונה הדורסת .

( מתוך מאמר המערכת של אורי אבנרי על פרשת אלי תבור 1957 )

ב-1957 נעלם העיתונאי הבכיר של העולם הזה , אלי תבור למשך יום שלם. הוא הופיע לבסוף בבגדים קרועים ומזועזע והסביר את היעלמו בפני אנשי עיתונו בטענה שנחטף בידי חבורה שלמה של אנשי "מנגנון החושך " שחקרו אותו במשך שעות רבות במתקן מיוחד לגבי עניינים פנימיים שונים הקשורים ב"עולם הזה". אנשי העולם הזה קיבלו ללא היסוס את טענותיו של תבור ופירסמו כתבות נרחבות שבהן האשימו את "מנגנון החושך " באחריות ל"חטיפתו ולחקירתו תוך כדי איומים ייסורים גופניים מרחיקי לכת" של אלי תבור.במאמרים אלה הוצג "מנגנון החושך" כאירגון שטני וטוטליטארי ומלחמת העולם הזה בו הוצגה כ"מלחמת בני אור בבני חושך".

איסר הראל הממונה על הש. ב הכחיש זאת בתוקף ( גם דרך "רימון" שפירסם כתבות לעגניות שונות בנושא שהאשימו את אנשי "העולם הזה" בפיברוק כל הפרשה) . הוא טען מאוחר יותר שהוא חקר בנושא את כל פיקודיו והכל הכחישו כל קשר למעשה. הראל זעם במיוחד על שייחסו לאירגונו פעולה שהעמידה אותו באור גס ומטופש במיוחד.

שנים מאוחר יותר הודה עורך ה"עולם הזה " לשעבר שלום כהן בספר זכרונותיו "העולם הזה" כי הוא חושב שכל הסיפור בטעות יסודו, הוא סיפר שתבור הפקיד בעניין הצהרה שלמה וסודית אצל עו"ד אמנון זיכרוני, כהן לא ידע מה היה תוכן ההצהרה הסודית הזאת. אולם הוא ציטט מדבריה של אישתו לשעבר של תבור שולה

( שעבדה גם היא ב"העולם הזה " בתור "רחל המרכלת ") שנתנה כעבור שנים רבות את גירסתה שלה לעניין :

מה אתם לא יודעים ? הוא התעסק עם איזה בחורה –מאיזה קיבוץ –שלא ידעה שהוא נשוי . אחיה והחבר`ה שלו תפסו אותו והיכו אותו מכות רצח .

( שלום כהן "העולם הזה")

בראיון עימי לכתבה זאת הבהיר תבור שהוא כבר אינו זוכר את פרטי המקרה. כאשר נשאל אם אנשי "מנגנון החושך" עמדו מאחורי החטיפה ( כפי שטען בתוקף ב-1957 ) אמר תבור בזהירות שזאת אחת "האפשרויות". הוא לא פירט מה היו האפשרויות האחרות .

מדינת ישראל נגד המגזין "בול"

דומה שאף לא אחת מהפרשיות נ"ל לא התקרבה ברמת החומרה שלה לפרשיה שהייתה קשורה למתחרה של העולם הזה בשם "בול ".

"בול" היה כתב עת שנוי מאוד במחלוקת המגזין ה"צהוב" השערורייתי "בול" שהוצא לאור ביד שמואל מור ונערך בידי ז`ק אורנשטיין והמשורר איש השמאל מקסים גילן . .מגזין זה נוצר כ"תשובה " לעולם הזה של אורי אבנרי שנודע בשערוריות המיניות והסקנדלים הפוליטיים שחשף מדי שבוע בשבוע ולא פחות מכך הודות לעמוד האחורי של נשים ערומות שלו .

"בול" היה אותו הדבר בדיוק רק הרבה יותר נרחב קיצוני במינון של הכתבות בנושאים אירוטיים תמונות העירום שלו . כך למשל המגזין היציג תמונה חושפנית של מנדי רייס דייויס מי שהייתה מעורבת בפרשיית ריגול שערורייתית מאוד בבריטניה והתחתנה מאוחרת יותר עם הבליין רפי שאולי , דבר שהביא נגד העיתון תביעה מהצנזורה ועוד פרשיות נוספות .

