להקשיב ללחישה ~ או להמתין ללבנה

מנהל צעיר ומצליח טייל במכוניתו במורד רחוב שכונתי, נוסע קצת מהר מדי ביגואר החדשה שלו.הוא הביט סביב לוודא שאין ילדים המזנקים להם מבין מכוניות חונות, והאט כשחשב שהוא רואה משהו.
במהלך הנסיעה, לא נראה אף ילד החוצה את הכביש.

לפתע, בהפתעה גמורה, התעופפה לבנה אל כיוון מכוניתו והתנפצה אל תוך הדלת הצדדית של היגואר.
המנהל המבוהל לחץ על הבלמים וסובב את היגואר אחורה.
הוא קפץ החוצה מן המכונית, תפס בכוח ילד, דחף אותו כנגד מכונית חונה, וצעק עליו: "מי אתה ומה זה צריך היה להיות? מה לעזאזל אתה חושב שאתה עושה?"
בכעס ההולך גובר הוא המשיך, "זו מכונית חדשה, והלבנה הזו שזרקת עומדת לעלות לי הרבה כסף. מדוע עשית זאת?""בבקשה, אדוני, בבקשה. אני מצטער, לא ידעתי מה לעשות," התחנן הצעיר. "זרקתי את הלבנה כיוון שאף אחד אחר לא עצר..."
דמעות זלגו על סנטרו של הילד כשהצביע סביב על המכוניות החונות.

"זה אחי," הוא אמר. "הוא התגלגל מהמדרכה ונפל מכיסא הגלגלים שלו, ואני לא יכול להרים אותו".
ביבבה, ביקש הילד מהמנהל, "האם תוכל בבקשה לעזור לי להחזיר אותו לתוך כיסא הגלגלים? הוא נפגע והוא כבד מדי עבורי."
הנהג זע ללא מילים, מנסה לבלוע את הגוש הגדל במהירות בגרונו.
הוא הרים את הבחור הצעיר בחזרה לתוך כיסא הגלגלים, הוציא את הממחטה שלו וניגב את השריטה והחתך, מוודא שהכול יהיה בסדר. "תודה ושהאל יברך אותך," אמר לו הילד האסיר תודה.
אחר כך הביט המנהל על הילד הקטן דוחף את אחיו במורד המדרכה לעבר ביתם.
הייתה זו הליכה ארוכה בחזרה ליגואר שלו... הליכה ארוכה, איטית.
הוא מעולם לא תיקן את הדלת הצדדית, הוא השאיר את הפגיעה כדי להזכיר לעצמו לא לעבור יותר דרך החיים כה מהר, עד שמישהו יאלץ לזרוק עליו משהו כדי ללכוד את תשומת לבו...

אלוהים לוחש בנשמתנו ומדבר איתנו.
פעמים רבות, כאשר אין לנו זמן להקשיב, הוא חייב לזרוק עלינו לבנה, רק כדי להעיר אותנו...
זו הבחירה של כולנו: להקשיב ללחישה ~ או להמתין ללבנה.

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן.