|
מאמר בנושא זה שמומלץ לקרוא...
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי HummerH1 שמתחילה ב "איש דת מוסלמי אמר למאמיניו שיהודים ונוצרים הם אוייבי האיסלאם"
מגמות חדשות באנטישמיות המערב-אירופית
רוברט ויסטריך
פרופ' רוברט ויסטריך משמש כיו"ר המרכז הבינלאומי לחקר האנטישמיות באוניברסיטה העברית בירושלים. בין ספריו:
היהודים במהפכה (ת"א, תשמ"ז);
The Jews in Vienna in the Age of Hitler and the Holocaust, London 2001
כתב בעבר בנתיב.
שנאת היהודים עוברת תמורה משמעותית בתחילת המאה ה- 21. שלא כלפני שישים שנה באירופה, אין היא נושאת עתה אופי אתני, עממי או גזעני, ואיננה עוד הגורם המשמר הבלבדי של שנאת זרים כפי שהיה לפני, במשך ולאחר השואה. אין פירוש הדבר כי תנועות הימין הקיצוני הקיימות חדלו להיות מקור לדאגה. הן שומרות על יציבות, ובמדינות רבות במרכז אירופה הן מייצגות 10-20 אחוזים מכלל ציבור הבוחרים. היהודים עודם מטרה לשנאת הימין, אולם הרבה פחות ממהגרים זרים, עובדים זרים, ערבים, אפריקנים, צוענים ושאר זרים. הימין הקיצוני רואה הן באיסלאם הלוחמני והן ב"שדולה הבינלאומית היהודית" – אויבים.
עם זאת, אנטי-ציונות אנטישמית מובילה להתקרבות מחדש בין הימין לבין האיסלאמיסטים הקיצוניים, במיוחד בגרמניה. שני הגורמים מאשימים את היהודים בניצול השואה לסחטנות כספית והשגת תמיכה בציונות, ולמרות הגזענות האנטי-ערבית שלו, הימין הקיצוני משתמש תכופות בסכסוך המזרח-תיכוני, בסיסמאות אנטי-ציוניות וב"סולידריות עם הפלשתינים" כאמצעי לקידום תעמולה פוליטית אנטישמית.
יש להביא בחשבון כי שינויים רחבים מתחוללים במבנה הפוליטי, בתפישה העצמית, באתוס ובאידיאולוגיה הליברלית השוררים באיחוד האירופי. בשונה מרוסיה ומזרח אירופה, המגמה השלטת עתה באיחוד האירופי היא פוסט-לאומית, רב-תרבותית ופלורליסטית; היא צופה אל מעֵבר לתפישות המיושנות של המאה ה- 19 בדבר מדינת-הלאום הטריטוריאלית, קדושת הריבונות הלאומית או הקהילה התרבותית ההומוגנית. התפתחות על-טבעית זו לכל פרטיה ודקדוקיה מתאימה ליהודי אירופה, ואכן, עד לאחרונה נראה כי מעולם לא היו היהודים מקובלים, מעורים בכלכלה ומשגשגים כל כך בארצות מושבם. יתרה מזאת, בשנת 2004 לא נראה כי צפויים לאיחוד האירופי אבטלה, מיתון, משבר פרלמנטרי, סכסוכים דתיים, מלחמת מעמדות, מהפכות, איומי בולשביזם או מהפכים תרבותיים מן הסוג שחולל אנטישמיות בעבר.