.אלא שלמזלו הרע של כתב העת "בול" עורכיו הסתבכו בשערוריה הפוליטית החמורה ביותר שבה היסתבכו אי פעם ( עד כמה שידוע ) עיתונאים בתולדות מדינת ישראל .

הפרשיה הייתה קשורה לרצח המדינאי המרוקני הגולה מהדי בן ברקה ב-1965 . הלה נרצח בהוראת גורמים מרוקניים וככל הנראה גם חלקים שונים של שירותי הביטחון הצרפתיים היו קשורים בכך מבלי שהחלקים האחרים יהיו מודעים לכך כלל .בסופו של דבר נחשפה הפרשייה בצרפת וגררה שם לשערורייה ממדרגה ראשונה ולזעם עצום של מנהיג צרפת דה גול כנגד מבצעי הפעולה.

. הפרשיה עוררה שערורייה גם בחוגים הגבוהים ביותר של ממשלת ישראל .היא הביאה למאבק מר בין ראש המוסד הקודם איסר הראל ששירת כעת כיועץ ראש הממשלה לוי אשכול לענייני מודיעין , שטען שאסור היה לישראל בשום פנים ואופן להיות מעורב בפעולה כזאת ותבע לנהל חקירה בעניין ובין יורשו מאיר עמית שלא ראה בה כל רע. העניין גרם לויכוחים עזים ביותר בצמרת הפוליטית , במיוחד מאחר שהיא גרמה לזעם רב של דה גול כנגד ישראל . אשכול טען שלאמיתו של דבר לא ידע על הפעולה לפני שבוצעה , עמית טען שהוא דיווח בעניין לראש הממשלה בזמן אמיתי . כדי לחקור את העניין הוקמה וועדה שבין חבריה היו גלילי וגולדה מאיר .

מה שברור היה שאסור שהעניין ידלוף לתקשורת.

אך הוא הודלף בכל זאת ובידי לא אחר מאשר איסר הראל שבמסגרת מאבקו המר בראש המוסד עמית הקפיד להדליף את פרטי הפרשה הסודית מאוד לכל מערכות העיתונים ולמערכת שבועון "העולם הזה " . אך הללו היו מודעים היטב לכך שהמדובר בחומר נפץ פוליטי ממדרגה ראשונה שהצנזורה לעולם לא תיתן לו להתפרסם .איש לא העיז לעשות יותר מאשר לרמוז רמזים כלליים מאוד על "הנושא הכמוס " שמעורר סערה בממשלה.

היה זה דווקא המגזין השערורייתי האירוטי "בול " שהיה אמיץ מספיק לדווח על הפרשה מבלי לידע תחילה את הצנזורה בגיליון דצמבר 1966 שלו כשהציג בעמוד השער את השאלה "ישראלים בפרשת בן ברקה "? שאלה שהייתה מלווה למעשה לסיפור חצי בדיוני שלא היה לו קשר אמיתי לעובדות

על פי הוראת ראש המוסד מאיר עמית אנשי שב"כ ומשטרה פשטה על משרדי המגזין והחרימה את כל שלושים אלף הגיליונות שהיו מוכנים להפצה , אם כי לפי השמועות חמישה גיליונות בודדים מאלה כבר היגיעו לדוכנים .

בעצת העורכים של "בול" עצמם הוכן גיליון "חלופי " שלא כלל את המאמר המסוכן והוא הופץ לדוכנים.

השב"כ עצר את שמואל מור ואת גילן על סמך סעיף 23 בתקנות לשעת חרום הישראליים שעד כה השתמשו בו רק במיקרי ריגול חמורים . מעולם לפני כן וגם לא אחרי כן לא השתמשו בסעיף זה כנגד עיתונאים . תחת סעיף זה העיתונאים יכלו להיאסר עד ל-15 שנה בגלל גילוי סודות מדינה . הכתב הראשי של המגזין ,עמוס גפן לא נעצר למזלו שכן שמו לא היה חתום במגזין והוא לא היה ידוע בניהול פעילות פוליטית "שלילית " כל שהיא בניגוד למקסים גילן.

