ראש ממשלה מחוסר ראיות אהוד אולמרט התחיל את דרכו הפוליטית כלוחם בשחיתויות והפך לנחקר סדרתי ■ ספק אם יש עוד פוליטיקאי ישראלי שנחקר בכל כך הרבה פרשות, ותמיד נחלץ מהן מחוסר ראיות ובמקרה אחד בזיכוי מחמת הספק ■ אולמרט הוא חברם ומיטיבם של פרקליטי צמרת, קבלנים ותורמים, אבל גם של עבריינים ■ פוליטיקאי השווה מיליונים, שמתגרה, אבל ממש מתגרה, ברשויות החוק ■ אולי זה מה שהופך אותו יורש ראוי לאריאל שרון ■ שיעור במנהיגות 17:24 | 23.2.2006 אורי בלאו כפי שהסקרים נראים כרגע, ב-28 במארס עומדת ישראל לעבור מרצונה החופשי ומבחירתה המודעת לידיו של ידיד האסירים. במהלך הקריירה הפוליטית שלו הספיק אולמרט להתערב לטובתם של פושעים מורשעים פעם אחר פעם. אצל אריה דרעי הוא חגג במסיבת הכניסה לכלא. גם על עמרי שרון סינגר ערב הרשעתו. ממש חירות לפיד של הצווארון הלבן.

בתולדות מדינת ישראל לא היה אדם שקיבל את השלטון על מגש כמו אהוד אולמרט. התקשורת, אולי בחסות ההלם והצער על גורלו של שרון, מיהרה להכתיר כעבור ימים ספורים את אולמרט החדש, הממלכתי, זה שחושק את שיניו ליד שולחן הממשלה אל מול הכיסא הריק. זה שלא עושה שגיאות. היא לא דיברה על שגיאות העבר.

ח"כ בחצי משרה

אהוד אולמרט נולד בנחלת ז'בוטינסקי שליד בנימינה בספטמבר 1945. אביו, מרדכי אולמרט, היה חבר הכנסת השלישית והרביעית מטעם חרות. ב-1965 פרש האב מתנועת חרות וכעבור ארבע שנים הצטרף ל"מרכז החופשי" של שמואל תמיר. הופעתו הפוליטית הראשונה של אולמרט הבן התקיימה כבר ב-1966. אולמרט הצעיר ביקש את רשות הדיבור בוועידת תנועת החרות בכפר המכביה ותבע את התפטרותו המיידית של מנחם בגין מראשות המפלגה וגח"ל (גוש חרות ליברלים), בשל כישלונו להחליף את שלטון מפא"י בשש מערכות הבחירות מאז קום המדינה. מהקהל החלו להסתער צירי הוועידה על אולמרט בכוונה להכותו, אבל בגין הגן עליו באבירות. "כל עוד הוא בא אלי בתביעות גלויות ללא קשירת קשר נגדי", אמר, "הרי זוהי הצעה לגיטימית".




[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.themarker.com/ibo/images/graphs/olmert1.jpg]


בשנת 67', חודש לאחר מלחמת ששת הימים, התפלגה חרות ותמיר הקים את תנועת המרכז החופשי. בבחירות 69' זכתה התנועה לארבעה מנדטים. עקיבא נוף, שהיה מזכיר הסיעה, יצא להשתלמות בחו"ל והציע לתמיר את אולמרט כמחליפו. אולמרט קיבל את תפקיד מזכיר הסיעה ודוברה. בימים ההם הכיר את מי שהפך לחבר קרוב, העיתונאי דן מרגלית. אולמרט הפך ליד ימינו של תמיר ולמתמחה במשרדו.

ב-1973 פרש אולמרט יחד עם ח"כ אליעזר שוסטק מהמרכז החופשי והקים את "המרכז העצמאי". תמיר הגדיר זאת באוזני מקורביו כ"תקיעת סכין בגב". בנו, יוסף תמיר, הוא היום מספר 42 ברשימת קדימה לכנסת.

