אני קצת יותר מחודש בצבא,סיימתי טירונות,מתחיל קורס רא"ת בצריפין ביום ראשון.
מצד אחד אני מאוד נהנה בתותחנים,באמת,כשאני נמצא בבסיס עם החבר'ה אני נהנה.
אבל מצד שני השביזות היא גדולה,למרות ההנאה,לא קל לי בכלל וזה בא לידי ביטוי כמו שאמרתי בסוג של שביזות,של ביאוס,של מחשבה בשביל מה אני צריך את זה בכלל...?!
למרות שבתפקיד שלי אני יוצא חמשושים וסוגר שבת ל-5 או-6
העניין הזה של לחזור כל יום ראשון לבסיס ולחזור רק בסופשבוע ולחשוב על המשפחה שגם ככה המצב המשפחתי כרגע לא ממש טוב.
יש יגידו שזה התפנקות,שאני בוכה על חמשושים שבדיעבד בכלל הייתי אמור להיות לוחם במוד"ש ולסגור 14 ו21 על ימין ועל שמאל,אבל אני לא מתפנק,באמת קשה לי ואני לא יודע מה לעשות.
והעובדה שאין לצידי מישהי שאני אוכל לדבר איתה כשקשה,לחלוק איתה,לאהוב אותה,להיות אותה זה עוד יותר מקשה.
וזהו, סתם בחרתי לשתף אתכם בהרגשה שלי...

גם אני לפעמים מרגיש דברים כאלה אומנם אני רחוק מלהיות בצבא אבל עדין אני יודע איך זה ואני מציא לך פשוט לא לחשוב על זה.

כעמית לחיל שלך או יותר נכון לשמחתי אוכל להגיד חיל לשעבר, אני בהחלט מזדהה עם התחושה שלך
גם אני כשהייתי בתותחנים לא היתה חברה ואני מאלו שכן סגרו כל פעם 14 וגם 21 ואף 28 יום ואני בהחלט זוכר ואפילו בבירור שהייתי יוצא בימי שישי כבר הייתי מתבאס כי ביום ראשון צריך לחזור אבל זה חלק מהחיים וצריך בעיקר להנות מהם.
גם לי לא היתה חברה במהלך השירות שלי אך מה שעזר לי לעבור היו הידידים והידידיות שלי שתמכו בי אם זה על ידי מכתבים וטלפונים או בילויים כאשר יצאתי הביתה
לכן תבלה כמה שיותר ובדרך כלל הבאסה היא זמנית הרי שאתה מגיע לבסיס ואם אתה אומר שאתה נהנה מהחברה שם אז אני מעריך שדיי מהר אתה כבר נכנס לשגרה שם לא?

שירות קל ומהנה כמה שיותר
ואגב לא הבנתי את כל ראשי התיבות שכתבת
שבת שלום
ארז

שלכם,
The CHARM one

מנהל פורום "מה שבלב"

שלכם,
The CHARM one

מנהל פורום "מה שבלב"

ידיד שלי הוא סמל אבל בפלוגה המבצעית שלכם(:

אמנם לא הייתי בתותחנים אלא חי"רניק (וכן, יצא לי לעשות את הסגירות של 14, 21, 28 ואפילו פעם הזויה של 37! (חומת מגן) ).

כל מה שכתבת משותף לכל הלוחמים באשר הם ובאשר מינם.

לעניין של חברה בקרבי - יש שני צדדים למטבע.
מצד אחד - היא עוזרת לך לעבור הרבה מהדברים. דברים תמיד יותר קלים עם עוד מישהו - גם אם לא פיזית, אלא מנטלית (מה שלפעמים, יותר חשוב ועוזר).
מצד שני - הגעגועים אליה - ושלה אלייך - רק גורמים לך להיות יותר ויותר לחוץ בית.

אז מה כן?
תזכור למה אתה שם. החשיבות של מה שאתה עושה. כל פעם שתחזור הבייתה - תסתכל מסביב. על הורים שמטיילים עם התינוק שלהם בגן. על זוג שהולך לסרט. על מישהו שקונה לוטו בדוכן.

כל אלה - מתאפשרים בזכותך.

גם אני תותחן, 5 חודשים בצבא.
בנוסף לכך שהיציאות שלי הן 16-5, כלומר לסגור 2 שבתות כל הזמן, אני בעזה... עזה!
אבל אחי, אל תדאג, כל החיים עוד לפניך. כל אחד עובר את שלושת השנים האלה. גם אני מת לחברה כבר הרבה זמן, אבל אין מה לעשות, זה קשה, במיוחד שלא רואים את הבית הרבה (והיציאות שלך בסדר גמור) ולפעמים פשוט צריך להתאזר בסבלנות.
ועצה קטנה ממני - תמיד תהפוך כל דבר שלילי לחיובי. אין לך חברה, יש לך יותר זמן פנוי להשקיע בעצמך. תלמד להינות מהדברים הקטנים.. שקיעות, זריחות, פרחים, ותאמין לי שאפילו למדתי להינות מהחול של שיבטה. בקיצור, חייך, וקח הכל לטובה