החיילים הגרמנים במלחמת העולם ה2

http://nativ.cc/nov05/ronen.htm

החשאשינים – ראשוני המתאבדים בשם האסלאם

השפעתם על ארגוני הטרור ועל המתאבדים המוסלמים בימינו

רונן יצחק

ד"ר רונן יצחק, מרצה להיסטוריה של המזרח התיכון במכללה האקדמית גליל מערבי. מומחה לטרור ומיליטריזם בעולם הערבי, פרסם מספר מאמרים על הלגיון הערבי ומלחמת 1948. ספרו שותפות בצד עוינות: עבדאללה, הלגיון הערבי ומלחמת 1948 עתיד לצאת לאור בקרוב בהוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס וההוצאה לאור של משרד הביטחון.

החשאשין היה כינויו של אחד מפלגי כת האסמאעיליה – הניזארים - שאנשיה נאחזו במאות ה- 11- 13 במבצרים הרריים בפרס ובסוריה, ומהם יצאו לשליחויות רצח וטרור פוליטי. פעולות הרצח לוו, בדרך-כלל, בהתאבדותו של הרוצח, מתוך אמונה כי הוא עתיד להיכנס לגן עדן. אי לכך, נחשבו החשאשין לקבוצת הרוצחים המתאבדים המאורגנת הראשונה בעולם המוסלמי. שמם ניתן להם על סמך הסיפור כי בטרם יצאו לפעולה ניתנה להם מנת חשיש, על מנת לשכרם ולעורר בהם הזיות. לאחר שלוש מאות שנים בהם ביצעו מעשי רצח - במנהיגים פוליטיים, אנשי צבא ואנשי דת - חוסלו החשאשין: בפרס בידי המונגולים בשנת 1258, ואילו החשאשין בסוריה שועבדו, בשנת 1272, על-ידי הסולטאן הממלוכי ביברס, שהמשיך להשתמש בהם כרוצחים שכירים למטרותיו.

פעולותיהם של החשאשין, סביבם נרקמו אגדות רבות, הפכו במרוצת השנים מודל לחיקוי לארגוני טרור אסלאמים, שאימצו את שיטותיהם ועל פיהן פעלו. מאמר זה סוקר את עיקר פעילותם של החשאשין ומנסה לבחון את השפעתם על המתאבדים המוסלמים הפועלים בימינו.

רקע היסטורי

הסוגיה סביב הנהגת העדה המוסלמית צצה ועלתה מיד לאחר מותו של הנביא מוחמד בשנת 632. הנביא הסתלק מן העולם בלא שהכריז על יורש והדבר הותיר פתח למוסלמים לקבוע את היורש בהתאם לרצונם. ארבעת הח'ליפים (ממלאי מקום הנביא), התמנו לתפקידם תוך הסכמה ומינוים לא עורר בעיות מיוחדות, אך אחריהם החריפה בעיית הירושה. אלחסן, בנו של עלי, הח'ליף הרביעי, שהיה בן דודו וחתנו של הנביא (מבתו פאטמה) ונרצח בשנת 661, ויתר על הירושה לטובת מועאויה, שליט סוריה, לאחר שקיבל ממנו סכום כסף. כך התחילו מאה שנות שלטון בית אומיה באימפריה המוסלמית. לאחר מותו של מועאויה, עם עליית בנו זיד לשלטון בשנת 680, ניסה אלחוסין, בנו השני של עלי, להשיב את הח'ליפות לבית עלי. בעידוד תושבי אלכופה שבעיראק, לשם הגיע מאלמדינה, ניהל אלחוסין באוקטובר 680 מערכה כושלת נגד הצבא האומאי בפיקודו של זיד בעיר כרבלא שבעיראק, שבסיומה נטבחו הוא ואנשיו – רובם ממשפחת עלי ומצאצאי הנביא.

תוך זמן קצר הלכה התנועה הפוליטית, שהתגבשה קודם לכן במטרה להחליף את שליטי בית אומיה בשליטים מבית עלי, והפכה לתנועה דתית, השיעה (והמאמינים בה נקראו שיעים), שרוממה את הדבקות בצאצאי הנביא, צאצאי עלי ופאטמה, לדרגת פולחן. תנועה זו הלכה והתרחקה מן האסלאם הרשמי, סיגלה לעצמה עקרונות שונים, והיוותה מעין אופוזיציה לשלטון המוסלמי הקיים. לאחר מותו של אלחוסין, הכירו השיעים בבנו זין אלעאבדין, שניצל מהטבח, כיורש, אלא שעתה החלו השיעים לכנות את היורש בתואר אימאם (בניגוד לאסלאם הסוני שהמשיך לכנות את יורשיהם בתואר ח'ליף). זין אלעאבדין ידוע אצל השיעים כאימאם הרביעי לאחר עלי, אלחסן ואלחוסין. לאחר מותו הכירו רוב השיעים בבנו, מוחמד אלבאקר כאימאם החמישי. לאחר מותו של מוחמד אלבאקר מילא את מקומו בנו ג'עפר אלצאדק. עם מותו של ג'עפר, האימאם השישי, חל פילוג נוסף בשיעה. פלג מן השיעה דבק בבנו הבכור אסמאעיל, בעוד שאר השיעה, תמך באחיו הצעיר מוסא אלכאזם. האסמאעילים – תומכי אסמאעיל - העבירו את הזכויות לבנו, מוחמד בן אסמאעיל, שנחשב לאימאם השביעי והאחרון. רוב השיעים, שתמכו במוסא אלכאזם, הכירו בצאצאיו עד האימאם השנים-עשר מוחמד בן אלחסן (אלמונתזר) שמת בשנת 940, ועל כן הם נקראים "התרי-עשריים", היינו, אלו שהכירו בשנים-עשר אימאמים. אלה מכונים גם השיעים, משום שהיוו את רובה של השיעה.

האסמאעילים ארגנו את דתם בסודיות רבה, ואי לכך הצליחו להתפתח ולהקים אימפריה אסלאמית בצפון אפריקה תחת שלטון הפאטימים (הפאטימים קראו כך לעצמם על מנת להדגיש את היותם צאצאי עלי ופאטמה). בשנת 969 כבשו הפאטימים את מצרים, בנו את קהיר וייסדו את אלאזהר, ששימש מרכז לאמונה האסמאעילית. לשיא גדולתה הגיעה האימפריה הפאטימית בימיו של הח'ליף אלמוסתנצר (1036- 1094), אז הגיע השלטון הפאטימי גם לארץ ישראל, סוריה וחצי האי ערב ולזמן מה גם לבגדאד. אלא שבמקביל לעליית הפאטימים-השיעים במערב, החלו בראשית המאה ה- 11 להגיע לפרס שבטים סלג'וקים מצפון, כלומר מוסלמים סונים, עובדה שהביאה למתיחות עם האוכלוסייה המקומית. הגעת הסלג'וקים לאזור עוררה התנגדות לשלטון החדש, התנגדות שהלכה וגברה ככל שמעשי הדיכוי של הסלג'וקים גברו. על רקע זה הגיעו לפרס תועמלנים שיעים אסמאעילים ממצרים, כדי לעודד את התושבים להתקומם נגד הסלג'וקים ולצרף אותם, אגב כך, לאסמאעילים, כל זאת במטרה להרחיב את גבולותיה של המדינה הפאטימית. אחד מבכירי התועמלנים האלה היה חסן אלצבאח שהצליח לארגן את תנועת ההתנגדות לסלג'וקים והקים את תנועת החשאשין.

מנהיגותו של חסן אלצבאח וייסוד כת החשאשין

חסן אלצבאח נולד בערך בשנת 1050 בעיר קום שבפרס למשפחה הנמנית עם השיעה התרי-עשריים. בעודו ילד, היגר אביו מהעיר קום לעיר ראי, ששכנה סמוך לטהרן, שם ספג את חינוכו הדתי. ראי הייתה מרכז פעילות של מטיפים אסמאעיליים מאז המאה ה- 9, ולא חלף זמן רב עד שחסן עצמו סר להשפעתם. מאוחר יותר הצטרף אליהם והסכים לשרת במנגנון ההטפה שלהם. במסגרת תפקידו, נסע חסן ברחבי פרס וביקר, בסוף שנת 1080, באזור הצפוני שליד הים הכספי. תושבי האזור נודעו כלוחמים אמיצים ונחשבו לאנשים מסוכנים, ולכן חשב חסן לגייסם לשורותיו. בזכות אישיותו הכריזמטית הצליח, תוך זמן קצר, לגייס קהל מאמינים רחב, בהם בקש להשתמש כמתנקשים פוליטיים. השליטים הסלג'וקים בפרס, שראו בפעילותו איום, החלו לרדוף אחריו, אך לא הצליחו לתפוס אותו.

בשנת 1090 השתלט חסן אלצבאח בדרכי עורמה על מבצר מבודד בהרי אלבורז (Alborz), כ-40 ק"מ צפונית לטהרן, מבצר אלאמות. תפיסת המבצר סימנה את ראשית המהפכה האסמאעילית הפרסית נגד השלטון הסלג'וקי וציינה את ראשית עלייתו של הכוח החדש, הוא החשאשין. למבצר היה תפקיד כפול: מצד אחד שימש מקום מסתור לחסן אצבאח מפני מבקשי נפשו ומן הצד האחר, שימש לו מעין מפקדה כללית ממנה פעל להרחיב את שלטונו למקומות נוספים בפרס ולסוריה. במקומות בהם לא זכה להיענוּת התושבים, הפעיל חסן אלצבאח את אנשיו כדי לכבוש את השטחים והמצודות בכוח. הוא השתלט על מבצרים ככל שעמד לו כחו, ובכל מקום שמצא צוק מתאים בנה עליו מבצר. החשוב שבמבצרים שנכבשו באותה תקופה היה מבצר לאמאסאר (הידוע גם כמבצר לאנבסאר Lanbasar) שנכבש בשנת 1096. לעיקר ההצלחה זכה חסן אלצבאח בגבול פרס-אפגניסטן. לא זו בלבד שתושבי המקום קיבלו עליהם את האסמאעילעה ותפסו מספר מבצרים, אלא ששם גם החלה התקוממות גלויה נגד השלטון הסלג'וקי, בעידודם של המטיפים האסמאעילים. תוך מספר שנים הצליחו החשאשין באזור זה להקים מעין מדינה עצמאית שיעית בתוך המדינה הסלג'וקית הסונית, כשלב ראשון לקראת הקמתה של המדינה השיעית הגדולה שחסן אלצבאח רצה להקים.