בבחירות שהתקיימו בסוף אותה שנה נכנס אולמרט לכנסת כנציג המרכז העצמאי, שהשתלבה כחטיבה בליכוד. ההתמקדות בחשיפת שחיתויות זיכתה אותו בכותרות מחמיאות. עם כניסתו לכנסת, הוא היה מעורב בחשיפת שורת פרשיות שחיתות בכדורגל, תוך שיתוף פעולה עם ח"כ טרי ממפלגת העבודה ששמו יוסי שריד.

באותם ימים עדיין מותר היה לחבר כנסת להיות בעל עסקים פרטיים, ואולמרט ניצל זאת היטב. בשנת 1977 פרשו הוא ועורכי הדין אורי מסר וברוך אדלר ממשרדו של עורך הדין הירושלמי, עוזי עצמון, ולקחו גם את המזכירה שולה זקן. בדצמבר 1988, עם קבלת תפקידו הראשון כשר ללא תיק, פרש אולמרט ממשרד עורכי הדין שהקים.

הפעולות שביצע אולמרט באותן שנים היו מותרות במסגרת החוק. אחת העסקאות הגדולות בהן תיווך אולמרט בהיותו חבר כנסת היתה מכירת "הכשרת היישוב", חברה עתירת נכסים בשווי של עשרות מיליונים, ליעקב נמרודי. רק אחרי המכירה התברר שהחברה נמכרה לנמרודי בפרוטות, בהתחשב בשוויים האמיתי של נכסיה המוסתרים.

מאברהם עופר עד יולי עופר

ב-28 בדצמבר 1976 עלה ח"כ אולמרט לדוכן הנואמים בכנסת וביקש למסור הודעה: "קיבלתי מידע שבמשטרת ישראל סבורים כי יש להם חומר די הצורך כדי לפתוח בחקירה פלילית נגד שר השיכון אברהם עופר". זה היה השבוע הקשה, והאחרון, בחייו של עופר. באותו שבוע החליט היועץ המשפטי לממשלה, אהרון ברק, למצות עמו את הדין. בתום אותו שבוע ירה בעצמו השר עופר במכוניתו בחוף תל ברוך.




[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.themarker.com/ibo/images/graphs/olmert2.jpg]


קשה לדמיין איך היה נוהג אולמרט המבוגר, של 2006, באופוזיציונר צעיר, אידיאליסט וקולני דוגמת אולמרט מודל 76'. בדרכו לכס ראש הממשלה, הפך אולמרט מחוקר לנחקר סדרתי.

ב-1981 קיבל אולמרט הלוואה בסך 50 אלף דולר מחברת קש בבעלות יהושע הלפרין, שהיה יו"ר בנק צפון אמריקה. כספי הבנק הועברו לחברה בהוראת הלפרין. ההלוואה שקיבל אולמרט התגלתה רק ארבע שנים מאוחר יותר, במסגרת חקירת המשטרה נגד הלפרין, שנפתחה כשקרס הבנק ברעש גדול. בעדותו של לוחם השחיתויות אולמרט במשפטו של הלפרין הוא אישר, שהתערב לטובתו "כידיד", אצל ראש היחידה לחקירות הונאה, תנ"צ יורם גונן.

היועץ המשפטי לממשלה דאז, יוסף חריש, החליט שלא להעמיד את אולמרט לדין.

באפריל 1989 התפוצצה פרשת "החשבוניות הפיקטיוויות". הפרשה, שכעבור שנים הובילה להעמדתו לדין של אולמרט, פגעה בשמו, אך הסתיימה בזיכויו. לאנשי הכספים של הליכוד היתה שיטה מקורית לגיוס מימון: הם פנו לאנשי עסקים וביקשו מהם תרומה. בתמורה הבטיחו להם חשבוניות מס מחברות פרסום עבור שירותי פרסום שמעולם לא ניתנו להם.

עשרות כתבי אישום הוגשו בעקבות חשיפת התרמית. כמה תאגידים שהיו מעורבים בפרשה הצליחו לחמוק מכתב האישום נגדם באמצעות תשלום כופר. המפורסם בהם הוא איש העסקים יולי עופר, ששילם כופר של 750 אלף שקל. אולמרט, ששימש גם הוא כגזבר הליכוד במקביל לעצמון, לא הועמד תחילה לדין.

