 |
29-12-2005, 04:09
|
 |
|
|
חבר מתאריך: 26.08.05
הודעות: 51
|
|
|
מכתב התוודות על מוות
אני לא יודע למה אני עושה את זה ולמה אני בכלל רוצה להראות את זה לאנשים, אולי כדי להקל על עצמי או כדי לשחרר משהו מהלב, לפני כמה זמן הייתי במצב ממש רע ממש בתחתית רבתי עם ההורים עברתי חזרה לאמא שלי אחרי שגרתי שנה עם אבא שלי כי עשיתי לו בעיות הרגשתי כל כך חרא שכולם שונאים אותי שכל מה שרציתי זה למות להתאבד. אבא שלי עוסק במיסטיקה ואסטרולוגיה והבנות יקום וגם אני עוסק בזה ואני חושב שזה מה שהציל אותי וגרם לי לכתוב את המכתב שאני רוצה להראות לכם, מכתב שנתתי להורים שלי ומכתב שהצליח לחזק את הקשר שלנו, אני לא מאמין שמישהו יקרא את כולו אם זה בכלל יעניין אתכם אבל זה בהחלט ישחרר לי אבן מהלב.
המכתב:
"בתחילה, המכתב הזה נועד להיכתב כמכתב התאבדות, אך כעת הוא נכתב כהצהרה לסיום ובקשת מחילה.
אינכם יודעים כמה קשה לי לכתוב את המילים הללו וכמה כואב לי תוך כדי כתיבת מכתב זה, איני אדם בעל כבוד רב אך בעל אגו גדול מכל דבר אחר. לצערי הרב הגעתי לנקודה בה אני מרגיש שאין לי חיים אלא עול על כל אדם אשר אני פוגש, איני יודע מדוע נפלתי על חיים שכאלו מדוע נגזר עלי לעשות את אותם הטעויות הללו שוב ושוב. בצער רב אני מודע לטעויות שלי ובאותו הזמן איני מסוגל לתקנם.
כל כך הרבה דברים עלי אתם אפילו לא יודעים, אבא, אמא, אחות, חברים, אני לא חושב שיש מישהו מבין כל אותם אנשים המוכרים לי שמכיר ומבחין בי כמי שאני באמת. אלוהים יודע על כל מה שעשיתי ב17 שנים האחרונות ועל רבות הפעמים שייחלתי למותי ולאומץ בשביל להתאבד, אך בשבועיים האחרונים כל אשר עשיתי היה לחשוב כיצד לסיים את חיי.
הגעתי לנוהל חיים שכולל, עבודה שינה ותכנונים על המוות, נהייתי משוגע בתוך עצמי ללא דרך מוצא, אני מוצא עצמי כיום עוד לא בן 18 ובעל יותר בעיות ממה שיש לאנשים שעברו גלגול חיים שלם. אני לא יודע כיצד המצב הדרדר עד כדי כך אני לא יודע למה עשיתי את מה שעשיתי ואני אומר את זה בכנות מלאה, אך המצב הגיע לנקודה שבה גם כאשר אני מבין את הטעויות שלי ויודע כיצד לתקנם אני איני מסוגל לעשות זאת, הגעתי למצב שאני לא רוצה בחברתו של אף אחד ולהיות עם אף אחד, אני לא רוצה את תשומת לבו של אף אחד ויותר מכל אני לא רוצה להפנות את תשומת ליבי כלפי אף אחד מאותה סיבה שאני רואה את עצמי כמחלה.
אני אפילו לא יודע מדוע אני כותב את המכתב הזה כי אני בטוח ב100 אחוזים שלא משנה מה אני יגיד דעתכם לא תשתנה ואני אשר כמחלה, לא משנה מה תגידו וכיצד תשחקו את תפקידכם, הרי כולנו מודעים למציאות, והמציאות על קנה עומדת: הורי, לא מסוגלים לסבול את הידיעה שישנו אדם בן 17 שנחשב לבנם, אחותי אינה יודעת מאיפה יצאתי ומה לעזאזל אני עושה, וכל זר אשר אני פוגש מייחל שלא יראה אותי בשנית.