קיימים הבדלים נוספים בין תקופה זו לשנות השלושים. האנטישמיות בכל רחבי אירופה אורגנה אז על-ידי משטרים נאציים, פאשיסטיים או קתוליים-רודניים; נתמכה על-ידי הכנסייה; וממשלות יזמו ואישרו חקיקה אנטישמית וקיימו אפליה בדיור, בתעסוקה ובנושאים מינהליים. היום ישנם חוקים ותקנות האוסרים על אנטישמיות, והכנסיות מחויבות לדו-שיח נוצרי-יהודי; קיימת התעניינות מחודשת בתרבות היהודית באירופה, והיא מתבטאת בירידי-ספרים, פסטיבלים של סרטים ושל מוזיקת כליזמרים. לא זו בלבד, אלא שיום הזיכרון לשחרור אושוויץ, ב- 27 בינואר, התמסד במדינות אירופיות רבות, והוא מציין במובהק כבוד לקורבנות היהודיים של השואה בעוד הנאציזם מוקע אל מחוץ לגדר. הסתה המקבלת את חסות המדינה נגד יהודים ונגד ישראל עודנה לחם-חוקו של העולם המוסלמי, אולם אינה קיימת ביבשת האירופית.
*
ובכן, אם הכל כל כך טוב, מדוע כל כך רע? מדוע חשים היהודים באיחוד האירופי חוסר-ביטחון?
*
הבעיה באירופה בת-זמננו נובעת בראש ובראשונה מן החברה האזרחית, מן האליטות המשכילות ומן התקשורת, שעוינותן הבלתי-מוסווית לישראל יוצרת אווירה של חשדנות כלפי יהודים, המזכירה את אירופה של פרשת דרייפוס יותר מאשר את אירופה בשנות ה-השלושים. כאז כן עתה, ה"יהודי" במובן הקיבוצי נושא אות קלון של טמא ומנודה. היו הפגנות מכוערות, צעקות "מוות ליהודים" בראש חוצות, ושוב נשמעים דיבורים על "סינדיקט יהודי" החותר לשלוט במדיניות הלאומית מאחורי הקלעים. האיבה המסורתית ליהודים לבשה צורות חילוניות חדשות ויצרה חומה של חשדנות בין יהודים לבין לא-יהודים, המסכנת את האינטגרציה המלאה של היהודים בחברה. ה"גטו החדש" הסמוי, שעוררה האנטישמיות של 1890 קם לתחייה באירופה של ימינו, הוא ממוּקד בהכפשת המדינה היהודית וחותר לבידודה בקרב הקהילה הבינלאומית.
ישנם הטוענים כי האנטישמיות אינה איום ממשי אלא רק פרי היסטריה קיבוצית. מותחי-ביקורת מן השמאל וליברלים רבים מרחיקים לכת וטוענים כי הדיון בנושא האנטישמיות הוא תכסיס המכוון להסיט את תשומת-הלב מ"פשעי המלחמה" של ישראל, או להשתיק ביקורת על פעולותיה. יש גם ישראלים "פוסט-ציונים" ו"מתנגדים" מיהודי התפוצות המעמידים פנים שהאנטישמיות היא "המצאה" שנועדה לעודד עלייה לישראל, או לגייס כספים לארגונים יהודיים, או לחזק את הזהות היהודית הנשחקת. מותחי הביקורת הנבזיים יותר רואים באנטישמיות בדותה מתוצרת "תעשיית השואה", שנועדה לאיים על יהודים ולא-יהודים גם יחד. טענות כוזבות וציניות אלו אינן חדשות, וריקנותן בולטת לאור הנתונים הסטטיסטיים וראיות נוספות בדבר העלייה הדרמטית בפעולות אנטישמיות. גם נשיא צרפת, ז'ק שיראק – שלפני שנה וחצי הכריז כי "אין אנטישמיות בצרפת" – נוקט בשנה האחרונה עמדה איתנה יותר, המחייבת את צרפת לנקוט אמצעים קשוחים נגד גל האלימות האנטישמית. בבריטניה קִיים בית-הנבחרים דיון מועיל בנושא, ולראשונה זכה העניין להכרה פומבית.