במרץ 96' הורשעו בכירי הליכוד בפרשה. בספטמבר אותה שנה החליט היועץ המשפטי לממשלה דאז, מיכאל בן-יאיר, להעמיד לדין גם את אולמרט. בכתב האישום הועלו נגדו שני אישומים. בראשון נטען כי באוגוסט 1988 קשר אולמרט קשר פלילי עם אנשי כספים נוספים של הליכוד: לאסוף תרומות לליכוד מתאגידים בניגוד לחוק מימון מפלגות על ידי מתן שירותי פרסום פיקטיוויים. באישום השני נטען כי במחצית הראשונה של 1989 חתם אולמרט על הצהרה שנמסרה למבקרת המדינה ולפיה חשבונות הליכוד, מתקופת מערכת הבחירות, הנמסרים למבקרת, משקפים למיטב ידיעתו את כל הכנסות הליכוד והוצאותיו.

המשפט הסתיים בספטמבר 1997 בזיכויו של אולמרט. השופט מודריק אמר על אולמרט דברים קשים: "צורת החתימה הזו מקוממת למדי. ראשית לכל, היא מבטאת איזה יחס לא רציני כלפי מוסד מבקר המדינה וכלפי האחריות הציבורית שיש לחותם".




[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.themarker.com/ibo/images/graphs/olmert3.jpg]


במהלך חקירת פרשת החשבוניות הפיקטיוויות העלתה המשטרה חשד אחר, לפיו אשתו ובתו של אולמרט נסעו לחו"ל לנסיעה פרטית שמומנה מכספי הליכוד. הפעם נסגר התיק מחוסר ראיות. כשנשאל במשטרה האם ידע שעליזה ומיכל אולמרט טסו לניו יורק בכסף שנתרם למערכת הבחירות של הליכוד בשנת 88', השיב, "מעולם לא טיפלתי בצד הטכני של תשלום נסיעות. עושה את זה תמיד העוזרת שלי, שולה זקן".

בעוד משפט החשבוניות מתנהל, בדצמבר 95', חשף "ידיעות אחרונות" כי אולמרט, אז ראש עיריית ירושלים, המליץ להעניק תעודות זהות ישראליות לסוחר פלשתינאי מחברון בשם חאד'ר מסלמני. אולמרט פנה אז בעניין לבכירים במשרד הפנים ולראש השב"כ יעקב פרי.

בתום החקירה, הוחלט שלא להאשים את אולמרט מחוסר ראיות.

אחת ההזדמנויות האחרונות לראות את אולמרט על דוכן העדים היתה דווקא בבית הדין האזורי לעבודה, במשפט שלא זכה לכותרות. מי שזימן אותו להעיד היה ישראל טויטו, חרדי שסייע לו במסע הבחירות שלו לראשות עיריית ירושלים ב-93'. טויטו תבע את העירייה לאחר שפרש מעבודתו שם, בסוף שנות ה-90, על הפרשי כספים שלטענתו חייבים לו. בכתב התביעה שהגיש באמצעות עו"ד יוסי ארנון, טען טויטו כי אולמרט הבטיח לו ג'וב בעירייה אחרי הבחירות, אבל לעתים שולמו רק מקדמות על שכרו ולעתים לא שולמה לו משכורת כלל.

עו"ד יוסי ארנון: "זכורה לך הבטחה שניתנה בנושא של ישראל (טויטו) למישהו?"

אולמרט: "לא היה ולא נברא. זה חלק מהדמיון של התובע... מעולם לא ניתנה שום התחייבות".

בשלב זה מציג עו"ד ארנון לאולמרט את דו"ח מבקר העירייה, המזכיר את הדיון שהתנהל בלשכתו של אולמרט בנושא טויטו.

"זכור לך האירוע הזה שבו הורית על מינויו?"

"אני לא מכחיש מה שנאמר כאן. אבל אני לא זוכר. זה היה לפני 10 שנים".

בחקירה הנגדית נשאל אולמרט האם נכון שהוא אמר לתובע שיקבל משכורת כמו של ח"כ.

אולמרט: "זה לא רציני. התובע הוא אדם שיש לו נטייה להזות הזיות".