התבססותם של החשאשין הדאיגה את השלטון הסלג'וקי שראה בהם איום והחליט לשלוח נגדם צבא. המלחמה שנפתחה נגדם במהלך שנת 1092 נכשלה, ודווקא החשאשין נחלו הצלחה, באמצעות רצח, שעתיד להפוך לשיטה המקובלת אצלם. קורבנם הראשון היה ניזאם אלמולכ, הווזיר ששירת את השלטון הסלג'וקי, שמאמציו להילחם בחסן אלצבאח הפכוהו לאויב המסוכן ביותר של החשאשין. הרצח התרחש בליל שבת ה- 16 באוקטובר 1092 בסהנא שבמחוז ניהאואנד. הרוצח שדקר את ניזאם אלמולכ למוות בפגיון, היה חשאשי בשם אבו טאהר אראני, שביקש לקחת על עצמו את המשימה, מתוך תקווה כי יזכה בעולם הבא.

זו הייתה הראשונה בסדרת התקפות טרור בהן מצאו את מותם שליטים, נסיכים, מצביאים, מושלים ואפילו אנשי דת, שהעזו לגנות את התורות האסמאעיליות והעניקו היתר לדכא את הדוגלים בהן. חסן אלצבאח ידע כי אין בכוחה של ההטפה האסמאעילית לבדה לעמוד מול המדינה הסלג'וקית האדירה, ולכן, מצא שיטה חדשה שתאפשר לכוח קטן, ממושמע ומאורגן, להכות בצבא העולה עליו עשרות מונים, ולהפחידו. ברור ששיטה זו נבעה מחולשתם של האסמאעילים בשדה הקרב, ומחוסר יכולתם להתמודד עם יריביהם בצורה הוגנת. עם זאת, אין ספק שהשיטה הוכיחה את יעילותה לפחות בעשרות השנים הראשונות של החשאשין. האסמאעילים לא היו הראשונים שהשתמשו בשיטת ההתאבדויות והרציחות הפוליטיות, קדמו להם קבוצות אסלאמיות שונות. אך הם היו הראשונים שהפעילו את השיטה בצורה מאורגנת וכדרך לנהל מלחמה באויביהם – הסונים - לערער את שלטונם ולחסלם. מאוחר יותר, ובמיוחד בימינו, תהפוך שיטת ההתאבדויות (איסתישהאד) לאמצעי הרווח ביותר בקרב ארגוני הטרור, לא רק השיעים (כמו החזבאללה) כי אם גם הסונים (כמו החמאס, הפת"ח, הג'יהאד האסלאמי, אלקאעידה ואחרים), שיאמצו דרך זו בג'יהאד (מלחמת מצווה) אותו ינהלו נגד היהודים בארץ ישראל ונגד הנוצרים ברחבי העולם.

פרטים מוקדמים אודות ארגונם של החשאשין, תהליך הגיוס והכשרת המתנדבים, הובאו לראשונה בספרו של הנוסע היהודי בנימין מטודלה, לאחר ביקורו בארץ בשנת 1170, אולם לפרסום עולמי זכו מפיו של מרקו פולו (1254- 1324), שתיאר את פעולותיהם. בדרכו לסין, בשנת 1273, ביקר מרקו פולו במצודת אלאמות שבפרס, לאחר שנכבשה על-ידי המונגולים ושמע את סיפורם של תושבי המקום. לפי מרקו פולו, בחבל ארץ זה חי לו "הזקן מן ההר", שהקים את הגן היפה ביותר שנראה אי פעם. בתוך הגן הוקמו ארמונות מוזהבים, תעלות שבהן זרמו יין, חלב ודבש ובו גרו עלמות חן שהנעימו לאוזן בשירתן ולעין בריקודן. אותו זקן שכנע את המאמינים כי זהו גן העדן אותו הבטיח מוחמד למאמיניו בקוראן. בחצרו של הזקן שכנו צעירים מאמינים, אותם השקה בשיקוי שהפיל עליהם תרדמה. שעה שישנו היה מכניסם לגן, וכשהתעוררו היו בטוחים כי הם נמצאים בגן עדן. כשרצה הזקן לשלוח אותם למשימות התאבדות, היה שב ומרדימם ומוציאם מהגן. כשהתעוררו, התפלאו לגלות כי אינם נמצאים בגן עליו חלמו. אז היה הזקן משכנעם לצאת למשימת ההתאבדות, תוך הבטחה כי בסופה יזכו לחזור לגן הנכסף.

בעקבות תיאורו של מרקו פולו, נקראו בני כת החשאשין במקורות האירופאים Assassins (רוצחים), שכן לפי הסברה השיקוי שניתן להם היה חשיש. החשיש שיחרר אותם מפחד ועורר בהם הזיות ולכן, ככל הנראה, ניתן להם בטרם יצאו לפעולת ההתאבדות. נראה שהראשון שעשה שימוש במילה Assassins והודות לו נכנסה המילה לשימוש רווח בשפה, היה המשורר האיטלקי דנטה אליגיירי (Alighieri), שכבר בראשית המאה ה- 14 השתמש בה ב"קומדיה האלוהית". דנטה תיאר את עצמו כנזיר המתוודה על היותו רוצח שפל ובזוי והשתמש במונח Assassins: “Io stava come il frate che confessa lo perfido assassin...”.