אני יכול לכתוב כל כך הרבה על הדברים שאני מבין שעשיתי לא נכון ועל הדברים שאני רוצה לתקן ולשנות ובכל זאת אני יודע כי זה לא יעניין אתכם ואתם תישארו באותה דעה חצובה, אני לא מבקש רחמים ואני לא מצפה להבנה כי אני יודע מי אני ומה אני עשיתי כל חיי ואת כל הטעויות החוזרות שיצרתי במהלך שנות חיי.
אני כותב את המכתב הזה כמכתב סיום, מכתב שבסופו אני מקווה לא לומר אף לא מילה אחת, בתקווה שמי שירצה יבין ולא ידרוש הסבר נוסף ומי שלא יבין גם לא ירצה להבין וגם הוא לא ידרוש הסבר נוסף. אני עדין לא מאמין שעשיתי כל כך הרבה טעויות, כמה אגואיסט אני וכמה חסר כבוד אני, אף פעם לא ראיתי אנשים שבאמת מבינים אותי ואת החיים שלי ומאיפה אני בא, אפילו לא ההורים שלי.
תמיד ניסיתי להיות שונה, נבדל, ניסיתי להיות חזק יותר מכולם גם אם זה אומר שכולם יפגעו העיקר שאני לא יפגע, והתוצאה שנתקבלה היא שהיחיד שנפגע בכל צורה אפשרית הוא אני. הגעתי למצב שאפילו פסיכולוג לא היה רוצה לשמוע את הבעיות הללו מאדם בגיל שלי, למצב שבו הדבר היחידי שאני חושב עליו חוץ מעבודה הוא מוות, הגעתי למצב שאני שונא את החיים שלי יותר ממה שאני שונא את עצמי, הכבוד והאגו שגם הם נעלמו הסתירו את מה שידעתי לאורך כל הדרך, את האמת שאף פעם לא יצאה לאור. מצאתי עצמי בנקודה שמרוב שנאה כלפי עצמי ואגו ענק האשמתי את כולם ברצון שלי למות ובשנאה שלי לחיים, רציתי לסיים את החיים שלי רק כדי שאני לא יצטרך לסבול את אותו הידע של האמת שאני הוא האשם בכל, וגם כאשר ניסיתי למצוא דרך למות כל הזמן אמרתי לעצמי שאני עושה את זה כי כולם אשמים ואני רוצה לנקום בהם חזרה על זה שהם פגעו בי.
קראתי באחד המאמרים של אבא שכאשר אדם מגיע למצב שהוא מאמין בשקרים של עצמו ואנשים פונים אליו עם האמת הוא מגיע למצב של הכחשה עצמית, ואני הגעתי למצב שבוא אני מאמין לשקרים של עצמי עד כדי כך שכל פעם שאני מדבר עם עצמי ומסביר לעצמי כמה שאני טיפש וכמה שאני טועה זה לא עוזר ושתי דקות אחר כך אני חוזר לאותו מצב של הכחשה והאשמת הכלל.
אני לא יודע אפילו עם כומר בכנסייה היה מקשיב ומוחל לי על הטעויות שלי עכשיו, אני לא חושב שיש אפילו את חצי הסיכוי היחיד שאחד מן ההורים שלי עוד לא וויתר עלי, בכנות מלאה אני מאמין שאבא שלי וויתר עלי סופית, אני גם יודע שאני גרמתי לכך אך המחשבה שהגעתי כל כך רחוק שאחרי כל כך הרבה שנים ובעיות אבא שלי סוף סוף וויתר עלי גורמת לי להבין שהחיים שלי לא שווים אפילו לא פרוטה.
אמרו לי שהרצון שלי במוות פוגע בקרובים אלי אך בנקודה הנוכחית אני לא יודע אם עוד יש מישהו שקרוב אלי כדי שאני יוכל לפגוע בו ולא פגעתי בו עד עכשיו. כולם רואים בניסיונות שלי לברוח מהמציאות וחיפוש אחר מוות כעוד הולכת שולל וניסיון לפגוע בכולם, אבל ההפך הוא הנכון, כל מה שרציתי בחיפושי אחר סיום חיי הוא נתינת מנוחה סופית לכל הסובבים אותי שסוף סוף אני לא אהיה בסביבה לפגוע בהם בחייהם.
