מישל דורשינסקי מתאר את עולמם האפל והמוזר של המדליפים ומפיצי השמועות, שרצחו את שמו הטוב של השופט אך לעולם לא יורשעו

רמת השרון הוא מקום שבאמת נעים לחיות בו: העיר מטופחת ונקייה, בתי הספר טובים, השירותים העירוניים ראויים להערכה, ישנה קבוצת כדורסל בנות מצטיינת והיה לנו שופט בית משפט מחוזי בת"א שנרצח פעמיים: פעם איבד את חייו ובפעם השניה את שמו הטוב. את ד"ר אזר רצח, לפי דברי המשטרה, רפי נחמני בשירותו של יצחק זוזיאשווילי. את שמו הטוב של השופט רצח "סרן שמועתי", לו פנים רבות והוא מסתובב בקרבנו ועדיין חופשי לרצוח שוב ללא כל חשש.

אז מי אתה באמת "רב סרן שמועתי"?

שמועתי דיגיטלי

קבוצה זו מחוברת לכל ביט מידע דיגיטלי העובר ממקום למקום באלחוט או בצורה קווית. במקרים רבים מדובר באנשים המכורים לחלוטין לתחביב איסוף המידע, המשקיעים הון ברכישת כל אביזר שיעזור להם לשמוע ולקלוט את מה שהם לא אמורים לשמוע או לראות. קידוד? הצפנה? הצחקתם אותם.

חברי הקבוצה מאופיינים בשלושה מכשירים סלולריים המוצמדים בצורה בולטת לחגורה,מכשיר מירס משוכלל ושתי זימוניות הצרובות לקלוט את כל המידע של זק"א, יש"ע ומד"א. לחלקם מכשיר סורק תדרים הנעול על רשתות משטרה וכוחות הביטחון יחד עם רשימת הערוצים המעודכנת. "שמועתי" נוהג להגיע לכל מקום ברכב המצויד ביער אנטנות שחלקן לא מחוברות לכלום אבל מרשימות מאוד, או בג'יפ שעל הכיסא לצד הנהג זרוק מחשב נייד ה"עולה" על רשתות אלחוטיות פתוחות. לקינוח יש כמובן מחשב כף יד עם רשימת טלפונים שהם מושא חלומו של כל עיתונאי.

"השמועתים במדים"

פרשת הפוליגרף וההדלפה לתקשורת של תת אלוף שמואל זכאי, העלתה לכותרות את נושא ההדלפות מפי מקורות צבאיים בתפקיד. בפגישה שערכתי עם גורם צבאי לשעבר שליווה קצינים בכירים, הוא סיפר לי כי במקרים רבים כל הופעה של מצלמה או מיקרופון, הפכו את אנשי הצבא למשהו אחר- מעין מעבר מדמות צבאית אפורה לכוכב תקשורת. במקרה אחד, הקצין כלל לא התייחס לתדריך שאמור היה לתת לפקודיו ואץ לו להסתודד עם העיתונאי שהגיע למקום.

"רב סרן שמועתי במדים" יכול להיות קצין או נגד הנמצא קרוב או ממש בלב המידע הרגיש, או לחילופין יהיה זה המפקד המאובק בשטח שמחפש להראות לחבריו איזה מידע הוא צופן. המדליף יכול להיות גם סתם איזה חייל הפשוט היושב לו במשרד מעופש לאור פלורוסנטים, מתקשה לשאת עוד את כמויות המידע שעוברות דרכו ופשוט חייב לשתף גורם נוסף. דמויות ססגוניות בקבוצת "שמועתי במדים" יהיו לעיתים שוטר בכיר המדליף מידע שרק צמרת המשטרה יודעת, תורן לילה בחמ"ל, איש יחידת מודיעין, מוקדן במרכז שליטה ובקרה, נהג "בוס" או אפילו בכיר שרוצה לסבך את עמיתו.

חשוב מאוד לציין כי קצינים רבים עוברים בדיקת פוליגרף כל שישה חודשים. אחת השאלות בבדיקה היא: " האם יש לך איזה שהוא קשר עם עיתונאים" – ובכן לחלקם זהו חלק מהעבודה היומיומית, מה שלא מאפשר לבדוק אם הם מדליפים מידע או מוסרים את מה שאמורים למסור בצורה גלויה.

"שמועתי בפנסיה"

קבוצה זו היא הקבוצה הפעילה והמסוכנת ביותר של "שמועתים". היא מורכבת מאנשי מפתח שכבר לא משרתים בכוחות הביטחון עקב יציאתם לגמלאות. השעמום וחוסר המעש מביאים אותם לבצע פעולות הגובלות לעיתים בחוסר אחריות משווע. חשוב לזכור שכאן מדובר על אדם שהיה מעורב בפעילות אינטנסיבית, היה לו כבוד, מעמד וכוח- ופתאום הוא מוצא עצמו זקן, בודד וחסר כל סיבה מרתקת לחיות.

מה שהכי מעצבן את "השמועתים הפנסיונרים" היא העובדה הכואבת שאיש אינו מתקשר אליהם לשאול לשלומם או להתייעץ עימם על נושאים חשובים כאלו ואחרים כמו פעם. חוסר הפעילות והמעבר הדרמטי ממש לא יושב היטב בתודעה שלהם והם מרגישים צורך עז למצוא חזרה את הכבוד שליווה אותם רוב ימי חייהם. דבר זה מתבצע בעצם הפעלת אותם המקורות שעבדו מולם בימים הטובים. הזקנים סופגים הנאה עצומה משחזור החיבור לצינורות המידע הכי רגישים שיש, או לחלופין הפעלת אותם גורמים שהם עצמם הכשירו: פיקודיהם לשעבר הגומלים להם עתה באינפורמציה שערכה לא יסולא בפז. כאשר המידע הוא דבר נחוץ ומיידי הם שבים לגדולתם וחולבים את הרגע עד תום. את הביטחון שלהם הם שואבים מעצם העובדה שלא חלים עליהם יותר חוקי המעביד וליתר ביטחון מסתתרים תחת מטרית האנונימיות : כתיבה בפורומים תחת כינוי, פקסים למערכות העיתונים, וטלפונים חסויים לעיתונאים.


מה מניע את השמועתים?

בכתבה בערוץ 10 חשפתי בעבר חלק מהטכנולוגיה שנאספת לחיקו של "תת אלוף שמועתי" מהקבוצה הראשונה. תוכנה מדהימה המציגה את כל הודעת הביפר על מחשב המחובר לסורק תדרים שניתן לרכוש בכל מקום. עד היום לא סולחים לי רבים מה"שמועתים" על החשיפה, תכונה זו של חוסר אחריות ונגיעה לחיי אדם כלל לא מעניינת אותם. כמו מסוממים לאינפורמציה הם חייבים להעביר את הסודות הכמוסים ביותר לחשיפה כזו או אחרת. זכור לי מקרה חמור מאוד של חשיפה בתום לב של מקור צבאי באינטרנט. ביקשתי מ"שמועתי" שעלה על המקרה כי יפנה בבהילות לאותו גורם צבאי ויידע אותו כי הוא חושף מידע רגיש ביותר. התגובה הייתה עיניים מעוגלות וצווחה: "השתגעת!? אם אני אגיד לו הוא מיד יסגור את זה ולי לא יישאר כלום !!"

ההתמכרות של ה"שמועתים" לחשיפה מזכירה את עדת הקופים שאנו רואים תמיד בשידור חי עם המכשיר הסלולרי ביד והבהייה למצלמה עם השפתיים שאומרות "אתה רואה אותי?"

ל"שמועתים" אין את הפריבילגיה להיחשף בכל צורה שהיא ולכן הם שואבים הנאה מרובה מעצם הגעת התוכן שלהם לאותו עיתונאי ומשם לציבור. ישנם אלו שזו מהות חייהם והם אוספים "תיק עבודות" שיהיה מה להראות לנכדים. התכונה משותפת לכולם היא הרצון הבלתי נשלט לחלוק את המידע הרגיש ביותר עם אותם "מסכנים" המגששים באפילה. המשפט שאני תמיד שומע הוא: "שלא תשכח ממי שמעת את זה ראשון!", "ראית? ראית? ","נו עכשיו אתה מאמין לי שאני מקושר?". המקורות אינם זוכים ולו לאגורה שחוקה על המידע שמסרו אלא מונעים בידי יצר העליונות המוכיח כי להם יש מידע שלנו העיתונאים אין וכך נוצרת תלות שמענגת אותם ונותנת להם תמריץ לתת עוד ועוד "סקופים".

המרחק מרגע ההחלטה לחשוף את המידע ועד הגעתו לציבור הוא אפסי. ישנם מספר פורומים בארץ המככבים בהעלאת כל שבב מידע לאוויר. המידע שם הוא לעיתים כה רגיש עד כי ידוע לי שאותם הפורומים הם דף הבית אצל אלו שנועדו לאכוף אותם. מעבר לאינטרנט יש כבר מי שסוחר ומרוויח מההדלפות: ידוע לי על מקור איכותי שאינו יכול להתאפק מלהדליף את המידע לחבר שבמקרה מכיר "שמועתי דיגיטלי", הנמצא באחד ממוקדי התקשורת של ארגון שמוכר שרותי מידע המגיע לזימוניות שכל אחד יכול לשכור, הלה אינו מהסס, ושנייה אחת לאחר שקיבל את המידע הוא לוחץ על כפתור והופ! המידע זורם לאלפי מנויים (משלמים) ומשם מתחילה שרפה באש קוצים.