המשולש

אולמרט שבתחילת הדרך עשה כותרות ממלחמה בפשע המאורגן הצליח להקיף עצמו בחבורה לא קטנה של עבריינים מורשעים ושל חשודים נצחיים. פרט לבני תבין ולהלפרין, הספיק אולמרט להתיידד עם אריה דרעי, שסייע לו בין השאר בבחירות לעירייה. אולמרט מצדו היה בין אורחי הכבוד במסיבת הפרידה לדרעי לפני שנכנס לכלא. גבי בן הרוש, ממנהיגי כנופיית הקטמונים, שהורשע ברצח, היה תורם של אולמרט במרוץ לראשות העיר ב-98'. כך גם ראובן גרוס וכמובן ראובן גבריאלי.




[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.themarker.com/ibo/images/graphs/olmert4.jpg]


משולש החברים המעניין הוא דודי אפל-בני תבין-שלומי עוז. תבין סייע לאולמרט במרץ בפריימריס של 99', במרוץ מול שרון לראשות הליכוד. בימים אלה הוא מסובך בחובות עתק ושוב עומד לדין פלילי. ב-2004 הוגש נגדו ונגד פטרונו דודי אפל כתב אישום חמור בחשד לשורת עבירות שוחד ומרמה.

את אפל אולמרט מכיר כבר עשרות שנים. בני תבין ושלומי עוז מתוארים על ידי אפל כחבריו, שניהם עבדו עבור מטה הפריימריס של אולמרט ב-99'. עוז, פעיל בעל כוח רב במרכז הליכוד, היה חבר בכנופייה של 18 איש בראשות בני משפחת אלפרון וריצה 14 חודשי מאסר בכלא. בצעירותו עבד עוז בבית"ר ירושלים ושם הכיר את אולמרט. כעבור מספר שנים, כשהועמד לדין על זיוף דולרים, פנה אולמרט לבית המשפט המחוזי בבקשה להקל בעונשו. עוז לא שכח את המחווה של אולמרט ותמך בו בפריימריס נגד שרון.

במהלך כהונתו כראש עיר הסתבך אולמרט בפרשת "האי היווני". המשטרה המליצה להעמידו לדין בחשד לקבלת שוחד מאפל. היועץ המשפטי לממשלה אמנם סגר את התיק מחוסר ראיות בשנת 2004, אבל השתלשלות העניינים כפי שתיאר אותה היועץ מני מזוז עצמו מרתקת:

"אולמרט מספר לאפל כי בכוונתו להציג את מועמדותו לראשות הליכוד, ואפל אומר לאולמרט כי הפעם הוא 'אחריו בכל הכוח'. כמעט באותה נשימה מעלה אפל בקשה ל'טובה קטנה': עניין ביקורו של ראש עיריית אתונה וכריתת ברית ערים תאומות בין ירושלים לאתונה; אולמרט הגיב באומרו: "מה שאתה רוצה תגיד לי, אני אכין מכתב, אזמין אותו אלי".

בהמשך מתאר מזוז את גרסת אולמרט: אולמרט אומר, כי לא זכור לו סיוע מיוחד שביקש מאפל בבחירות לראשות הליכוד בספטמבר 99', והוא אינו זוכר אם קיבל אז סיוע כספי ממנו".

ב-2003, לאחר פרסום פרשת האי היווני, הגיש אהוד אולמרט תביעת דיבה נגד כתב "ידיעות אחרונות" מרדכי גילת. מיד עם כניסתו לתפקיד ראש הממשלה, לאחר אשפוזו השני של שרון, מיהר אולמרט למשוך את התביעה.

חבר טוב אחר - גם של אולמרט וגם של שלומי עוז - שמסובך כיום בפלילים הוא איש העסקים, ראובן גבריאלי. הוא נעצר לאחרונה יחד עם אחיו עזרא (שוני), אביה של ענבל, ועם מאיר אברג'יל, בחשד שהעלימו הכנסות מבתי קזינו לא חוקיים שהפעילו. באוקטובר 2003 חשף "הארץ" כי אולמרט הורה לאנשי משרדו לסייע לגבריאלי בנוגע למפעל מים מינרליים בגרוזיה.

בנובמבר 2004 חשפו העיתונאים גידי וייץ ועופר פטרסבורג ב"ידיעות אחרונות" כי אולמרט, שהיה באותה עת ממונה על מינהל מקרקעי ישראל, הורה למנכ"ל המינהל לנסות להגיע לפשרה עם חיים גבריאלי, אחיו של ראובן, בנוגע לקרקע שהאח פלש אליה.

