את הסיפור הזה פירסמתי בבמה לפני שנים, הוא נכתב בתקופת הסדיר כשעוד כתבתי למגרה, אני עדיין חולם על היום שיהיה לי את הזמן לקחת פרק זמן מהחיים ולכתוב את הרומן הראשון שלי.
אולי יום אחד אני אעלה מקבץ כתבים וסיפורים קצרים שכתבתי ועדיין במגרה...(:
תהנו...


שגרה

הנוף החל מתעמעם וצליל עמום חדר להכרתי, מתגבר ומעלים את הנוף
עוד יותר. הצפירה תפסה אותי ישן, מנסה בכל כוחי להתמודד עם
החום ועם היתושים שנלחמו בכל מאודם על כל פיסת עור חשוף.
קפצתי ממיטת הסוכנות הקפיצית מעיף בדרך את המזרן הדק לחול,
ויצאתי מהאוהל רק כדי להתקל במשב רוח חם עוד יותר ממה שהיה
בפנים. הצפירה המשיכה לנסר באוויר ואני ניסיתי להזכר על מה
חלמתי ללא הצלחה יתרה. גל וערן קיפלו את לוח השש-בש ורצו לעבר
האוהל קוראים לעברי - הקפצה. מילה שנואה שדואגים בצבא שלא
תשכח אותה בעשרות (אלפים?) של תרגילים. ערן הגיע ראשון מדווח
לי שזו הקפצת אמת ושאגיע אם האפוד לרכב מהר, אני מביט בו במבט
עקום משהו - מתלונן על העובדה שלא נותנים לבן אדם לישון אפילו
בשבת בצהריים. "אבל הימים ימי זעם" עובר לי בראש המשפט ואני
מצטרף להמולה הכללית של איסוף ציוד והכנות ליציאה.
המיקום? נו....אי שם במרכז הארץ במקום המכונה בפי כל "השטחים"
ואני מכנה "הסיוט השני אחרי...", אחרי מה לא הצלחתי עד היום
לברר, אבל אני בטוח שיש בחיים משהו גרוע יותר מקו בשטחים.
כשהגעתי לחמ"ל, הג'יפים כבר היו מותנעים עם כולם עליהם, בג'יפ
הראשון ישב ערן המ"מ ומאחוריו שני צעירים שזה מקרוב הגיעו
לפלוגה וברק בעינהם כאילו הם יוצאים לאיזו מלחמת קודש - או
לפחות לפאב השכונתי לאסוף בחורות. התיישבתי ליד הנהג ברכב
השני כשמאחורי גל, בן המחזור שלי, רק שהספיק עקב אי יציאתו
לקורס מכ"ים לצבור פז"ם בפלוגה ולבסס את זכויותיו שם (דבר שלא
עוזר הרבה בקו בשטחים, שכן גם הוא נשאר איתי את השבת הארורה
הזו) ולצידו דימה, עוד צעיר שנראה מנומנם משהו - ודימיתי שככה
בוודאי אני נראה, אם לא יותר גרוע.
בדרך מחוץ לבסיס האזנתי בקשר לחילופי הדברים בין המ"מ לחמ"ל
לסיבת ההקפצה, מידע מודיעיני מסר על מבוקש שאמור להגיע לבית
אביו החולה באחד הכפרים באזור שתחת אחריותינו ואנחנו צריכים
להקים מחסום לוודא שאם הוא מגיע, זה יהיה למעצר ביחידה ולא
לכפר, שיגרה. תחושת שיעמום חילחלה אלי, כשחיוך זדוני נמתח על
שפתי כשחשבתי על השניים שיושבים עם ערן בג'יפ לפננו מצפים
להתרחשות כלשהי כשלמעשה הם הולכים להתייבש שעות בשמש על הכביש
עוצרים רכבים לבדיקה, החיוך נמחה משפתי כשנזכרתי שאני הולך
לעשות בדיוק אותו הדבר ופיהוק גדול כמעט איים לבלוע את הזבוב
שבדיוק סיים לבדוק את מרקם עור הפנים שלי.
אחרי שעה של עמידה על הכביש במשמרות, המצב נראה אפילו יותר
גרוע. השתרעתי על מכסה המנוע של הג'יפ, מתעלם מהחום העולה
ממנו מנסה להחזיר לעצמי את שעות השינה האבודות, השמש שכנראה
החליטה לצאת למחסום משל עצמה נתקעה באותה נקודה ברום השמיים
מתיכה אותי לנוזל דביק. אחרי דקה (שנה?) של נמנום ערן המ"מ
משך אותי להעביר את המשמרת על הכביש איתו בעשרים דקות
הקרובות. המ"מ המצטיין, החייל שהרעל זורם לו בוורידים. מעולם
לא ניסיתי להבין אותו ואת דומיו, מבצעים את המשימה הכי פשוטה
והכי בזוייה באותו להט שבו יצאו לקרב. עוצר את הרכבים הבודדים
שעוברים על הכביש/שביל השומם כאילו היו פצצות זמן נוסעות,
שיגרה של מלחמה.
מרצדס כסופה מרשימה למראה התקרבה וערן סימן לה לעצור. מהרכב
יצא שיח גדול מידות עם שפם שכל ערבי היה שמח להתהדר בו,
והתקרב. חילופי הדברים בינהם נראו כמו מחזה פרדוקסלי משהו,
השיח שנראה כמו אדם מאוד מכובד, ראש כפר לפחות, התרפס, פשוטו
כמשמעו לפני ערן, שנראה כמו ילד לידו שלא יערוך חיפוש בריכבו
ויבייש אותו בעיני אורחיו שנסעו איתו. ערן לא נראה כמתרגש
מתחינותיו של הגבר גדל המידות שנראה כאילו יכול היה במכה אחת
להשכיב אותו כמו מתאגרף מקצועי על הכביש. ערן ניסה לעקוף את
השיח המשופם וצעק לעבר היושבים ברכב לצאת החוצה, השיח ניסה
לחסום את דרכו של ערן לרכב בגופו וערן הגיב בחמת זעם, בעט בו
ודחף אותו לכביש.
אני עמדתי בצד והבטתי בכל המתרחש דרך דוק של אובך שהתערפל
בתוך ראשי, ראיתי את ערן מוציא מהרכב שני נשים כבודות ואיתן
שלושה ילדים זבי חוטם, אחד ממש תינוק כשהוא הופך בחמת זעם את
תכולת המכונית מחפש אחר דבר מה שישכך את זעמו.
אני עוד עמדתי בצד כשערן סיים והתרחק מהרכב, מבט רצחני על
פניו. השיח התרומם בכבדות מהכביש, נעמד זקוף קומה, ניער את
הגלביה הצחורה שלו שהוכתמה בזפת ואבק, ונכנס למכונית.
אני עוד עמדתי שם כשראיתי את הדימעה שנצצה בעינו של השיח,
אזרח ערבי סוג ז', כשהתניע את הרכב והתחיל לנסוע.
אני עוד עמדתי שם, בשבת ההיא בצהריים הקיצי החם ביותר שידעתי
מעודי, צופה בה, באותה שיגרה, אדי חום עולים מהכביש וערן המ"מ
דורך את הנשק......

[ זיו ]
[ fat fish ]