הצלחתו של "רב סרן שמועתי" נובעת מרדידותם של אנשים ומהצורך שלהם להרגיש חשובים ובמרכז העניינים כאשר מוגנבת לאוזנם פיסת מידע עסיסי. אותם אנשים יפיצו את הרכילות המרושעת לכל מי שיהיה מוכן להאזין ללא כל חשיבה על השלכות מעשיהם. אבל, יש רק בעיה אחת: לעיתים קרובות "רב סרן שמועתי" טועה או ממציא ידיעה שההשלכות שלה על הנוגעים בדבר הן הרות אסון.

מקרה השופט אזר

הדוגמה הקשה ביותר היא פרשת השופט עדי אזר, שכאמור, נרצח למעשה פעמיים: בפעם הראשונה במעשה המתועב עצמו בו נחצו כל הקווים האדומים, ובפעם השניה נרצח שמו הטוב באמצעות גל שמועות שאפף אותנו בשבועות שלאחר האירוע. השופט אזר לעולם לא יחוש יותר דבר, אולם דמיינו בנפשכם את בנו עומר בן התשע, מגיע לבית הספר ומכל הכיוונים סופג מידע על מעללי אביו שלא היו ולא נבראו. מה עובר על ילד כזה שכולם יודעים על אביו דברים שהוא לעולם לא ידע?

מרגע הירצחו של השופט סערה המדינה: כמובן היה את הרצח - אבל מה שעניין את כולם היתה הסיבה לכך- אותם פרצופים שאני רואה בבית הספר, בבנק, במכולת התעקשו לספר לי מה בדיוק קרה שם. חלקם תמה כיצד אני כעיתונאי לא מתרגש מהמידע האקסקלוסיבי שאני מקבל ומדוע אני לא מתייחס בכבוד למקורות האמינים שהזינו אותם. מצחיק היה לראות היה כיצד אנשים מגיעים לנושא: חלקם עשו עצמם מדברים בקולי קולות בסלולרי וציינו פרטים מדהימים לגבי הרצח ורק חיכו לשאלה מאין להם המידע ומהו, חלקם פנו אלי ישירות והחלו לוחשים כממתיקי סוד את הרפתקאותיו הפרועות של השופט.
לשאלה מאין להם המידע המדהים והפרטני, גחנו קדימה ולחשו כי: "יש להם מקור בכיר, מישהו מבנים, אחד החוקרים, בן משפחה, חבר של הרוצח!" – בקיצור כולם ניזונו מאותו רב סרן שמועתי.

לי רק נותר להתנצל מכאן בפני משפחת אזר, בפני בני משפחת אברהם, אביטן וסוועאד. ובפני כל מי שנגרם לו עוול עקב רכילות מרושעת שלא היתה ולא נבראה. אני רוצה להתנצל בפני בני משפחות הרוגים שנודע להם על מות יקירם מרכילויות ולא מפי גורם רשמי המלווה ברופא, אני רוצה להתנצל בפני מי שחייו נהרסו ושמו הוכתם לעד בגלל שמועות ואלוהים עדי כי יש לי חבר אחד שעד יומו האחרון ישא אות קלון על גבו בגלל עבודתו הנאמנה של רב סרן שמועתי.

http://news.walla.co.il/?w=/0/636274

סמטרעתונאי, שהברנז'ה עשתה ממנו "פרשן צמרת".

זה קשור לנושא בערך כמו שאברמוביץ קשור לנושא, אבל אם יש הזדמנות לדבר על משהו שאני לא סובל, אז למה לא?

הקשור לנושא יותר מאמנון אברמוביץ'.
רק דוגמית קטנה מתוך הרבה דוגמיות שאפשר למצוא; הנ"ל הבטיח לנו "גילויים מרעישים" על המועמד לתפקיד שופט בית המשפט העליון (כשהיה מועמד, ולפני שמונה) אליקים רובינשטיין, ואיך אומרים במקומותינו - לא גילויים ולא נעליים. הטכניקה - ובעיקר הבעת הפנים של יודע כל, המגלה טפח ומכסה טפחיים - שבה הנ"ל מפמפם לנו לראש סקופים המתבררים לאחר מכן כפטפוטים ברמה(?) של רכילות, מתאימה כמו כפפה ליד לתיאור של המודל בכתבה.
ומדובר, נא לזכור במי שמכונה עתונאי צמרת. ונכון, אני לא סובל אותו.