מאז תחילת 2004 החלה גם נציבות האיחוד האירופי להתייחס לאנטישמיות באופן רציני יותר. בשלהי 2003 עדיין ניסתה הנציבות לקבור דו"ח שהוזמן על-ידה, אשר הראה כי אכן היתה עלייה משמעותית באלימות על רקע אנטישמי בכל רחבי אירופה. מה שהטריד את מרכז המעקב האירופי בווינה היו הממצאים שלפיהם מהגרים מוסלמים הם האחראים, ככל הנראה, לתקריות של שנאת יהודים במדינות רבות. מאז קיבלה נציבות האיחוד האירופי דו"ח בעייתי עוד יותר, המייחס את האשמה ברוב התקריות האנטישמיות באירופה לגברים לבנים צעירים, מובטלים ואנשי ימין קיצוני. מסקנה זו עומדת בסתירה לרוב הראיות מן השטח. מאידך גיסא, הכנס החשוב של הארגון לביטחון ולשיתוף-פעולה באירופה (OSCE), שהתקיים בברלין בסוף אפריל 2004, אף שלא התייחס ישירות לנושא הרגיש של שנאת יהודים איסלאמיסטית, הדגיש בכל זאת את הצורך לפתח תוכניות ואסטרטגיות חדשות כדי למנוע עלייה נוספת באנטישמיות. כנס זה הכיר בכך שאין עילה להתקפות על יהודי אירופה בשל הסכסוך במזה"ת. אף-על-פי-כן ולמרות "תרועת החצוצרות", העדיפו בכנס שלא לנקוב בשמותיהם של מבַצעי ההתקפות, ואף לא הוצעו אמצעים ממוסדים ויעילים כלשהם לביצוע מסע חינוכי מתמשך נגד אנטישמיות בכל רחבי היבשת.
עליית האנטישמיות ממשיכה להשפיע על ביטחונם ורווחתם של יהודי אירופה. אמנם לעת-עתה לא רוצחים יהודים ברחובות, ואין מגרשים אותם ממשרותיהם או מארצות מגוריהם, אולם היהודים חשים בעליל בלחץ חדש ומדאיג. שוב מתעוררות שאלות לגבי נאמנותם. יותר ממחצית התושבים במספר מדינות באיחוד האירופי, מאמינים שהיהודים נאמנים לישראל יותר מאשר למדינות בהן הם חיים. שאלת ישראל עודנה מקור למתח בין ארה"ב לאירופה, כמו גם המלחמה בעיראק, האיום מצד האיסלאם הקיצוני וחילוקי הדעות בנוגע לדרך הרצויה להתעמת עם הטרור העולמי.
ראוי לציון הטיעון האנטישמי הגלוי אודות עוצמתה של ה"שדולה היהודית" ולפיתת הברזל בה היא מחזיקה את ארה"ב. לאחרונה הועלה נושא זה בראיונות בטלוויזיה, במאמרים ובהערות נבזיות מצד מספר אנשי קונגרס אמריקאים ופקידים בכירים לשעבר המחפשים שעיר לעזאזל לתלות בו את אשמת הסתבכותה של ארה"ב בבוץ העיראקי. קיים מיתוס נפוץ שהניאו-שמרנים (כלומר, הקבוצה הפוליטית-אידיאולוגית הכוללת גם אינטלקטואלים יהודים מסוימים מן החוף המזרחי) מנהלים את מדיניות החוץ האמריקאית לתועלתה של ישראל, וכי הם תמרנו את וושינגטון למלחמה הרת-אסון. כבשנות השלושים, שוב נועד ליהודים התפקיד של מחרחרי המלחמה. בשנה שעברה רמז טאם דאליֵיל, חבר פרלמנט בריטי מכובד ממפלגת הלייבור, כי בסביבתו של ראש הממשלה טוני בלייר יש "קשר יהודי". ה"קשר המסוכן" כולל את שר החוץ, ג'ק סטרו (Straw) שהיה לו סבא יהודי, את פיטר מנדלסון היהודי-למחצה ואת הלורד לוי, מגייס התרומות הראשי של מר בלייר, שרק הוא בעל "דם יהודי טהור".