נשארתי בודד בחשכה כשאני אפילו לא רוצה את עצמי כחבר, מחזיק בכל הידע על עצמי ועל הסביבה מאמין שרמת האינטליגנציה שלי מעט גבוהה מדי ולכן אף אחד אינו מסוגל להבין אותי, אני לא יכול לחשוב על דבר עצוב יותר מאבא שוויתר ואמא שאינה מבינה כבר הרבה שנים ואחות שפוחדת ממני.
כתיבת המכתב הזה בבכי שאינו מפסיק רק גורמת לי להבין את טיפת המחיר אשר אני עוד לא התחלתי לשלם, אני אפילו לא מסוגל להביט לאדם בעיניים כי אני יודע שהוא יראה את כל האמת בעיני, גם מכתב זה נכתב מרוב בושה לומר את המילים הללו למישהו פנים מול פנים, כשיש כל כך הרבה הסברים להסביר אני אפילו לא יכול להאמין שאני כותב את זה.
מהיום הראשון שלי בבית הספר, מהפעם הראשונה שהלכתי מכות והוזמנתם לבית הספר ידעתי שאני שונה, ללא כל קושי ביטוי או הבנה בתוך תוכי תמיד הייתי שונה, הציניות הגוברת והחוסר אכפתיות עמדו לי כמגן מהאמת המדלדלת בפני מדי יום, שאני בודד ונסבל בפני אחרים, מאז ומתמיד מצאתי את תחומי העניין בענייני אחרים ומבוגרים אשר לא היו קשורים אלי, נכנסתי עמוק לתוך עולם המבוגרים שעומד עשרות שנים לפני, תחומי הכסף והשוללות, מצאתי עצמי מחפש אחר עולם המבוגרים ששם אולי אני אחשב כאחד כמו כולם כי בעולם הנעורים אני לא קיים.
שנאתי את החיים שלי מכף רגל ועד ראש, את כל הרגעים שעברתי ואת כל האנשים שראיתי, בתור אדם בחברה קיומית בעולם אני שונא כל דבר אשר קשור ליקום הזה, החל מעצמי ונגמר בעצמי. אני שונא את זה שיש לי אמא ואבא ואחות קטנה, את זה שאין לי חברים, שעזבתי בית ספר, שאני מתעסק בעולם של מבוגרים, שאני עובד, שאין לי כסף, שאני מרגיש צורך בקמצנות, שאני גרתי עם אבא ושני אנשים זרים, שעברתי דירה, שאני עוד לא בצבא, אבל לצד הגוף האנושי יש גם הצד הנשמתי שבצורה מסוימת מונע ממני את כל אשר ייחלתי לו בשבועיים האחרונים, וזה למות. הנשמה שלי והמצפון שלי לא מאפשר לי לחשוב על זה שאני שונא את אמא או את אבא או את אחותי, לא מאפשר לי למות בשקט.
לא יכולתי להיות אדם מאושר יותר אם מישהו היה בא ויורה בי אבל ההבנה שאלו החיים שעלי לחיות ולחיות עם כל הטעויות וההבנה שעצם זה שאני רוצה למות פוגעת באחרים עוצרת אותי. אף אדם נורמאלי, ואף אחד בגיל שלי לא חושב יום וליל על מוות, כשאני בבית אני חושב על לקום ולחתוך עצמי, כשאני לוקח כדור אני חושב על לבלוע 20 ולהרעיל את עצמי, כשאני בכביש אני חושב על לנסוע ברמזור אדום ולעשות תאונה, אני כבר לא יודע על אילו עוד דרכים לחשוב.
כל חיי היו והינם טעות אחת גדולה, ועל טעות אחת גדולה גם 1000 מילות סליחה לא יעזרו, והמכתב הזה רק יכול לנסות להשתוות ל1000 מילות סליחה אשר מכילות בתוכן את כל 17 שנות חיי. אני רק מקווה שלפחות כשהייתי תינוק לא עשיתי את אותם הטעויות שעשיתי בשאר הזמן.