על הקשר האטימולוגי בין החשיש לאססינס (Assassins) עמד לראשונה הערביסט הצרפתי סילבסטר דה סאסי (De Sacy) בראשית המאה ה- 19, אולם היום ידוע כי אין כל ביסוס לטענה כי בטרם יצאו המתנקשים לפעולה ניתן להם חשיש, ולו בשל העובדה כי החשיש היה מצרך נדיר וקשה להשגה באותם ימים. נראה כי את התואר "חשאשין" הדביקו לבני הכת דווקא אויביהם, מתוך פחד ותיעוב, והם עצמם יצאו למשימתם בהכרה מלאה ובדעה צלולה.

חסן אלצבאח ניצל את כל האמצעים שעמדו לרשותו כדי להקים כת שתכשיר רוצחים ומתאבדים פוליטיים, שיעשו את תפקידם בהכרה מלאה, תוך נאמנות לאסלאם. הדת וההיסטוריה האסמאעילית סייעו לחסן אלצבח לפתח אידיאולוגיה מתאימה. האסמאעיליה היא דת סודית המיישמת שיטת לימוד (שיטת הלימוד של השיעים – התעלים), בה העומד בראש מועלה לדרגה גבוהה וזוכה לכבוד כמעט אלוהי. על-פי האמונה ושיטת הלימוד האסמאעילית, אין ביכולתו של האדם להבין את דברי האל ולכן הוא זקוק למדריך שיסביר לו את משמעות הדברים ולתווך בינו לבין האל. שיטה זו יצרה היררכיה של בעלי ידע מדרגות שונות והביאה לצייתנות מוחלטת של התומכים במוריהם. כך, תוך זמן קצר, הצליח חסן אלצבאח להקים עדת מאמינים שצייתו לו בצורה עיוורת, ראו בו אדון, והיו מוכנים לעשות בשבילו הכול. ביטוי לכך ניתן לראות בסיפור לפיו באחד הימים הגיע לבקר את חסן אצבאח אורח חשוב. המארח רצה להרשים את אורחו ולהראות לו צייתנות מהי. הוא הורה לשניים מנעריו שעמדו על גג המבצר לקפוץ למטה, והם, ללא כל היסוס, קפצו אל מותם.

בקרב ציבור זה עורר חסן את סבלם של המנהיגים השיעים שנרצחו בידי הסונים והטיף לנקמה. לפי אמונתם אין הם מכירים בח'ליפים שנבחרו ומונו על-ידי בני אדם ולדידם צריך היה לעמוד בראש האסלאם אימאם, שהוא מצאצאי הנביא, מבני עלי ופאטמה, שנבחר לתפקידו מראש על-ידי אללה.על רקע זה ניתן להבין את הטפתו של חסן והעידוד שנתן לפעולות התאבדות כדי לנקום על גזילת זכויות הירושה ממשפחת הנביא, תוך הבטחה לגמוּל מידי אללה בעולם הבא. המסורות האסלאמיות לפיהן המתים בקרב הופכים לשהידים, ועל כן נכנסים ישר לגן עדן, גם הן נלמדו והשפיעו על הצעירים שביקשו להתנדב לפעולת ההתאבדות. משום כך לא ניסו הרוצחים להימלט, אלא דווקא קיוו למות, כדי לזכות מיד בעולם הבא. מוות במהלך הרצח נחשב לכבוד גדול ואילו הישרדות לאחר ביצוע המשימה או כישלון במשימה נחשבו לדבר מביש. ביטוי לכך ניתן לראות בסיפור על אם אחד המתאבדים שלבשה את מיטב בגדיה והביעה את שמחתה כאשר חשבה כי בנה נהרג במשימת ההתאבדות. כשנודע לה כי בנה ניצל, הצטערה צער רב ואף התלוננה בפניו כי לא העניק לו ולמשפחתו את הכבוד הראוי.

מבנה ארגון החשאשין הפך למודל חיקוי לארגוני טרור שהוקמו בשנות ה- 20 והוציאו לפועל מעשי טרור והתאבדויות בשם האסלאם. מחברי תנועת האחים המוסלמים, שהוקמה באסמאעליה בשנת 1929 על-ידי השיח' חסן אלבנא, נדרשה משמעת וציות מוחלט למנהיג התנועה אלבנא, שנקרא בפיהם המדריך הכללי (אלמורשיד אלעאם), משום שהאמינו כי אלבנא, מעצם היותו שיח', יודע טוב מהם מהי הדרך הטובה ביותר על פיה עליהם לחיות. חברי התנועה נדרשו להישבע אמונים לתנועה ולמנהיגיה ולשמור בסוד את דבר חברותם בה. ציות מלא לדברי המנהיג נדרש גם בקרב ארגוני הטרור האחרים.

הדרשות שנושאים המטיפים בפני חברי ארגוני הטרור האסלאמיים בימינו, בהשראת מטיפי החשאשין, רוויות מינוחים דתיים, וזאת על מנת שהאדם הפשוט לא יוכל להבינן ויהיה נתון לחסדי ההנהגה. עם זאת המסקנה העולה מן הדרשות ברורה: דרכו של השהיד לגן עדן בטוחה. לפי המסורת האסלאמית, שראשיתה בתקופת הנביא מוחמד, מוסלמי המת על קידוש הדת נקרא "שהיד" וזכאי להיכנס לגן עדן. הדרך הקלה לזכות במעמד היא למות במלחמת מצווה נגד הכופרים (יהודים או נוצרים). רבים בוחרים לצאת למשימות התאבדויות על מנת לזכות בתואר זה.