המאסר עצמו היה סודי אך למעשה לא מעט אנשים בבוהמה הישראלית ידעו עליו. המגזין ."העולם הזה " טען במאמר כי שמועות על המעצר הסודי עברו מפה לאוזן במשך שבועות ארוכים אצל אלפי (!) אנשים ולא היה אחד שלא ידע על כך ושלא פיטפט על כך בפה מלא ובכלל זה עסקני מפלגות בדרג נמוך פקידים בינוניים וכמובן קהיליית העיתונאים שהייתה מיודעת היטב על מה שקרה.

השניים נשפטו וגזר דינם היה מאסר של שנה. המשפט היה סודי כמו שנעשה אז במדינות אפלות בגוש הקומוניסטי ובדרום אמריקה מאחר שהאחראים לא רצו שעצם החשיפה של הפרשה תביא גם לחשיפה מקבילה של העובדה שסוכנים ישראליים סייעו לרצח מנהיג מרוקני. בבית הסוהר המשיכו גילן ומור לערוך את "בול " שהרי לשב"כ היה כל אינטרס להראות שהמגזין יוצא כסדרו ודבר לא קרה לעורכיו .

נשמעו טענות שהיה זה "מגזין העולם הזה" שהתחרה על אותו "פלח שוק " עם "בול " שמיהר לדווח על עבירת הצנזורה ועודד את הצנזורה ואת המשטרה לפעול כנגד המתחרים ב"בול " בכל אופן "העולם הזה " הכחיש בתוקף כל קשר לעניין וגם מיהר להגיש תביעה בעניין כנגד עיתון זר , השבועון הצרפתי הימני "אוז אקוט " שטען שהיה זה אבנרי עצמו שהזעיק את משטרת תל אביב כנגד "בול " וכי השבועון היה מופיע ללא מפריע לולא יוזמתו של אבנרי . אורי אבנרי טען בתגובה שנודע לו על פירסום הכתבה רק 30 שעות לאחר פירסומה .

אך נראה שהיה גרעין של אמת בטענותיו של המגזין הצרפתי . עורך "העולם הזה" שלום כהן הודה שאכן היה זה הוא שדיווח על הופעת הידיעה ב"בול " לצנזורה שלא ידעה על כך דבר. לדבריו כפי שפורסמו במאמר מערכת של "העולם הזה " הוא ראה את המגזין רק ביום שבת בערב לאחר שזה כבר הופיע ביום שישי בצהריים ואז מיהר להודיע על כך לצנזורה . לאמיתו של דבר ( לדברי שמואל מור בראיון עימי ) למזלם הרע של אנשי "בול " כהן ראה את המגזין כבר ביום שישי בצהרים כאשר גליונותיו הראשונים רק היגיעו לקפה כסית בתל אביב ולפני שהופצו בשאר הדוכנים,וזעמו התעורר שהרי הוא עצמו ניהל מו"מ עם הצנזורה על פירסום אותו המידע ,והוא מיהר להזעיק את הצנזורה מיידית מקורות יודעי דבר שהיו קשורים לפרשה טענו לפני ש"הלשנתו " של כהן לצנזורה נעשתה בעצה אחת עם אורי אבנרי שהיה מיודע ובזמן אמיתי על הופעת הכתבה ב"בול".

הצנזורה מיהרה להזעיק את השב"כ. ייתכן שאם המגזין היה מספיק להיות מופץ בדוכנים כי אז היו השב"כ והמשטרה נאלצים לעבור על כך בשתיקה בידעם שפעולה כעת רק תזיק עוד יותר עתה כשהעניין כבר נחשף.

עם זאת "העולם הזה" טען בתגובה לטענות כנגדו שהוא כלל אינו מתחרה עם "בול " מאחר ש"השניים פועלים על מישורים שונים לגמרי ופונים לסוג שונה לגמרי של קהל קוראים ". כפי שטען מאמר מערכת בעניין. טענה זאת ,לפחות , לא הייתה מדוייקת בלשון המעטה שכן גליונות השניים דמו זה לזה כזוג תאומים ובהחלט ובהחלט פנו לאותו הקהל ועם אותו סוג תכנים גם עם אנשי "העולם הזה" לא רצו להודות בכך. ניתן לשער שאנשי "העולם הזה" הביאו את כל העניין לתשומת לב הצנזורה כחלק מההתחרות המסחרית בין המגזינים אך ספק רב אם ציפו או אף רצו במאסר אנשי "בול " . המאסר תפס אותם כמו את שאר העיתונות הישראלית בהפתעה .