לא האמנתי שאני יגיד את זה, ולא האמנתי שאני בכלל יראה דבר כזה קורה, אבל אישה זרה, אישה שאני האגואיסט שונא יותר מכל דבר בעולם כי היא גילתה אותי לעולם, לא האמנתי שדווקא אריאלה היא זאת שתפיל אותי לקרשים על טעויותיי, לא האמנתי שזה יגיע דווקא עכשיו ולא האמנתי שזה ילך כל כך רחוק.
תמיד חשבתי לפי דרך חשיבתו של אבא שאם אני אעשה טעות המכה תבוא כמחלה כמשהו פיזי, אך כיום אני מבין שהמכה הכי גדולה בשבילי היא לא הכאב הגופני שאליו אני מייחל מדי יום אלא הכאב הרגשי שחל בליבי והידיעה על כל טעויותיי, ואני משלם על כל אותם טעויות בעזרת אותו כאב רגשי שלא משתווה לאף כאב פיזי שהרגשתי בחיים שלי.
תמיד מסיבה שאולי לא אבין, ידעתי מה לעשות ומתי לעשות ואולי אפילו מספר צעדים לפני כולם, תמיד הרגשתי שאני מבין יותר ויודע יותר ורגיש יותר ולצערי לא תמיד יישמתי זאת כהלכה. התבקשתי על ידי אישיות פנימית לפרט את אותם הטעויות שאני מכיר ומבין שעשיתי, אך לפני זה אני מעוניין להסביר מדוע שאני מרגיש שאף אחד לא מבין אותי.
תמיד שמעתי מפיכם שיש לי חיים נהדרים, קיבלתי כל מה שרציתי ומה שכל ילד אחר מייחל לו, כל פעם שרבנו הטענות שעלו זה שאני אנוכי בגלל שאני מקבל כל מה שאני רוצה ולא נותן שום דבר, וכל פעם שלא הייתי מרוצה ממשהו הטענה שעלתה זה שיש לי חיים נהדרים ואני צריך להיות מרוצה.
בבקשה אני אשמח להסביר לכם מדוע אתם לא יודעים מי זה הבן שלכם ומה הוא מרגיש, מדוע החיים שלי הם כזבל ולא מה שכל ילד אחר היה מבקש, מדוע אתם נעניתם לטעות חוזרת שבזמן שאני עשיתי כל כך הרבה טעויות בחיים שעליהם אני בוכה היום, אתם עשיתם גם כן טעויות.
לא, למרות שאני כמו כולם וכמו כל ילד רוצה מתנות, דברים חדשים, אופנוע טוב, מחשב טוב, מיטה טובה, בתחתית של כל דבר הסיבה שתמיד הייתי כזה אנוכי וכזה מגעיל וכזה אנטיפט היא בגלל שתמיד הייתי עצבני על זה שהאשימו אותי שיש לי כל מה שאני רוצה ושאני לא נותן לכם את מה שאתם רוצים, אבל בעצם לא היה לי מה שאני רציתי, היה לי מה שאתם חשבתם שאני רוצה אבל לא הכרתם אותי.
אתם רגילים לתשובה שאני נותן והיא בדרך כלל מגיעה בסגנונות של, "שיהיה בכיף" "מי ביקש" "מה אכפת לי" "מה אני שם זין", תשובות אלו חזרו על עצמן שוב ושוב, רוב הפעמים מייאוש חוזר ובחלק מן הפעמים במטרה אולי להראות לכם מה אני מרגיש. אף פעם לא הכרחתי אף אחד לעשות שום דבר, בתור ילד להורים ידעתי לבוא ולבקש, אין דבר רע בלבקש, יותר מזאת בחיים המציאותיים הללו כאשר אדם מקבל דבר מה הוא יודע טוב מאוד לקחת אותו ולא להגיד לא. תמיד יצאתם בהצהרות יש לך הכל, חדר גדול, מחשב גדול, פרשת מבית ספר, לא הכרחתי אתכם דבר, כהורים שאתם נתתם לי כבקשתי אבל זה לא עשה אתכם טובים יותר בעיני, זה פשוט היה תהליך נורמאלי בחיים שקיבלתי כמו כל דבר אחר, כמו לישון ולאכול.