פנייה לשיח טעון כזה היא תסמין לתחיית הפופולריות של תיאוריות הקונספירציה היהודית. תיאוריות אלו עמומות במקצת באמריקה ובאירופה, אולם לובשות צורה מאיימת במזה"ת. חלק ניכר של שנאת היהודים המוסלמית נובע מדגמים אירופיים, לרבות הנאציונל-סוציאליזם. עתה סופגת אירופה שוב את הנגיף אל תוך הזרם המרכזי שלה ומתעלמת מלקחי ההיסטוריה שלה, כאשר הבעיה נוגעת למוסלמים.
כאשר אידיאולוגים של אל-קעידה כגון איימן אל-זוואהירי מגַנים את מה שהם מכנים הברית ה"יהודית-אמריקאית" להשגת שלטון על העולם (או כביכול, הקנוניה של ה"צלבנים" והציונים), הם חוזרים על מוטיבים אירופיים ואיסלאמיים כאחד. בשנת 2003, כאשר ראש ממשלת מלזיה מוחמד מחאטיר עמד בתוקף על כך שהיהודים "מנהלים את העולם מאחורי הקלעים", הוא הקים לתחייה כזבים הלקוחים מתוך המסמך הרוסי המזוייף הידוע לשמצה, ה"פרוטוקולים של זקני ציון". בדיה זו ממשיכה להפנט מיליוני ערבים, הודות לסדרות טלוויזיה כדוגמת הסדרה המצרית "פרש בלי סוס". סדרה אנטישמית מבחילה אף יותר היתה הסדרה הסורית ה"גלות" (אל-שאטאט), שהוקרנה ברמדאן אשתקד ב- "אל-מנאר", ערוץ הטלוויזיה של חיזבאללה בלבנון, ושודרה בכל רחבי המזה"ת ובחלק ממדינות אירופה. נראות בה סצנות נוראות של יהודים המבצעים רצח ריטואלי, תמונות זוועה ציוריות כבדוגמאות הנוראות ביותר של התעמולה האנטישמית הנאצית.
שנאת היהודים המשתוללת בכל מקום במזה"ת תורמת משמעותית להקצנת עמדת הנוער המוסלמי באירופה ובעיקר בצרפת, בלגיה, הולנד, שוודיה ובריטניה. הנגיף האנטישמי כבר התנחל במטען התרבותי של המהגרים מצפון-אפריקה עוד טרם הגעתם לאירופה. הטפות במסגדים מפיצות את הנגיף, בחסותם ובמימונם של שליטיה הוואהאביסטים של ערב-הסעודית ה"מתונה", ה"פרו-מערבית". יתרה מזאת: את האנטישמיות מפיצים בהיקף רחב ביותר אתרי האינטרנט האיסלאמיים. אולם האחריות מוטלת גם על אירופה. שנאת היהודים המוסלמית הפועלת על אדמת אירופה נובעת, לפחות בחלקה, מדחיקתם של המהגרים החדשים לשוליים על-ידי הרוב הלבן בחברה.
התנגדות קולנית לגזענות אנטי-ערבית היא גורם המעודד ברית חדשה בין השמאל האירופי לבין האיסלאמיסטים. הגרעין הקשה של השמאל והמוסלמים הקיצוניים חלוקים בדעותיהם בנושאים כגון: חילוניות, סוציאליזם, הומוסקסואליות וזכויות נשים, אולם הם שותפים בתיעובם העז והעמוק לערכים מערביים כגון: קפיטליזם, דמוקרטיה וחירות הפרט, והם מתנגדים חד-משמעית לשימוש בכוח צבאי אמריקאי ברחבי העולם (ובעיקר במזה"ת). הקשר ה"אדום-ירוק" מגַנה את ישראל כ"סוכנת" של האימפריאליזם האמריקאי, מתוך אמונה כי היהודים שולטים בענייני הפנים ובמדיניות החוץ של ארה"ב, בעולם הפיננסי הבינלאומי ובתקשורת העולמית. מתנגדי הגלובליזציה ה"מתקדמים" עושים יד אחת עם האיסלאמיסטים בהכפשת הציונות כצורה חדשה של נאציזם. הרטוריקה האנטי-אמריקאית והאנטי-ישראלית של התנועה נגד מלחמה באירופה משקפת יותר ויותר את סדר-היום האיסלאמי ה"מתקדם", הגולש לעתים קרובות לאנטישמיות גלויה. הדמוניזציה של ג'ורג' בוש ואריאל שרון והשוואתם המתמשכת אל אדולף היטלר, הופכות לפזמון חוזר בהפגנות תומכי ה"שלום" ברחובות אירופה. השמאל הגרמני האנטי-אימפריאליסטי משווה דרך קבע את מדינת ישראל לגרמניה הנאצית, ומערער על זכותה המוסרית להתקיים על-ידי הוקעתה כמפעל קולוניאלי החותר למדיניות פאשיסטית. מתנגדי הגלובליזציה הגרמנים אינם היחידים המניפים ציורים של ה"דוד סם" עם "אף יהודי טיפוסי", כפי שקרה בהפגנה הגדולה נגד בוש שהתקיימה בברלין ב- 21 במאי 2002.
הברית בין השמאל הקיצוני לבין האיסלאמיסטים הקנאים באירופה המערבית קיבלה חיים חדשים בתקופת הבחירות האירופיות ביוני 2004, במיוחד בצרפת ובבריטניה. ברית השמאל הקיצוני בין קבוצת הקומוניסטים המהפכנים לבין קבוצת "מאבק העובדים" (Lutte Ouvriere), פנתה אל הקיצונים האיסלאמיים כדי שיסייעו לה לשריין מושבים בפרלמנט. לדבריה של ארלט לאגיֶיר, הגיבורה הטרוצקיסטית של מעמד הפועלים, ה"מאבק למען פלשתין" הוא עתה חלק בלתי-נפרד מן ה"מהפכה הפרולטרית העולמית". הפרויקט כולל כמובן את מחיקתה של ישראל מן המפה ולחימה לחיסול השיטה הכלכלית הגלובלית והעוצמה האמריקאית. המפלגה הקומוניסטית הצרפתית, אף היא תומכת פעילה ללא תנאי בעניין הפלשתיני.
בבריטניה נולדה הקואליציה המרקסיסטית-איסלאמית מתוך הקואליציה נגד המלחמה שנוצרה לפני כשנתיים, כדי למנוע את שחרור עיראק מסדאם חוסיין. יותר ממחצית חברי ועדת ההיגוי שלה באו מן הגרעין הקשה של השמאל, והיו"ר, אנדרו מאריי (Murray), היה מנהיג המפלגה הקומוניסטית הבריטית ועובד לשעבר של סוכנות "נובוסטי" הסובייטית. יו"ר נוסף הוא מוחמד איסלאם איג'אז ממועצת המסגדים של לונדון. מבחינת האיסלאמיסטים, שנאת האמריקאים והיהודים היא היסוד העיקרי של הברית. כפי שניסח זאת אבו-חאמזה אל-מאסרי, ממנהיגי הפונדמנטליסטים הבריטים, הנמצא כעת במעצר, "מי שרוצה לזרוק את היהודים מפלשתין – ברוך הבא". כלומר, מותר להרוס את ישראל ואת הציונות ואף להתקשר לשם כך בברית עם אתאיסטים. דרך פעולה זו אומצה על-ידי יד-ימינו של אוסאמה בן-לאדן, איימן אל-זוואהירי, במסר לתומכי אל-קעידה בבריטניה באוגוסט 2002. דברים אלה זכו להד מן השמאל מאת תלמידו לשעבר של צ'ה גווארה שהתאסלם לאחרונה – מנהיג הטרור מוונצואלה, איליץ' רמירז סנצ'ז, הידוע יותר כקרלוס, ה"תן". בספרו האחרון, איסלאם מהפכני, קורא קרלוס לברית בין האיסלאמיסטים למרקסיסטים כדי להרוס את ארה"ב ובעלות-בריתה.
טרוריסטים מהפכנים בינלאומיים כקרלוס הסתגלו לזמנים החדשים. כך גם חברי השמאל הקיצוני באירופה ובצפון-אמריקה, המאמצים מוסלמים קיצוניים כ"פרולטריון החדש" או כמעמד תחתון שיסייע להם להגשים את חלומם הישן להרוס את הקפיטליזם העולמי. בבריטניה, השמאל ה"אנטי-אימפריאליסטי" כולל קומוניסטים, טרוצקיסטים, מאואיסטים ואנשי איכות הסביבה, וכן אנשי הפלגים הרדיקליים של מפלגת הלייבור כגון ג'ורג' גאלוויי הסקוטי, חבר הפרלמנט, מעריץ לשעבר של סדאם חוסיין. גאלוויי, "אנטי-ציוני" קולני שקיבל תמיכה של סכומי עתק מן הדיקטטור העיראקי שהודח, פועל עתה למען האיגוד המוסלמי של בריטניה ולמען קבוצות פלשתיניות הממומנות על-ידי יאסר ערפאת. מטרתו העיקרית היא להדיח את ראש הממשלה טוני בלייר בשל תמיכתו במלחמת ארה"ב בעיראק וחוסר המעש שלו למען "שחרור פלשתין".
סטריאוטיפים אנטי-אמריקאיים ואנטי יהודיים מעוגנים עמוק בתוך השיח הפרו-פלשתיני הרווח באירופה. אהדה נלהבת לפלשתינים גורמת לפוליטיקאים, אינטלקטואלים, עיתונאים ואמנים מסוימים להשתמש בשפה מתלהמת ההופכת את אימי השואה ומשתמשת בהם נגד היהודים והציונות. ישראל מוצאת עצמה על ספסל הנאשמים כמפירה סדרתית של זכויות אדם, בעוד שפגיעות חמורות לאין שיעור, המלוות באובדן גדול בהרבה של חיי אדם, כגון בצ'צ'ניה ובסודן, עוברות ללא גינוי בינלאומי. נראה שהמינוח "רצח-עם" שמור בלעדית למדינה היהודית. לדוגמה, בריאיון לכתב-העת שטרן, ביוני 2002, גינה נורברט בלום, מי שהיה שר גרמני שמרני, את מה שהוא כינה "מלחמת ההשמדה" (Vernichtungskrieg) הישראלית נגד הפלשתינים. בהשתמשו במונח היטלראי מיוחד זה, הוא הציג את מדיניותו של שרון כאילו היא שוות-ערך ל"השמדה" מן האסכולה הנאצית. פעולותיה של ישראל תוארו כתוצר של "נקמנות עיוורת" והתעלמות מוחלטת מחוקי-מלחמה בינלאומיים. באותו ריאיון טען בלום כי המתלוננים על אנטישמיות מנסים לנצל זאת כ"נשק מוסרי" כדי להשתיק זעם גרמני ואירופי מוצדק נגד ישראל, בשל הפרות של זכויות האדם מצדה. טענה זו נשמעת בתקשורת משמאל, מימין ואף מן המרכז בכל רחבי האיחוד האירופי.
בולטים במיוחד בהשמצת ישראל ובדמוניזציה שלה אינטלקטואלים, אמנים, עיתונאים וסופרים. הדבר נעשה תוך הכשרת הקרקע לאנטישמיות מסוג חדש, שמטרתה העיקרית היא: דה-לגיטימציה של המדינה היהודית.
במובן זה ממשיכות האליטות המודרניות של האינטלקטואלים והתקשורת את המסורת העתיקה של ההיסטוריה האירופית. בכל הדורות התקיימה האנטישמיות בגלל פעולותיהם של המשכילים והכמורה, לא פחות מאשר על-ידי אספסוף אלים ורטוריקה של דמגוגים חסרי-מצפון. לדוגמה, ההתקפות החריפות של קדושי הכנסייה כגון יוחנן כריסוסטומוס, אמברוז, אוגוסטינוס, גרגורי מניסה ותיאולוגים ומטיפים חשובים אחרים במשך מאות שנים. מי שהוכתרו רשמית על-ידי הכנסייה כ"קדושים", הם שיצרו את הבסיס התורתי לאנטי-יהדות והכשירו את הקרקע ל"תורת הבוז". הדרשות האנטי-יהודיות חוצבות הלהבות של מחולל הרפורמציה הפרוטסטנטית מרטין לותר העלו את תורת הדמוניזציה הנוצרית לשיאים חדשים. גם איש מופת אירופי, הומניסט וסמל ה"סובלנות" כארַסמוס, לקה בגירסה קלה יחסית של מחלה זו.