יש לציין שאורי אבנרי העלה את העיניין של המעצר הסודי בכנסת שבה היה אז חבר בהצעה לסדר היום כפי שציין "העולם הזה".

עובדה היא שגילן וגפן אנשי בול עבדו מאז ב"עולם הזה " , מה שמראה שבכל מקרה לא היו רגשות שליליים כלפי העולם הזה.

ברור שעצם ההתקפה על מגזין זול ביגלל ידיעה שפירסם רק אישרה את עצם נכונותה.ייתכן מאוד שדווקא משום ש"בול" היה מה שהיה מגזין ארוטי זול שעורכיו לא היו ב"וועדת העורכים" כמו עורכי העיתונים הגדולים ולא נהנה מהגנה פוליטית כמו המתחרים ב"עולם הזה" שעורכו היה חבר כנסת איפשרה לשלטונות לבצע פעולה זאת שמן הסתם היה בה גם משום אזהרה לעיתונים המכובדים יותר להימנע מעבירות צנזורה כאלה בעתיד . סביר מאוד להניח שאמצעים דרסטיים כל כך כנגד עיתונאים לא היו מופעלים אם הייתה הידיעה מתפרסמת בידי "הארץ " או "מעריב ". .

המאבק נשא לבסוף פרי כאשר השנים שוחררו לאחר ארבע וחצי חודשים בלבד זאת בראש ובראשונה הודות לקרוב משפחה רב השפעה של שמואל מור. מאוחר יותר רכש את המגזין "בול " לזמן קצר מידי שמואל מור וערך אותו בעצמו אך ללא הצלחה רבה והמגזין חזר לבסוף לידי מור . "בול " המשיך לצאת בשנות ה-70 אך אז כבר הפך למגזין פורנוגרפי לכל דבר עם ידיעות ו"חשיפות " שונות על הנעשה בתחום במין בישראל ובחו"ל ידיעות שרובן ככולן היו פרי דמיונם הפורה של הכותבים מלווים בצילומים מפורטים רבים. הילת המאבק שלו עם הצנזורה בשנות השישים נשכחה לחלוטין.

אמנם אמצעי התקשורת גילו לאורך השנים דרכים מתוחכמות לעקיפת הצנזורה לגבי נושאים סודיים. למשל על ידי פירסום פרשיות צבאיות רגישות שאי אפשר היה לפרסמם בדרך רגילה בגלל מגבלות הצנזורה בצורת "אגדות לילידים " שכביכול מתרחשים באיים רחוקים עם דמויות קבועות כמו "צחור השיער " ( שם כיסוי לאריאל שרון ) ואחרים. אך לכל היה ברור במה המדובר כשאלה פורסמו בעיתון "מעריב" במדור שבועי של הכתב הצבאי שלו.

אך מצד שני נראה שההרתעה שהייתה בפרשה כנגד עיתונאים שיעיזו לחטט יותר מדי בענייני השירותים החשאיים הייתה אפקטיבית למדי. לפחות עד לשנת 1984 פרשת "קו 300".

מדינת ישראל נגד העיתון "חדשות "

עוד פרשה אחת דומה שהזכירה במקצת את הפרשה של "בול " בעוצמה של המאבק של עיתון בצנזורה היא פרשת "קו 300 " ב-1984.

ראשית הפרשה הייתה כאשר מחבלים חטפו אוטובוס ונלכדו כאשר כמה מהם פצועים . הפלסטינאים הפצועים נהרגו לאחר הלכידה בחקירה בידי אנשי שב"כ אך שלטונות הצבא והשב"כ היסתירו זאת .

צלמים של "העולם הזה" ושל עיתון "חדשות" צילמו שני אנשי ביטחון מובילים את אחד משני המחבלים שלאחר מכן דווח שנהרגו בעת המתקפה הצבאית קודם לכן . לאחר פרסום התצלומים היה ברור שכוחות הביטחון שיקרו בהודעותיהם בעניין ואמינותם נפגעה קשות . במשרד הביטחון הוחלט להקים ועדת בדיקה פנימית בראשות אלוף במילואים מאיר זורע שתחקור את העניין . בנתיים התקשרו אנשי הצנזורה הצבאית והודיעו להם כי כל פרסום בפרשה יש להעבירו קודם לצנזורה הודעה שמשמעותה הייתה שכל ידיעה מאמר ותוכנית בנושא יפסלו לפרסום .