אותם תשובות באו גם מכעס שלא הבנתם מה אני רוצה באמת, מתוך חוסר הבנה של מה אני מרגיש, מתוך ציניות כלפי החוץ כי את האמת כבר לא הייתי מסוגל לקבל, וגם מתוך מגננה בפני הדברים הרעים, היו ועדין יש כל כך הרבה כאב בחיים שלי עוד מבית הספר שפשוט חסמתי את עצמי לכל דבר אחר בין אם רע או טוב, אם רציתי לקחתי ואם לא לא, אבל מה שתמיד נשאר זה שלא הכרחתי אף אחד לשום דבר, ביקשתי כי אני רוצה לבקש ואני מרגיש חופשי לקבל דברים, כל אחד אוהב לקבל, כשרציתי לתת נתתי וכשלא לא, רגשות האשמה שהפלתם עלי כי אתם נתתם לי ואז אני חייב לתת לכם לא עזרו, לא רציתי להכניס עוד כאב לחיים אז לא היה אכפת לי מאף אחד אחר. אבא בטח יגיד עכשיו כמו תמיד "אני אבא שלך, אני צריך לעשות את זה, אתה לא צריך להכריח, אתה רק דורש את זה, ואם אנחנו לא עושים אתה עצוב". אתה צודק, אני מצטער שאתה מרגיש שדרשתי, וכן הייתי עצוב אם לא הייתם מסכימים, אבל כמו שלא היה אכפת לי מעצב של אחרים נהגתי גם לחסום את העצב שלי ולדחוק אותו שגם אם מישהו היה פוגע בי הייתי מתעלם, לקחתי את זה כתכונה נעלה וככל הנראה אף אחד אחר שלא הכיר אותי שזה כולל גם את ההורים שלי לא ידע לקבל את התכונה הזאת.
ביקשתי דברים, כמו כל ילד וכל אדם, אם לא הייתם נותנים אז במידה מסוימת אולי בחלק מהמקרים הייתי עצוב אבל לא הכרחתי, טוב הלב או האכפתיות הם אלו שגרמו לכם לענות לבקשתי אבל זה לא אומר שיד ביד אני צריך לענות לבקשתכם ושאתם צריכים להחזיק לי את כל אותם "טובות" שעשיתם לי כי אני "דרשתי".
מה שלא הייתי צריך לבקש, אבל תמיד ייחלתי לו בכל חיי זה שאתם תראו אותי כמי שאני ותראו את מה שאני צריך באמת, מה שלי לא הייתה הזכות או האומץ לבקש, ולמה? כי ידעתי שאם אני אבקש, זאת תהיה בעיניכם הכרחה , במיוחד שלא הבנתם אותי ולומר את האמת, רציתי שתבינו אותי בעצמכם ללא עזרה ממני, ההבנה שהייתה נדרשת מכם אם הייתי מבקש את הרצון האמיתי הייתה גדולה מדי כדי שתעמדו בה ותבינו אותי וידעתי שאלה אם כן תעשו זאת לבד, אני רק יהרוס את זה.
לצערי הגעתי למחסום, למצב שבו אתם כבר לא יכולים להבין אותי לבד וכבר לא רוצים להבין אותי ולכן המכתב הזה נועד לומר את כל האמת ורק את האמת, ולכן גם אם אני אפגע פה במישהו זאת האמת. רציתי חיים שקטים, להיות עם חברים, לא לדעת הכל, לא להיות מעורב, לא להרגיש צורך להיות מעורב, לא להיות במשפחה שרבים, שההורים מתגרשים, שאני לא רוצה ללמוד יותר ולפרוש, שאני עובר דירה כי ההורים גרושים.
ועכשיו אמא תבוא ותגיד, "אף אחד לא אמר לך לפרוש יכולת להישאר" ואני אענה לך מראש, לא רציתי להישאר, אני שונא את זה שלא רציתי להישאר, אבל לא רציתי!!!! ואת ואבא שכביכול תמכתם בי נראה כאילו עשיתם את זה כי אתם חייבים ועד היום אתם מזכירים לי, אז לא ביקשתי מימכם לתמוך בי, אפילו לא שאלתי אתכם אם אתם מרשים לי לפרוש, אתם עשיתם את הבחירה הזאת, בחירה שככל הנראה אתם מרגישים בצורך להזכיר כל פעם מחדש.
את יודעת מה אני רוצה אמא? אני רוצה הבנה, את יודעת למה אני ציני? כי כשאני מדבר ברצינות צוחקים עלי, את יודעת למה אני אגואיסט? כי תמיד הייתי לבד ואכלתי חרא מאחרים בבית ספר ובחיים, אז למדתי לא לספוג, שמעתי את המריבות והתעלמתי ודחקתי הכל החוצה כדי לא להיות פגיע כדי להפוך את עצמי לחסין, הכנסתי את עצמי לבעיות הכספיות שלכם למרות שלא רציתי אבל הכנסתי – "למה הכנסת אף אחד לא אמר לך" , לא אמא, אף אחד לא אמר לי אבל ככה זה קרה ומאז אני חי עם זה, עשיתי את זה כדי לדעת הכל, כדי להיות מוכן לבעיות עתידיות כדי שאני, אני עצמי לא יפגע בגלל אף אחד, שאני יהיה תמיד מוכן להגן על עצמי ובגלל זה עשיתי טעויות שלי, ולא אני לא מאשים אותך זאת הייתה החלטה שלי, אבל עצם זה שאני יודע שמה שאת הולכת להגיד לי זה שאף אחד לא הכריח אותי מראה לי כמה את לא מבינה אותי וזה מעציב.
אני הילד הכי בן זונה בעולם, אני התחלתי את החיים שלי ככה, אני הובלתי אותם להחלטות הבאות שהובילו אותי לנקודה היום שאני הילד הכי בן זונה בעולם, אני עשיתי את הבחירה, אני הלכתי עם הזרם ואני כיום עשיתי את הטעויות. ובכך להראות לכם שלמרות שאתם חושבים שאני מניאק אגואיסט מה שאני כן אבל בכל זאת אני כן יודע מהן את הטעויות שלי ושאני צריך לתקן, אני אפרט לכם פה.
אני אנוכי, אני חושב רק על עצמי, אין לי כבוד כלפי אחרים, אני מקלל, אני לא יודע להתחשב ברגשות של אחרים, אני לא אחראי, אין לי השכלה כי פרשתי מבית ספר, אין לי חברים כי הלכתי מכות, אני לא שומר עבודה קבועה כי אני לא מתמודד עם קושי, אני חוצפן, אני לא מסוגל לעמוד בפני הטעויות שלי כי אני פחדן ואגואיסט, אני בוגד, אני מגעיל, אני לא יודע מה זה תמיכה, כבוד הדדי, עזרה, אני לא יודע להפגין אהבה, אני לא יודע להפגין כבוד כלפי זרים.
הטעויות שעשיתי עד היום התחילו מכך שהייתי מופרע והלכתי מכות, הם המשיכו בכך שלא ידעתי לרסן את עצמי ונותרתי לבד בתוך עצמי, המשכתי בדרך השגויה והובלתי עצמי למצב שבעזרת קצת מוח ניסיתי להכניס את עצמי לחברה, על ידי בגדים, או מוצרים, הגעתי למצב ששום דבר לא עזר, כי מעל הכל לא התאמתי והייתי ביישן, אז המשכתי במסגרת הטעויות הייתי מופרע גם ב-ז' וב-ח' וביא' החלטתי לפרוש, אולי ימי הפורענות עברו אבל חזרתי למסגרת לא שגשגה ועשיתי עוד טעות בפרישה, המשכתי במסגרת הטעויות ועברתי לאבא כדי לאמלל לו את החיים באנוכיות שלי ובחוסר הכבוד שהיו אף עוד שני טעויות עקב זה שלא הצלחתי להתקבל לחברה בבית הספר והסתגרתי, המשכתי בכך שלא עבדתי וישבתי בבית כל היום, וכשכן עבדתי לא התמודדתי עם המצב ופרשתי מה שכמובן עוד טעות לאוסף, מעבר לכך המשכתי בהפגנת הזנות שלי והתייחסתי זהה גם לזרים – לציין אריאלה ומשפחתה, לא כיבדתי את המצב שגרים שני סוגי אנשים בבית והמשכתי במסגרת החיים ההפוכה שלי, לא התחשבתי בצרכי האחרים וחייתי את חיי כיחיד בבית, לא הפגתי את רמת הכבוד הנדרשת בין חברים וחייתי כאילו אין אף אחד אחר בסביבתי, לבסוף – בגדתי בבין משפחתי ובמי שהכי יקר לי והפניתי לו את הגב רק בגלל אגו גדול ואנוכיות של אי עמידה מאחורי הטעויות שעשיתי והבנתם, ולמרות שידעתי לאורך כל הזמן שאני טועה לא הצלחתי להשתנות, אלוהים יודע שניסיתי ורציתי ולא הצלחתי, עד שהגעתי למצב שממבוכה ואנוכיות אמרתי לאבא שאני לא מתכוון להשתנות גם אם זה אומר לעבור לבית אחר, ראיתי שאבא לא מבין אותי וידעתי שהוא לא יבין אותי ויותר מכל התביישתי אז פשוט וויתרתי והלכתי על אגו גם אם זה אמר לדפוק בן משפחה, ואז זה הגיע לטעות האחרונה שנכנסה לי בראש והרסה לי את החיים, טעות שאני בטח לא צריך לפרט עליה כי אתם יודעים מה היא.