כתביהם של פילוסופים והוגים רבים מתקופת ההשכלה נגועים בשנאת יהודים. די אם נזכיר את וולטר, קאנט, פיכטה, שופנהאואר, הגל, פויירבאך, מארקס, פרודון והסוציאליסטים הצרפתים המוקדמים. גם במסורת הספרותית האנגלית, סטריאוטיפים אנטי-יהודיים הם גורם חשוב, החל מצ'וסר, מארלו ושקספיר ועד דיקנס, תאקֶרי וטרולופ, ובכתביהם של סופרים חשובים מן המאה ה- 20 כגון הילר בֶּלוק, ג'ון בוּצ'אן, ה. ג'. וולס, ד. ה. לורנס, ת.ס אליוט, עזרא פאונד ואיוולין ווֹ (Waugh). בספרות, באמנות ובפילוסופיה המודרנית הצרפתית והגרמנית עובר כחוט השני מוטיב בולט יותר של קנאות דתית, דעה קדומה גזענית ובוז כלפי היהודים. לדוגמה, אינטלקטואלים ועיתונאים כגון אדוארד דרומון, מוריס באר (Barres) ושארל מורה (Maurras) הניחו את היסודות לאנטישמיות הלאומנית הצרפתית של סוף המאה ה-19, שהכפישה ברשעות את היהודים כ"גוף זר וחתרני" המפורר ומשחית את האומה הגדולה. בה-במידה ניתן למצוא בגרמניה במאה ה- 19 אמנים חשובים כגון ריכרד ואגנר, היסטוריונים כהיינריך פון טריטשקה, או אנשי כנסייה חשובים (כולל מטיף החצר הפרוטסטנטי אדולף שטקר), שסייעו בזריעת זרעי השנאה הגזענית הנאצית. האנטישמיות המודרנית ברומניה, ברוסיה ובפולין, מְחקה את הדגם המערבי, ואף אותה טיפחו ופיתחו אינטלקטואלים מקומיים אשר יצרו לה את הבסיס האידיאולוגי הפסוודו-מדעי.
האנטישמיות הנוכחית בקרב אקדמאים, עיתונאים ואינטלקטואלים ערביים מזכירה באופן מבהיל את גרמניה הנאצית, ומציבה מכשול קשה ל"נורמליזציה" ביחסים עם ישראל. הדבר נכון הן לגבי מצרים וירדן (הנמצאות לכאורה במצב של שלום עם ישראל) והן לגבי סוריה הבעת'יסטית, ערב-הסעודית הוואהבית, איראן השיעית הקיצונית, עיראק ה"משוחררת" והרשות הפלשתינית החילונית כביכול. בכל אחת מן החברות הערביות או המוסלמיות, השונות זו מזו לכל דבר ועניין, עיתונאים ואנשי אקדמיה מכובדים אינם מהססים להפיץ שקרים עזי-מצח כדוגמת ה"פרוטוקולים של זקני ציון" כדי להסית נגד היהודים. גם עיתונאים ואינטלקטואלים מן הזרם המרכזי במצרים, כגון אניס מנצור או מוחמד הייכל (שטען לאחרונה כי לא יותר מ- 300,000 יהודים נספו בשואה), הם חלק משיטפון הקנאוּת הנבזית.
http://nativ.cc/101/wistrich.htm
נערך לאחרונה ע"י DSKHV בתאריך 18-01-2006 בשעה 04:54.
|
ראשי
צ'אט
17-01-2006, 23:22
מצב כלאיים