העיתון "חדשות" פירסם את התמונה שברשותו למרות הוראות הצנזורה וכתוצאה הלכו בעקבותיו עיתונים אחרים.כתוצאה הורה שר הביטחון לסגור את העיתון למשך ארבעה ימים. ונגד עורכיו הוגשה תלונה על עברה פלילית במשטרה.ואולם עד כמה שהדבר מוזר נראה שעל הצנזורה הופעל לחץ חזק לנקוט בצעדים חריפים כנגד העיתון דווקא מהעיתונים המתחרים , שזעמו על שהמתחרה שלהם השיג סקופ בכך שהפר את הוראות הצנזורה.כפי שקרה כנראה בפרשת "בול..

מה שנקרא מאז "פרשת השב"כ " הלך וצבר תאוצה גם כתוצאה ממאמציהם של כמה מאנשי שב"כ בכירים שחשדו שראש השב"כ אברהם שלום משקר בעניין מות המחבלים, והחלו לפעול לניהול חקירה בעניין.השב"כ הטיל את האשמה במות המחבלים על איש הצבא הבכיר שפיקד על הפעולה כנגד המחבלים בקו 300 ,יצחק מרדכי והלה נמצא אשם , ורק בדיאבד הוכחה חפותו ( מרדכי המשיך לקריירה מזהירה שבמהלכה היגיע לדרגת שר הביטחון ושהסתיימה באופן לא מזהיר כאשר נמצא אשם בהטרדות מיניות ).

שתי ועדות ממשלתיות חקרו בעניין והשניה בהן היגיעה למסקנה שבכירים בשב"כ שיקרו להם בנושא. ראש השב"כ שלום פוטר כתוצאה והשב"כ כולו עבר זעזועים פנימיים קשים ביותר וחסרי תקדים שפגעו קשות במעמדו ובשמו הטוב בציבור .

נראה שכל זה לא היה קורה לולא אותו צילום ראשוני אסור ב"חדשות ".

בהמשך לאותו המקרה נמסר לידי עורך עיתון "חדשות " צו אישי כללי בידי הצנזורה ובו רשימת הנושאים החייבים הגשה לצנזורה מוקדמת ובה נכלל במפורש הנושא של "פרטים בדבר התהליך המשפטי –לשלביו השונים –בבתי הדין צבאיים פרטי חקירות וועדות החקירה". צו דומה נמסר מטבע הדברים גם לעורכי העיתונים האחרים ובהם נדרשו להגיש לבדיקת הצנזור כל חומר שקשור באירוע הנ"ל. אך גם לאחר קבלת הצו האישי הכללי פירסם עיתון חדשות ידיעה בדבר הקמתה בצה"ל של ועדת חקירה לבדיקת נסיבות מותם של מחבלים וזאת מבלי להגיש את הידיעה לבדיקה מוקדמת של הצנזורה . העורך ידע שהיא תיפסל ורצה לפרסם אותה בכל מחיר . בעקבות זאת הוציא הצנזור מכוח תקנה 100 של תקנות ההגנה ,צו לאיסור הדפסת העיתון למשך ימים מספר. . בג"ץ קבע בתביעה שהוגשה בעניין שטענה שלא היה בחומר משום פגיעה אפשרית בבטחון המדינה או בסדר הציבורי שאין זה משנה בכלום את החובה שהייתה להגיש קודם את הידיעה לעיון ולאישור מוקדם של הצנזור ואפילו דבר שין לו לכאורה כלום עם בטחון המדינה או שלום הציבור . בג"ץ הבהיר כי "לא תמיד יכולים השיקולים הבטחוניים העומדים לפני איסור פרסומה של ידיעה , אפילו היא תמימה לכאורה , לעמוד נגד עיני עורכו של עיתון". . את חובת ההגשה הרחבה ויכולתו של הצנזור לפסול פרסום כראות עיניו הסביר השופט ב"מציאות הבטחונית בארצנו". לפסיקה דומה באותו עניין היגיע גם בית משפט השלום בתל אביב ב-1989 לאחר שהצנזור היגיש תלונה פלילית למשטרה כנגד עורכי העיתון "חדשות " בעת שהרשיע במשפט פלילי את עורכי העיתון "חדשות " בעבירה על פרסום חומר בנושא המחייב הגשה לצנזורה מוקדמת. בית משפט השלום אם כי הרשיע את העורכים קבע כי הפרסום תרם לגילוי האמת לפיכך הסתפק בקנס נמוך . ואילו בית המשפט המחוזי קבע כי העיתון כלל לא ביצע עבירה שכן לא היה חייב בכלל להגיש את הידיעה לביקורת הצנזורה! בית המשפט העליון הסתייג מן הקביעה הזאת אך הותיר את הזיכוי בעינו בין השאר משום שהעיתון הפסיק להופיע מסיבות כלכליות.