מנקודת ראותם של הקורבנות, החשאשין היו פושעים קנאים שעסקו בטרור נגד החברה המוסלמית. אך החשאשין תופשים את עצמם כמוסלמים אמיתיים, כקבוצת עילית, שבמעשיהם הוכיחו את אמונתם ונאמנותם לחברה המוסלמית ועל כן יזכו לאושר מידי. האסמאעילים קראו לרוצחים פידאיון, כלומר מקריבי נפשם (למען אללה), והיללו ושיבחו את אומץ ליבם ואת נאמנותם לחברה האסמאעילית ולדת. האסמאעילים הוקירו את מעשי ההתאבדות של הצעירים וחיברו שירי הלל לכבודם, למרות, שבדרך-כלל, לאחר פעולת ההתאבדות ערכו הסלג'וקים מסע עונשין רחב נגד האסמאעילים. "אחיי – כשיבוא יום הניצחון" נאמר באחד משירי ההלל לחשאשין, "והמזל הטוב של העולם הזה והבא ילווה אותנו, יוכל לוחם רגלי אחד להטיל אימה על מלך שלרשותו מאה אלף פרשים". על פי שיטה זו ממשיכים לנהוג ארגוני הטרור האסלאמיים גם בימינו. באמצעות משוררים וסופרים מגויסים הם מנסים לטפח את מיתוס הגבורה וההקרבה העצמית של המאמינים, ועיתוניהם ואמצעי התקשורת האחרים משמשים להם במה.

את המאמינים רכשו האסמאעילים באמצעות רשת תועמלנים ענפה הנקראת דועאה (או ביחיד דאעי), שהייתה פרוסה על פני העולם האסלאמי. בסיסי החשאשין היו במבצרים, ותומכיהם, שהעניקו להם סיוע בשעת הצורך, ישבו בכפרי הסביבה. עם זאת, התמיכה לה זכו החשאשין לא הצטמצמה רק לכפרים וליישובים הרריים הסמוכים למבצרים - היו להם תומכים רבים בערים בכל רחבי פרס. חשוב להדגיש שהתומכים באו מכל שכבות האוכלוסייה - לרבות משכילים ואנשי צבא לשעבר - לא מדובר בתנועה שהייתה נחלתם של השכבות הנמוכות באוכלוסייה. בתקופה המודרנית הצליחו ארגוני הטרור האסלאמיים, ובמיוחד האחים המוסלמים, לגייס את מאמיניהם מתוך שכונות המצוקה. בשכונות אלה הוקמו סניפי הארגונים השונים, שהעניקו סיוע לנזקקים ובתמורה, זכו בתמיכתם. כך תוך זמן קצר זכו הארגונים בקהל תומכים נרחב. גם אם לא כולם הצטרפו לשורותיהם באופן רשמי, הרי בשעת הצורך, ובמיוחד בבחירות, הם היו מצביעים עבורם ועוזרים להם לשקם את ארגונם לאחר המכות שספגו מאויביהם.

בניגוד לחשאשין, שבחרו את קורבנותיהם בקפידה, ארגוני הטרור האסלאמים בימינו לא מהססים להרוג גם חפים מפשע. אצל החשאשין לא הופעל טרור נגד כל החברה המוסלמית ואף לא נגד כל הסונים. הוא היה מכוון נגד אנשים מוגדרים, לשם השגת מטרות מסוימות. בכך נבדלים החשאשין מארגוני הטרור של היום, שאינם בוחלים ברצח חפים מפשע.את פעולותיהם ביצעו החשאשין ללא כל הכשרה מוקדמת, את קרבנותיהם העדיפו לחסל במקומות ציבוריים הומי אדם. אתרים שכיחים לפעולות החשאשין היו המסגדים אליהם הגיעו קורבנותיהם להתפלל בימי שישי. הפרסום היה חלק חשוב מהמשימה, משום שבדומה לארגוני הטרור בימינו, האיום והפחדת היריב היו אחת מהמטרות.

ירידת החשאשין וחיסולם בפרס

כתוצאה מחולשת הסלג'וקים, בעקבות מלחמת אזרחים, הצליחו האסמאעילים להתבסס בפרס בראשית המאה ה- 12 לספירה ולהשתלט על מבצרים נוספים. בשנת 1096 תפסו האסמאעילים בפיקודו של מוזאפר את מצודת גירדכוה מדרום לדמע'אן. חשיבותה של המצודה הייתה בכך שהשקיפה על הדרך הראשית בין ח'ורסאן למערב פרס. מיקומה, בקרבתם של מרכזי התמיכה האסמאעילית במזרח מאזאנדאראן, חיזק מאוד את הכוח האסמאעילי שהלך והתעצם. כן תפסו האסמאעילים באותה עת את מצודת שאהדיז, ששכנה על גבעה בקרבת העיר איספהאן, מקום מושבו של הסולטן הסלג'וקי.האסמאעילים המשיכו במעשי הרצח, ובין השנים 1101- 1103 רצחו את המופתי של איספהאן במסגד הישן של העיר, את מפקד המשטרה של ביהק ואת ראש הכראמיה, מסדר צבאי אנטי אסמאעילי, שנרצח במסגד של נישאפור.רק בשנת 1107 הצליחו הסלג'וקים להחזיר לעצמם את מצודת איספהאן, לאחר מצור שערכו עליה. הניסיונות להשתלט על מבצרי אלאמות ולאמאסאר נכשלו.