אמא – הלוואי, הלוואי שהיית יכולה לראות אותי כמו שאני בראש פתוח, עם כל האהבה שיש לך אלי זה לא עוזר וזה לא מה שחיפשתי גם אם זה היה טוב לשמוע כשהיו לי בעיות זה לא מה שחיפשתי, קיוויתי שתביני אותי ביום מן הימים אך אף פעם לא גילית מי אני באמת והבנת אותי.
אבא – זכורות לי הפעמים הרבות שאמרתי לך שאני שונא אותך כעוד מתקפה חבויה על מנת להגן על כבודי מפני הטעויות שלי, וכעת אני חושב שהייתי מעדיף לשמוע אותך אומר לי "רון אני שונא אותך" מאשר לדעת שאתה פשוט וויתרת עלי. ישבת והתחננת בפני ללא כבוד ואני לקחתי גם את הכבוד שלי וגם את שלך ולא וויתרתי, ולכן לך יש כבוד ולי אין כלל. הלוואי ולא היית מוותר, הלוואי והיית מבין אותי כמו מי שאני, אך כמו אימא למרות שאיתך היה יותר קל לדבר, לא ממש הבנת מה אני רוצה ומי אני באמת. הדבר היחיד שאני יכול לבקש ממך עכשיו זה שתשחרר אותי, כי גם אם הייתי רוצה ואני באמת רוצה לשאר איתך כמה שאפשר, אני יודע שכל דקה שאני איתך היא כמו גיהנום לעתיד ואני רק פוגע. אולי אתה רוצה להגיד לי שאני לא כזה, אולי תרצה לסלוח לי למרות שלא נראה לי שזה יקרה, ואולי בפנים תרצה שאני אגור איתך, אבל שנינו יודעים שאני זאת רק מחלה ללא תרופה.
אתה וויתרת באותו יום על הכבוד שלך להציל את עצמך ואני לקחתי והפכתי את הקערה והראיתי כאילו אתה וויתרת עלי כי ככה החלטת, אני מאמין שאתה באמת וויתרת עלי אבל לא כי החלטת, אלא כי אני גרמתי לך, אתה לא יודע כמה זה קשה למרות כל מה שעברת, כמה זה קשה לומר על עצמך שאתה אגואיסט ואנוכי, לומר על עצמך שאתה מחלה ללא תרופה ולדעת שהכל נכון וזה לא סתם מרחמים, לדעת שאין לך מוצא אפילו לא בין הקרובים לך ובמצב הנוכחי גם זרים נכנסים לתמונה.
אני אולי אחד האנשים הכי האגואיסטים בעולם והכי סגורים שיש, ואני לא יודע כמה אנשים באמת הצליחו לומר את זה על עצמם ולהבין את זה, אבל הבעיה שלי היא שלמרות שאני מבין את זה אני לא יכול ולא מסוגל לשנות את זה, לא משנה כמה רציתי לא הצלחתי, לפחות אני יודע שאני זה שגרם לי להיות ככה, וזה לא השקפה של ההורים, זאת השקפה עצמית.