שומרי החותם

לצד מעגל העבריינים, העבריינים לכאורה והעבריינים לשעבר שאולמרט בחר להקיף עצמו בו, התקיים במשך כל השנים סביבו מעגל נוסף, אולי משלים, זה של עורכי הדין הכבדים.

האדם המקורב ביותר לאולמרט הוא שותפו למשרד עורכי הדין מראשית ימיו, עו"ד אורי מסר. מסר השתתף בפורומים המצומצמים ביותר שערך אולמרט מאז נכנס לתפקידו, המקבילים ל"פורום החווה" שערך שרון.




[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.themarker.com/ibo/images/graphs/olmert5.jpg]


מסר הוא שהיה אחראי על שתי עמותות שהוקמו לפני הבחירות המוניציפליות לעיריית ירושלים, ב-93' וב-98', לצורך תמיכה במועמדותו של אולמרט. שתי העמותות נכנסו לגירעונות עצומים ובסופו של דבר, בהליך מעורר סימני שאלה, נמחקו.

זמן קצר לאחר בחירתו של אולמרט לראשות העיר בנובמבר 93', קיבל מסר, בניגוד לנהלים, את האחריות על מימוש נכסי העירייה מטעם החברה העירונית "מוריה". מדובר בחברה שאחראית על הפרויקטים הקבלניים המשמעותיים ביותר בבירה. מינויו חשף אותו למידע פנימי על תוכניות העירייה ששוויין בשוק הקבלני רב.

גם כשמשרדו של מסר פעל מול עיריית ירושלים, הוא הצליח להשתכר לא רע. בשנת 2000, במהלך הקדנציה השנייה של אולמרט, קיבל המשרד שכר טרחה שמן עבור ייצוג חברת 'נ. את י. ברזני', חברה לפינוי אשפה, שתבעה את העירייה על מיליוני שקלים. במאבק המשפטי הזה היא החליפה כמה עורכי דין, לאחר שאיש מהם לא הגיע להסדר עם העירייה. רק כשנשכר משרדו של עו"ד מסר הסכימה העירייה לפשרה, שהעשירה את ברזני ביותר מעשרה מיליון שקל, ואת משרדו של מסר בלמעלה ממיליון שקל.

הקשרים עם אולמרט עזרו למסר גם אחרי שעזב את העירייה. קחו למשל את רכישת בית"ר ירושלים על ידי ארקדי גיידמק. למרות הבעייתיות שבקרבה המופגנת בין שר האוצר לבין האוליגרך המבוקש על ידי שלטונות צרפת והחשוד בהלבנות הון בישראל.

כשהגיעו נציגי בית"ר ונציגי גיידמק לפגישה בלשכתו של אולמרט, מסר כבר חיכה שם. "כל האירוע היה מאוד מאוד לא ברור. זה היה קצת מוזר שמגיעים למקום ואורי מסר כבר נמצא שם", מספר גורם המקורב לעסקה. לדבריו, אולמרט הציע לגיידמק להשתמש בעו"ד מסר ולא ממש השאיר לו ברירה.

בלשכת אולמרט הכחישו את הדברים: "שקר וכזב, לא היו דברים מעולם".

מסר הוא לא היחיד שהועסק ברשויות הכפופות לאולמרט. רואה החשבון הצמוד של אולמרט הוא מיכאל ברזילי. בנו אודי, לשעבר סגן נציב מס ההכנסה צורף לרשימת קדימה. משרדו של ברזילי הרוויח מניצחונו של אולמרט בבחירות לעירייה. החל משנת 94', ולמשך כעשר שנים, היה הבן השני, בועז ברזילי (העובד במשרדו של אביו), רואה החשבון של חברת הגיחון, חברה עירונית שהוקמה בימי אולמרט והיתה תחת פיקוח העירייה.

חבר נוסף שלא סבל מהקרבה הזו הוא עו"ד אלי זהר, חבר קרוב של אולמרט, שהיה מועמדו, בתמיכת שר המשפטים יוסף לפיד, לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. עו"ד זהר הוא גם מי שייצג את אולמרט, החל משנת 2003, בתביעת הדיבה שהגיש נגד העיתונאי מרדכי גילת בעקבות חשיפת פרשת האי היווני.