.בסופו של דבר זוכה העיתון בידי בית המשפט העליון ב-1994 בעקבות הפרשה פורסם ב-1988 הצו הכללי שציינו למעלה .

תקדים זה הראה עד כמה מוגבלת יכולתם של כלי התקשורת לעסוק בעניינים כמו פעולות השב"כ נגד המחבלים שבידיו שהצנזורה עלולה לראות בידיעות כאלה כפגיעה בביטחון המדינה. נראה שגם לאחר הפרשיות של קו 300 ופרשת נפסו ( שבה נחשפה פרשה של לוחם דרוזי שהואשם ונאסר שלא בצדק לאחר עדות כנראה שקרית של אנשי השב"כ) , השב"כ ובעיקר מפקדיו עדין נהנים מחסינות יחסית בטיפול התקשורתי לא רק בנושאים המבצעיים החשופים תדיר לצנזורה שלטונית , אלא גם בנושאים של טוהר המידות . כך למשל כאשר הודיע ב-1993 הכתב המדיני של הערוץ הראשון גדי סוקניק על הערכה נוספת חריגה של כהונת ראש השב"כ חרף חשדות נגדו נמנעה התקשורת הכתובה לעסוק בסוגיות שעורר. התקשורת עסקה במידה רבה של ריסון עצמי בחשדות למעורבות ידידים של ראש השב"כ בעסקות ביטחוניות פרטיות באפריקה ובניצול לרעה של מעמדו של בכיר בשב"כ על מנת להיטיב עם גיסו .

נקודה חשובה מאוד לגבי כל "פרשת השב"כ" היא שלאחר כמה שנים נעשה עליה סרט טלוויזיה בכמה חלקים בשם "קו 300 " שבו הוצג מחדש סיפור הפרשה כאשר את הדמויות השונות ( שברובן הופיעו בשמותיהם האמיתיים ) של אנשי השב"כ העיתונאים והפוליטיקאים גילמו שחקנים . בכך הייתה מעין שבירת טאבו כפולה שהרי במשך שנים רבות אסור היה לאמר בציבור את שמות ראשי השב"כ ( כולל אלה של העבר ) שלא לדבר על סגניהם שהיו חבויים אף יותר . ובפעם הראשונה הופיעה בכלי תקשורת יצירה דרמטית שהיציגה את השב"כ באור לא חיובי בלשון המעטה . סרט זה הוא דוגמה ראשית אבל לא יחידה על השינוי הדרמטי ביחס לשב"כ שעברו כלי התקשורת . שכעת העזו ל"חטט " בצורה פתוחה יותר בנעשה בשב"כ ובארגונים חשאיים אחרים כמו המוסד.

ו"חיטוטים" אלה היגיעו לדרגה שלא נודעה כמוה בעבר כאשר עיתון העיר ניסה לפרסם כתבת "דיוקן " על ראש המוסד ששמו המפורש אף לא הוזכר בה אך כתבה זאת ( או חלקים גדולים בה ) נפסלה בידי הצנזורה , דבר שגרם לתביעה של העיתון כנגד הצנזור הראשי . בג"ץ פסק לטובת עיתון "העיר " כנגד הצנזורה. בעקבות פסיקה תקדימית זאת העיתונות העזה להתייחס מעתה לראשי המוסד והשב"כ וענייניהם האישיים ושערוריות שונות וגם אישיות שהם ומקורביהם היו מעורבים בהם . ובסופו של דבר החליטה הממשלה שאין טעם יותר לכסות את שמותיהם שכבר היו ידועים ממקורות זרים בכלי התקשורת בחו"ל ואלו נחשפו לתקשורת . במקביל ב-1989 הוכנס שינוי בהסכם בין ועדת העורכים והצנזור שלפיו הוגבל כוחו של הצנזור לפסול ממשל ידיעה רק למקרים שבהם יש "ודאות קרובה לסכנה ממשית של פגיעה בביטחון המדינה "..