אבל אם יש סיבה אחת, אחת שבגללה אני יכול לכאוס עליכם היא שאף פעם לא תמכתם בי באמת והבנתם אותי, וזאת האמת מנקודה המבט שלי. ולא גם התמיכה שכן הבאתם לי בתור הורים, כשבאתם כל יום לבית הספר, ופסיכולוגים, ופרישה מבית הספר, זאת לא התמיכה שאני רציתי או הייתי צריך, ולשאלתכם הבאה – אני גם לא ידעתי איזו תמיכה אני צריך באמת כי עוד לא הייתי בגיל שיכולתי לדעת, ולא ידעתי איך לבקש או להסביר מה אני באמת צריך כמו שאני מסביר לכם היום.
כן, תמכתם או ניסיתם לתמוך וכן הבנתם או ניסיתם להבין – אבל יש הבדל בין לעשות משהו מסוים לבין לעשות אותו נכון, ולצערי האמת היא, ההרגשה הפנימית האמיתית שלי היא, שאתם לא הבנתם ועדין לא מבינים אותי ולא תמכתם והיום לא רק שאינכם תומכים בי אלא גם וויתרתם עלי – ושוב זאת רק באשמתי ואני לא מאשים אתכם בכלום, אבל התבקשתי לומר את האמת, אז זאת האמת, אלו רגשותיי.
כמה חלומות היו לי ולעולם לא יתגשמו, כמה תקוות היו לי ולעולם לא יתממשו, כמה דברים ייחלתי לאחרים ולעולם לא אהיה מסוגל להגשימם וכמה דברים ייחלתי לעצמי ולעולם לא אוכל לתת לעצמי אותם. על כמה דברים שאני מצטער ולא יכול לכפר עליהם, על כמה דברים אני שמח וכבר לא זוכר אפילו לא אחד מהם, כמה שמחה הייתה לי אפילו לו כפרוטה לעומת העצב שהיה, וגם הייעוד שלעולם לא היה עדין לא קיים.
אני אדם-נער מרחף בחשכה כבר מכיתה א' ללא הבנה, אמרו שאני בעל אינטליגנציה, אדם נבון, אמרו שאני מתוק אבל זה לא היה נכון, אני לא אינטליגנטי, אני בטח לא נבון, אני לא כזה מתוק, אני אפילו לא שווה דאגה. כי אם הייתי כל אלו, אז הייתי פותר את הבעיה כשהיא עוד החלה ולא מגיע למצב שהיא נגמרה כשלא נפתרה, ובעיה שנגמרה ללא פתרון זאת אותה תוצאה של סרטן ללא תרופה – אדם מת.
התחלתי בכך שאמרתי שהמכתב הזה היה כמכתב התאבדות, מכתב שעליו חשבתי כבר חודשיים וחצי איך לכתוב אותו ומה לרשום בו, והיום אני כותב אותו כמכתב סיום ומחילה ובמידה מסוימת התאבדות, כי כל רצון שלי לתחייה נגמר ונעלם, הנפש שלי, הנשמה כבר ישנה ממזמן רק מחכה לרגע שהגוף האנושי ימות. כמו שאני מדבר עכשיו אני הייתי שולח את עצמי פסיכיאטר אבל כמו שאני מכיר את עצמי, זה לא יעזור, אני רק יכול להמשיך לסבול את החיים האלו כמו שהם ואולי משהו עוד יחיה והייעוד שלי עוד יגיע והנשמה תתעורר, אולי אני עוד אקבל הבנה ותמיכה בעתיד ממישהו זר או אחר או שאולי אני אעזור אומץ ויעשה את מה שנחשב במעשה פחדנים אך משום מה לא נראה כל כך קל וזה לקחת את חיי.
ולי מכם שיש תהיות על כמה שאני משוגע, או מטומטם שאני חושב כך, אז אם קראתם את כל המכתב ואתם עדין חושבים שאני מטומטם שאני חושב כך ושיש לי איזושהי סיבה לא לחשוב כך או אפילו לחשוב אחרת אז כנראה שאתם באמת עדין ואף פעם לא הבנתם אותי ומי אני.
רון."
_____________________________________
חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