מנתונים שהגיעו ל"הארץ" עולה שהחל משנת 2001 קיבל משרדו של זליגמן מעיריית ירושלים למעלה ממיליון שקל לצורך ייצוג העירייה והכנת חוות דעת למענה. בעיריית ירושלים קיימת מחלקה משפטית גדולה ובה כ-40 עורכי דין, שייצוג העירייה והכנות חוות דעת הוא תפקידם. העסקת משפטן חיצוני אמורה להיות יוצאת דופן משום שעלותה גבוהה וקבלת האישורים לכך אורכת זמן.

לפני מספר שבועות פנה גזבר העירייה, אלי זיטוק, ליועץ המשפטי בעירייה, יוסי חביליו, בבקשה לקבל הסבר על הסיבות להעסקת משרד זליגמן על ידי העירייה. עו"ד זהר אמר בתגובה כי "העבודה שלי היתה מול המחלקה המשפטית ומול מנהל העירייה ונמשכה הרבה מעבר לתקופת כהונתו של אולמרט כראש עיר".

עיריית ירושלים לא השיבה לשאלות שהופנו אליה.

עו"ד זהר יצג את העירייה לראשונה בבג"ץ ימק"א (וקיבל על כך 296 אלף שקל). בבג"ץ הזה נדרש זהר לנמק את היענותה הנדיבה של עיריית ירושלים לפטור אותה מתשלום היטלי השבחה בסך 11.2 מיליון דולר. מתנגדי העסקה טענו שהיא נגועה בניגודי אינטרסים, משום שעו"ד ארנון ייצג במקביל גם את אולמרט עצמו, במשפט החשבוניות הפיקטיוויות.

בפרויקט מתחם ימק"א היה אולמרט נדיב במיוחד כלפי היזמים ומבקר המדינה הקודם, אליעזר גולדברג, פירסם ב-2001 דו"ח המותח ביקורת על אולמרט ועיריית ירושלים, שהסכימו לוותר ליזמים על היטלי ההשבחה העצומים, ללא כל צורך וללא קבלת תמורה ממשית.

מלשכת אולמרט נמסר: "ביהמ"ש העליון דחה את עמדתו של מבקר המדינה דאז, מר אליעזר גולדברג, וקבע כי העובדה שמר אולמרט יוצג במשפט על ידי עו"ד יגאל ארנון, ושימק"א יוצגה במגעיה מול עיריית ירושלים ע"י עורך דין אחר ממשרדו של עו"ד ארנון, אינה מעמידה את מר אולמרט במצב של ניגוד אינטרסים".

כעת מתברר שמשרדו של עו"ד יגאל ארנון ייצג, עדיין בקדנציה של אולמרט, גם את העירייה עצמה. המשרד קיבל את האחריות על ההליכים המשפטיים הכרוכים בפינוי נכסים במסגרת תוכנית הרכבת הקלה, ובשנים 1999-2001 הרוויח מכך למעלה ממיליון וחצי שקל.

בדו"ח מבקרת העירייה, שלומית רובין, נמתחה ביקורת קשה על העסקת משרדי עורכי הדין הפרטיים בפרויקט, אולם לא פורסם כי משרדיהם של ארנון ונאמן הם שניים משלושת המשרדים הנהנים ממנו.

ממשרדו של ארנון נמסר: "משרדנו ייצג את מר אולמרט בתיק אחד, שהסתיים בזיכויו. בתקופת כהונתו של טדי קולק כראש העירייה, ייצג משרדנו את עיריית ירושלים בכל הכרוך בבניית מתחם העירייה החדש ומימונו. משרדנו זכה בהתמחרות של צוות אב לתחבורה, בשליטת משרד התחבורה, לעניין פינויים לצורכי בניית הרכבת הקלה. אנו הצענו את המחיר הנמוך ביותר וקיבלנו את התיק".