במאי 1124 חלה חסן אלצבאח וערב מותו החליט למנות את בוזורגומיד, מפקד מבצר לאמאסאר, כיורש. במהלך תקופתו של חסן אלצבאח נרצחו 48 אישים מוסלמים – כולם סונים. לאחר מותו של אלצבאח החליט הווזיר הסלג'וקי מועין אלדין כאשי לנהל מערכה מוחצת נגד החשאשין ולמגרם. המערכה שהתנהלה בשנים 1126- 1127 כשלה, אך הביאה לפעולת נקם מצדם של החשאשין - שניים מהם הצליחו לחדור לביתו של כאשי ולחסלו, ב- 16 במרס 1127. חיסולו של כאשי הוא ראשיתה של תקופת רציחות חדשה שביצעו החשאשין, שהביאו תוך זמן קצר לחיסולם של מספר אישים בולטים ובהם: מפקד המשטרה באיספהאן, מושל העיר מרע'ה, מפקד משטרת העיר תבריז, המופתי של קזיוין והח'ליף העבאסי מסתרשי. למרות האינטנסיביות של פעולות הרצח, נראה כי חלה האטה בקצב מעשי הרצח, ככל הנראה בשל שינוי ההנהגה והעובדה שבוזורגומיד היה הרבה פחות כריזמטי מחסן אלצבאח. מאז הלכו החשאשין ונחלשו.

בינתיים הגיעו המונגולים לאזור, לאחר שמנהיגם, ג'ינגיס ח'אן, השתלט על כל מזרח פרס עד מותו ב- 1227. הכיבושים פסקו, אך בשנת 1230 חודשו הפשיטות, ועד שנת 1240 השתלטו המונגולים על מערב פרס ופלשו לגרוזיה, לארמניה ולצפון עיראק. במחצית המאה ה- 13 שיגר הח'אן מונקה משלחת צבאית חדשה ממונגוליה, תחת פיקודו של אחיו הוליגו, נכדו של ג'ינגס ח'אן, ובפיה פקודה להכניע את האסמאעילים בכל ארצות האסלאם. תוך חודשים מעטים הגיעו המונגולים לעיראק ובינואר 1258 כבשו את בגדאד. הלוחמים המונגולים הסתערו, בזזו ושרפו את העיר ורצחו את הח'ליף העבאסי הסוני האחרון. לאחר כיבוש בגדאד המשיכו המונגולים במסעם לכיבוש האזורים שהיו תחת האסמאעילים. ההתקפות על הבסיסים האסמאעילים ברודבאר ובקוניסתאן לא צלחו והמונגולים נאלצו לסגת.

בניסיון להכניע את החשאשין, החליטו המונגולים לשנות טקטיקה. בעוד חייליהם צרים על המצודות, הם ניסו לפתות את מנהיג החשאשין, רוכן אלדין, להיכנע תמורת הטבות ומעניקים שהבטיחו להעניק לו. בכך קיוו המונגולים לחסוך קורבנות ומשאבים רבים שהיו נאלצים להוציא לו היו צרים ומסתערים על המצודות. התוכנית פעלה, ורוכן אלדין הורה לאנשיו שבמצודות להיכנע ולהעבירן ללא קרב למונגולים. ברוב המצודות נשמעו להוראותיו והמונגולים אכן השתלטו. בשני מקומות סירבו מפקדי המצודות להיכנע ולהישמע להוראות רוכן אלדין - בשתי המצודות הגדולות באלאמות ולאמאסאר. חילות מונגולים צרו עליהן ובשנת 1256, ימים אחדים לאחר תחילת המצור, נכנעה מצודת אלאמות. לאמאסאר החזיקה מעמד שנה נוספת ולבסוף גם היא נכנעה למונגולים בשנת 1258.

לאחר שנכנעו רוב המצודות, לא היה למונגולים עוד צורך ברוכן אלדין, ולכן החליטו לחסל את משפחתו. הוא עצמו חוסל זמן קצר אחר-כך ואת מקומו ירש בנו הקטן, ממנו יצאה שושלת האימאמים, אבותיהם הראשונים של האגא-ח'אנים אשר הופיעו במאה ה- 19. האסמאעילים הוסיפו לפעול עוד זמן מה אחר-כך ושרדו ככת מיעוט בארצות הדוברות פרסית, פזורים בכל רחבי מזרח פרס, באפגניסטאן ובמה שמכונה היום מרכז אסיה הסובייטי.

החשאשין בסוריה

בעוד חסן אלצבאח שולט במצודת אלאמות ושליחיו מביאים את בשורתו לעם הפרסי, יצאו כמה מחסידיו בראשית המאה ה- 12 לסוריה כדי להביא גם לשם את תורתו. הגעתם של החשאשין לסוריה לא הייתה מקרית. סוריה הייתה יעד נוח למטיפים, שכן היא, בניגוד למדינות אחרות, לא ידעה אחדות פוליטית: הייתה זו חברה מפוצלת ומפלוגת, רבת כתות וקבוצות שיעיות קיצוניות. לצדם של האסמאעילים בסוריה, נמצאו גם כיתות קרובות למדי לאסמאעיליה, כמו הדרוזים או העלאוים שמקורם בשיעה, ולפיכך היו תומכים פוטנציאלים לאסמאעיליה.