המצב כיום

ומה המצב כיום ? עם החדירה של כלי התקשורת לכל מקום השתנה גם היחס של הארגונים החשאיים לתקשורת . בשב"כ יש כיום קצינת תקשורת שתפקידה לתדרך את העיתונות בנושאים שונים הקשורים לאירגונה . בשיחה עימי היא אמרה :זזוהי חלק ממדיניות שהחלה כבר לפני כשנתיים שמתייחסת בצורה שונה לכלי התקשורת גם בגלל הזמנים המשתנים . לא עוד יחס של סודיות והסתגרות אלא נסיון לשתף פעולה עד כמה שאפשר עם עולם העיתונות .אין המדובר כאן ב"דוברת" רשמית

השב"כ אף מתכנן להקים אתר אינטרנט שאמור לעלות לרשת בתוך כמה חודשים .האתר יתמקד בעיקר בגיוס כוח אדם . אם זאת האתר לא יעלה לרשת עד שלא יוכח שהוא מאובטח לחלוטין מפני דליפת מידע להאקרים עויינים או סתם סוכני אוייב. אתרים מסוג זה של שירותי ביון של ארצות שונות כבר קיימים ברשת ולא יהיה בכך משום חידוש .

בנוסף לכך נוצרים יותר ויותר מצבים שבהם יכולים להתפרסם כתבות בניגוד להוראות הצנזורה כפי שהיה בפרשת "בול " ובפרשת " קו 300" . ולאחרונה מצב זה עוד מחמיר גם בגלל הופעתם של כלי תקשורת אלטרנטיביים שלצנזורה קשה מאוד לפקח עליהם כמו האינטרנט. כן יתכן שיופיעו ידיעות בעיתוני חו"ל שהצנזורה אוסרת עליהם להופיע בארץ דבר שיעמיד את העיתונות המקומית ( וגם את הצנזורה המקומית ) באור מביך ביותר כפי שאירע בפרשת "בול ". .

אופי הקשרים בין העיתונות והשירותים החשאיים הוא מטבע הדברים בעייתי ביותר . ובעידן של תקשורת גלובאלית בו אפשר להשיג מידע ממקורות חוץ ,לא תמיד אפשרי להדחיק ידיעות שהרי כל אזרח יכול להשיג את המידע בו הוא מעוניין בעיתונות זרה או באינטרנט. מבחינה זאת האינטרנט שבו איש אינו שולט יכול להוות גם איום משמעותי לחופש הפעולה של ארגוני הביון. בין השאר אפשר למצוא שם פרטים סודיים ביותר שכל ילד בעל יכולת חיפוש יכול להגיע אליהם . הצנזורה על האינטרנט היא אפשרית אך לרוב מייגעת ולא מעשית. ייתכן שחשיבותם של ארגוני הביון כמאתרי המידע עשויה להיפגם בעקבות תפוצת האינטרנט וזמינות המידע שבו .

כיום הולך ונחלש כוחה של הצנזורה בגלל ההתפתחויות הטכנולוגיות המגוונות כמו מזעור ציוד הצילום לווידיאו וכלה בתקשורת הלויינים המקלות על זרימה חופשית ודו סתרית של מידע תוך עקיפת מגבלות הפיקוח .

אבל מצד שני התערערות המצב הבטחוני בעולם רק תחזק את הפעלתה של הצנזורה . . דומה שכיום עם התחזקות גלי הטרור שמאיימים הן על ארה"ב ועל בריטניה ובמיוחד על ישראל החופש לבקר את השירותים החשאיים שוב אינו קיים יותר . כלי התקשורת בשנים האחרונות שוב אינם מאפשרים לעצמם את החופש שאיפשרו לעצמם בשנות השמונים והתשעים לתקוף את אנשי השירותים החשאיים ביידעם את מה שנתון בכף.