יועץ התקשורת של ראש הממשלה התעלם בתשובתו כליל משאלה מפורשת לגבי העסקת משרדו של עו"ד יגאל ארנון בפרויקט, ובחר לענות בזו הלשון: "מר אולמרט עזב את תפקידו כראש עיריית ירושלים לפני כשלוש שנים. ככלל, לא עסק מר אולמרט כראש עיריית ירושלים בבחירת נותני השירותים השונים".

העיר והחולדות

התפקיד הביצועי המרכזי שאליו נבחר אהוד אולמרט באופן אישי היה ראש עיריית ירושלים.טדי קולק היה ראש עירייה, אולמרט תיקן את המינוח לראש עיר. עניין של פרסטיז'ה.

שתי הקדנציות של אולמרט בראשות עיריית ירושלים ייזכרו כתקופת הבריחה החילונית הגדולה. בממוצע איבדה העיר בתקופת אולמרט למעלה מ-6,000 איש בשנה. רוב העוזבים הם חילונים והסיבות להגירה הן יוקר הדיור, בעיות תעסוקה ובמידה קטנה יותר צביון העיר.

אולמרט היה ראש העיר הראשון שפעל להכרה ממסדית בקהילה ההומו-לסבית בירושלים. הוא אף ביקר ב"בית הפתוח" - מעוז הקהילה במדרחוב בן יהודה, ואישר, לראשונה בתולדות העיר, את קיום מצעד הגאווה של הקהילה בעיר, ואף סייע במימונו. מצד שני, בימי אולמרט עקפה ירושלים את בני ברק והפכה לעיר הענייה בישראל. בשנת 2001 התגוררו בה 22 אחוז מעניי המדינה.

אחת הסיבות למצבה הכלכלי הירוד של ירושלים (כבר שנים שהיא העיר הענייה בישראל) היא הרכב התעסוקה בעיר - רק תשעה אחוזים מתושביה עובדים בתעשייה (פחות מחצי מהממוצע הארצי) לעומת אחוז גבוה של עובדי השירות הציבורי, עובדי מינהל וחינוך. אבל כשחברת אינטל ביקשה להקים בירושלים מפעל חדש בהשקעה של מיליארדים, נכנע אולמרט ללחץ של תושבי השכונות החרדיות באזור שבו אמור היה המפעל לקום. התוצאה: אינטל בנתה את המפעל שלה בקרית גת.

מאות ימים בכל קדנציה בילה אולמרט בארצות שמעבר לים, בעיקר בארצות הברית. כשנשאל על כך במועצת העיר הוא סיפר שנסע כדי לאסוף תרומות.

בינואר 2000 הוא עלה למטוסו הפרטי של חברו, איש העסקים מוטי זיסר, לגיחה של 24 שעות בהונגריה. לקח לאולמרט יותר מחודשיים להסביר לענת הופמן, חברת מועצה בירושלים, מה הוא עשה שם: "יוזמת הפגישה היתה של ראש ממשלת הונגריה אשר ביקש להכירני ולדון אתי בנושאים מדיניים".

כהונתו כראש עיר לוותה במתן שכר מנופח ליועציו: שולה זקן, חגי אליאס ואחרים, קיבלו שכר הגבוה בכ-50 אחוז ממקביליהם בתקופת קולק. השכר הופחת במעט רק בהתערבות הממונה על השכר במשרד האוצר.

בנוסף, בקדנציה הראשונה של אולמרט חגגו המינויים הפוליטיים. מבקר העירייה עוזי סיוון מצא, שנכון לאמצע שנת 96', היה אחראי אולמרט לתשלומים בסך 6.2 מיליון שקל עבור מינויים פוליטיים בלשכתו ובאגפים שונים בעירייה.

בימי אולמרט הוקמה אקדמיה פיקטיווית לכדורגל, ששילמה לשניים מתומכיו, הכדורגלנים לשעבר אורי מלמיליאן ואלי בן רימוז' 340 אלף שקל תמורת עבודה של שעות ספורות. מקרים אלו ואחרים, גרמו לניסיונות למנוע מעוזי סיוון, מבקר העירייה במהלך כהונתו הראשונה, גישה למסמכים לצורך הכנת הביקורות.

אולמרט ידע, זה לא דברים שנעלמו מעיניו?

"מה זאת אומרת נעלמו מעיניו? הוא עשה את זה".