כאשר הגיעו החשאשין לסוריה, לא התייחסו אליהם התושבים בעוינות והניחו להם להשתלב בחברה הסורית, למרות המשך ההטפה להקמתה של מדינה שיעית אסמאעילית שרוב תושביה סונים. אולם מקץ זמן קצר החריפו ההטפות, ומכאן ועד חיסול מנהיגים סונים מקומיים, שהתנגדו לנוכחותם בסוריה ושל מפקדי הצבא שנשלחו להילחם בהם, הייתה הדרך קצרה. הבולטים שבנרצחים היו ג'נאח אלדולה חוסין, מושל העיר חומץ, שנרצח ב- 1 במאי 1103 במסגד המרכזי של העיר במהלך תפילת יום השישי וכן מאודוד, המושל הסלג'וקי של מוצול שנרצח בעת שביקר בדמשק בשנת 1113. התנהגות החשאשין בסוריה, הרציחות וההטפה הבלתי פוסקת, הביאו את האוכלוסייה המקומית לראות בהם איום ולתבוע מהשלטון הסלג'וקי לחסלם. השלטון פתח בפעילות צבאית אכזרית נגדם באזור ג'בל אלאנצריה (מערבית לחמאה), שם היו מרוכזים, אולם למרות האבדות שגרמו להם, לרבות מותו של מנהיגם אבו טאהר, לא הצליחו הסלג'וקים לחסלם סופית ורבים מהם נמלטו להרים או מצאו מקלט בקרב תושבים מקומיים אוהדים.

בסוף שנות ה- 40 של המאה ה- 12 תפס את רסן הפיקוד גדול המנהיגים של החשאשין בסוריה - סינאן בן סלמאן בן מוחמד (הידוע כ"זקן מן ההר"). לאחר שבסס את שלטונו, בנה מחדש את המבצרים באזור על מנת להשלים רציפות טריטוריאלית בשטחים בהם נמצאו החשאשין. סינאן היה היחיד מבין המנהיגים בסוריה שפרק את עול הסמכות בפרס ונקט מדיניות עצמאית לחלוטין. סינאן, שיעי קיצוני בעל גישה לא מעשית, חתר להקים מדינה שיעית בסוריה בכל מחיר ולאחדה עם המדינה השיעית-פאטמית שבמצרים. אלא שהאיחוד הדתי עם מצרים אליו חתר סינאן סוכל על ידי מצביא מוסלמי סוני – צלאח אלדין, איש בעל יומרות פוליטיות ודתיות שהצליח תוך זמן קצר למוטט את השלטון הפאטמי-שיעי במצרים ובשנת 1169 השתלט על המדינה.

לאחר השתלטותו על מצרים, שם לו צלאח אלדין למטרה לבנות מחדש אימפריה מוסלמית סונית ולהילחם בשיעה. לשם כך הניח בצד את מלחמותיו עם הצלבנים. כך הגיע צלאח אלדין לסוריה בראשית שנות ה- 70 של המאה ה- 12, כדי לכבוש אותה ולספחה לשלטונו. כך גם נוצר הקשר הישיר בינו לבין החשאשין: פעמיים ניסו החשאשין לחסל את צלאח אלדין בעת שהותו בסוריה. הניסיון הראשון היה בינואר 1175 בעת שצר על העיר חלב. בניסיון להשתחרר מהמצור, פנה מושל העיר בבקשת עזרה לחשאשין והציע להם בתמורה אדמות וכסף. הם הסכימו ושלחו למחנהו רוצחים. במהלך הרצח וההתאבדות שביצעו, נרצחו מספר אנשים, אך צלאח אלדין ניצל. הניסיון השני היה במאי 1176 בעת שצר על העיר עזאז (צפונית לחלב). הרוצחים הגיעו למחנהו מחופשים לחיילים בצבאו ותקפו אותו בסכינים. הודות לשריון שלבש נפצע צלאח אלדין פצעים קלים בלבד. ניסיון ההתנקשות בחייו של צלאח אלדין הביאו לערוך מסע מלחמה נגדם בקיץ 1176, אך המלחמה נכשלה, הוא לא תפס את מנהיגם, והסכנה לא חלפה.

לאחר המערכה הכושלת של צלאח אלדין נגד החשאשין, החליטו שני הצדדים להגיע להפסקת אש כדי להפנות את המאמצים לעבר הצלבנים. תחילה לא ייחסו החשאשין לצלבנים חשיבות רבה, משום שראו בהם קבוצה שולית ולא מסוכנת. הם אמנם שיתפו פעולה עם הערבים נגדם, אך הדבר היה רק כאשר סברו כי תצמח מסיוע כזה תועלת. הסיוע המשמעותי ביותר ניתן בשנת 1126 כאשר הם השתתפו בפעולה נגד הצלבנים עם אנשיו של מושל דמשק ובתמורה, זכו לקבל מידיו את מצודת הבניאס ובניין נוסף בדמשק ששימש להם כמפקדה ראשית. קבלת המצודה היה הישג משמעותי עבור החשאשין - בכך זכו ללגיטימציה מאחד המושלים החשובים במדינה שהתייחס אליהם כאל שותפים. בנוסף לכך, בהראם, מנהיגם של החשאשין באותם ימים, ששאף להקים מדינה שיעית, ניצל את המצודה כדי להתחיל בפעילות מדינית וצבאית באזור הבניאס – האזור הדרומי של סוריה - שכן עד אותו זמן הם פעלו בעיקר בצפון ובמערב. בהראם יצר קשר עם האוכלוסייה המקומית ועם מנהיגי העדות השונות וניסה לשכנעם להצטרף אליו. את יהבו השליך בעיקר בדרוזים שמוצאם היה מהשיעה, ולכן היו מועמדים פוטנציאלים להצטרף לחשאשין, אך אלו העדיפו להישאר ניטרליים ולהימנע מלהצטרף.