השינוי בגישה זאת מתבטא גם בטרנדים בסרטי קולנוע ובסדרות טלוויזיה , כך למשל לפני כמה שנים נעשה כאמור בישראל סרט הטלוויזיה "קו 300 " שתיאר פרשיית שחיתות חמורה בשב"כ. בארה"ב נעשו סרטים שתיארו קונספירציות מצד השירותים החשאיים כנגד המדינה .ובאנגליה הוקרנו סדרות טלוויזיה כמו "המובחרים " ועיבודים לספרי ג`ון לה קארה שהציגו את אנשי השירותים החשאיים באור לא מחמיא במיוחד בלשון המעטה.

דוגמה טובה במיוחד היא בסרט הקולנוע "משימה בלתי אפשרית " שהתבסס על סדרת טלוויזיה ישנה משנות השישים שהיציגה את אנשי השירות החשאי האמריקני בגיבורים כל יכולים . בסרט הקולנוע משנות התשעים הייתה לעומת זאת "חשיבה רוויזיוניסטית "( בהתאם לרוח הזמנים החשדניים יותר כלפי אנשי שירותים חשאיים ) וגיבור הסדרה הישנה הוצג הפעם כקונספירטור רצחני וכבוגד בארצו.

אבל כיום בראשית המאה ה-21 לאחר האירוע של ה-11 בספטמבר 2001 לעומת זאת , הסרטים והסדרות שנעשים בארה"ב כמו "המגן " שעוסק באיש משטרה מושחת ובמיוחד "24 שעות" שעוסק באיש שירותים חשאיים שנלחם בטרור מתארים אנשי ביטחון וביון שאינם כלילי השלמות ואף מושחתים ואלימים אך שהם מבצעים את משימותיהם המסוכנות בהצלחה הודות לאמצעיהם האלימים .

כל זה מביא אותנו למסקנה : כאשר יש איום חיצוני חמור על המדינה כי אז כלי התקשורת לא יוכלו וגם לא ירשו לעצמם לבקר יתר על המידה את השירותים החשאיים שלה , שכן הדבר יראה כפגיעה בביטחון האזרחים פשוטו כמשמעו גם אם השירותים החשאיים יראו כפוגעים פה ושם בדמוקרטיה.

לעומת זאת כאשר המצב הביטחוני והחיצוני נרגע כי אז השירותים החשאיים הם יותר ויותר "על הכוונת " של כלי התקשורת שיעקבו אחריהם ככל יכולתם בשבע עיניים ויסירו מהם את ההילה הקיימת מעליהם .

כיום כאשר המערב שוב נמצא תחת איום ביטחוני חמור זה של התקפות טרור הרסניות שמבצעיהם יכולים להשתמש בכלי הרס המוני ואף בנשק גרעיני כימי וביולוגי , נראה שחזרנו למצב הראשון שבו יש פחות דאגה לדמוקרטיה ויותר דאגה לביטחון האזרחים . וזה אומר שיש פחות הקפדה על תואר מידותיהם של השירותים החשאיים ויותר הקפדה על כך שיבצעו את משימתם בהצלחה גם אם תוך שבירת חוקים פה ושם , או אף הרבה יותר מכך.

לעניות דעתם של כותבי שורות אלה , למרות כל הפתיחות היחסית החדשה של ארגוני ביון כמו השב"כ לתקשורת , לאור המצב הביטחוני והמלחמתי שנוצר בשנים האחרונות , שוב לא יהיה אפשר לבקר בחופשיות את שירותי הביטחון בעתיד הנראה לעין שכן יעילות עבודתם ולוא גם בשימוש באמצעים הדרסטיים ביותר תהיה חיונית על מנת למנוע קורבנות רבים בנפש.

מה שאומר אולי שבעתיד הנראה לעין עלולה הפתיחות של שירותי הביון לעיתונאים עם כל היראותה כמתרחבת בשנים האחרונות להתגלות לבסוף כמוגבלת מאוד אפילו בהשוואה לשנות החמישים העליזות כאשר ה"עולם הזה" ניהל את מאבקיו במנגנון החושך ובשליחיו השונים בתקשורת.

כלי אשכול	חפש באשכול זה
הצג גירסת הדפסה שלח דף זה ב E-Mail	חפש באשכול זה: חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה	דרג אשכול זה
עבור למצב לינארי מצב כלאיים עבור למצב משורשר	דרג אשכול זה:

הדף נוצר ב 0.10 שניות עם 12 שאילתות
צור קשר - Fresh - למעלה