למרות היחסים העכורים ששררו בין החשאשין לצלבנים, מסיבות דתיות ופוליטיות, לא עסקו החשאשין ברצח צלבנים והסתפקו ברצח סונים. ייתכן שהם ראו בסונים איום מרכזי, כיוון שהניחו שנוכחותם של הצלבנים באזור זמנית. צלבנים אמנם נרצחו מדי פעם, אך ההתנקשות המפורסמת ביותר של החשאשין בסוריה הייתה ב- 28 באפריל 1192, והקורבן היה מלך ירושלים קונראד ממונפראט (Montferrat). הרצח היה ביטוי לאיבה שרחשו החשאשין לצלבנים, איבה שהגיעה לשיאה באותם ימים. לאחר קרב חיטין בשנת 1187 ונפילת ממלכת ירושלים בידי צלאח אלדין, מילא קונראד תפקיד חשוב בשיקום הממלכה הצלבנית. בשנת 1191 הגיע לצור, שם ערך טבח בתושביה המוסלמים, כנקמה על כך שאביו, וויליאם השלישי, נפל בשבי בקרב חיטין בידיו של צלאח אלדין. היחס כלפי המוסלמים והטבח שביצע בהם קונראד בצור, הם שהביאו את מי שהתיימר להנהיג את העולם המוסלמי באותם ימים – צלאח אלדין - להתנקש בחייו, בעזרתם של החשאשין, שקיבלו תמורת שירותיהם סכום של 2,000 דינרי זהב.

לאחר מותו של סינאן, בספטמבר 1193, הלכו החשאשין בסוריה ונחלשו וביברס, הסולטאן הממלוכי של מצרים שכבש את ארץ ישראל, המשיך צפונה ומצודותיהם של החשאשין בסוריה נפלו בהדרגה לידיו עד סוף שנת 1273 (עליקה, רצאפה, ח'ואבי). לאחר שנכנעו החשאשין לביברס, הם העמידו את שירותיהם לרשותו. באפריל 1271 הוא איים לרצוח באמצעותם את הרוזן מטריפולי. נראה שאת ניסיון ההתנקשות בחייו של הנסיך אדוארד מאנגליה בשנת 1272 וכן את רצח פיליפ ממונפרט בצור בשנת 1270, ביצעו החשאשין על פי הוראתו של ביברס.

סיכום

רציחות פוליטיות והתאבדויות על רקע דתי הן תופעות מוכרות בהיסטוריה האנושית, לא כל שכן בהיסטוריה של האסלאם. שלושה מארבעת הח'ליפים באסלאם - עומר, עות'מאן ועלי – נרצחו. רציחות פוליטיות נמשכו גם בממלכות האסלאמיות שהוקמו לאחר מכן. להבדיל מן הרציחות הלא מאורגנות הללו, הצליחו האסמאעילים להקים, בפעם הראשונה בהיסטוריה האסלאמית, חברה שהשתמשה ברציחות כנשק פוליטי, חברה שאנשיה יצאו לבצע את משימתם תוך הכרה ברורה בכך שהם הולכים למות. לא החשיש שלקחו, לכאורה, הוא שהביאם לבצע את משימתם בעיוורון מוחלט. הייתה זו ההטפה, התעמולה ושטיפת המוח הדתית, וכן הידיעה כי עם תום ביצוע המעשה ייכנסו לגן עדן ויזכו ליהנות ממטעמיו.

אין ספק כי החשאשין שימש כאחד ממקורות ההשראה העיקריים, אם לא העיקרי שבהם, לאותם קבוצות וארגונים אסלאמים שהוקמו מאוחר יותר, וגם לאלה שהוקמו במאה ה- 20. מעשי ההתאבדות ורצח חפים מפשע (יהודים ונוצרים), הם תוצאה של תעמולה, הסתה ושכנוע המאמינים בצדקת דרכם. מעל לכל השתכנעו המאמינים כי זהו רצונו של אללה ועל כן, בתמורה למעשיהם יזכו להיכנס כשאהידים לגן עדן. זו הייתה, כאמור, הסיבה לכך שהחשאשין יצאו למשימתם באמונה שלמה, בהכרה מלאה ובדעה צלולה וזו גם הסיבה למעשיהם של המתאבדים בימינו.

כלי אשכול	חפש באשכול זה
הצג גירסת הדפסה שלח דף זה ב E-Mail	חפש באשכול זה: חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה	דרג אשכול זה
עבור למצב לינארי מצב כלאיים עבור למצב משורשר	דרג אשכול זה:

הדף נוצר ב 0.07 שניות עם 10 שאילתות
צור קשר - Fresh - למעלה