כשקיבל אולמרט את העירייה לידיו, עמד הגירעון בה על 65 מיליון שקל, שבעה אחוזים מתקציב העירייה אז. הגירעון המצטבר בסוף תקופת כהונתו הראשונה בשנת 98' צמח ל-501 מיליון שקל. ב-2003 פרש אולמרט מתפקידו כראש העיר, אחרי כמה תוכניות הבראה, והשאיר את העירייה בגירעון מצטבר של 534 מיליון שקל, 19 אחוז מהיקף תקציבה.

בונה העיר

תקופת אולמרט על גירעונותיה ובריחת התושבים שלה, התאפיינה דווקא בבולמוס בנייה קדחתני. לטוב ולרע, אולמרט הוא בולדוזר. בשנות כהונתו כראש עיריית ירושלים הושקעו 6.1 מיליארד שקל בפיתוח פיסי - פי 2.5 מהסכום שהשקיע טדי קולק בתשתיות בכל 28 שנות כהונתו.

ירושלים של אולמרט היתה גן עדן לקבלנים ויזמים, חלקם תורמים של אולמרט. כך, למשל, פעל אולמרט לטובת אישור תוכנית הבנייה בעמק הצבאים, שקידם עו"ד שרגא בירן, מכר ותיק עוד ממשרדו של עו"ד שמואל תמיר (פטרונו הראשון של אולמרט), שגם תרם לו בבחירות 98'; תמך בהגבהת מלון "מצודת דוד" של הקבלן והתורם אלפרד אקירוב, כך שיסתיר את חומות העיר העתיקה; ודחף את פרויקט הולילנד שבו נבנו מגדלי ענק הצופים על העיר.

מהמקפצה

תקופתו של אולמרט כשר התמ"ת, שר התקשורת, שר האוצר ויו"ר מועצת מינהל מקרקעי ישראל התאפיינה גם היא בסיוע ישיר או עקיף לחוג מקורביו.

בעת כהונתו כשר התמ"ת הודיע לראשי מרכז ההשקעות, כי הם צפויים לאשר מענק לחברה המרכזית למשקאות שבשליטת מוזי ורטהיים כדי להקים מפעל נוסף באשקלון. נתניהו, כשר האוצר, התנגד, ואנשיו העדיפו להעביר את המפעל לקרית גת, לטובת המובטלים. היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין נדרש להכריע והגיש חוות דעת כלכלית. אולמרט הורה לפקידיו להתעלם ולאשר מענק בגובה 70 מיליון שקל.

כיו"ר מועצת מינהל מקרקעי ישראל נדרש אולמרט לאשר את הסדר העקרונות מ-96' שנחתם בין המינהל לבין חברת תעשיות מלח, שבשליטת בני משפחת דנקנר. לפי ההסכם, תעשיות מלח זכאית ל-40 אחוז מזכויות הבנייה שהופשרו בקרקעות שהיא מחזיקה בעתלית ובאילת. ההסכם נדון בהרחבה וזכה לביקורת חריפה בדו"ח מבקר המדינה ובחוות דעת של היועץ המשפטי לממשלה. רובינשטיין כתב לחברי מועצת המינהל כי הסכם העקרונות העניק לחברת המלח הטבות מפליגות וחריגות, ללא מקור סמכות ותוך חריגה ממינהל תקין. אולמרט בתגובה לעיתונות: "אין זה מעניינו של היועץ המשפטי ללמד אותי איך אני צריך להתייחס לחשיבות של קרקעות המדינה".

באוקטובר 2004 שלח אולמרט מכתב למזוז ובשם הדמוקרטיה קרא לו לדון מחדש בהנחיות שגיבש נגד מינויים פוליטיים. מזוז אסר על פוליטיקאים לסייע במינוי חברי מרכז מפלגתם לתפקידים בשירות הציבורי. אולמרט, אז עדיין שבוי של מרכז הליכוד, כתב לו: "הנחיותיך פוגעות פגיעה קשה בתדמיתם של אנשים רבים מאוד".

בנובמבר 2004, בעקבות סכסוך משפטי בין משפחת גבריאלי למינהל מקרקעי ישראל, קיים אתם אולמרט פגישה. מזוז פתח בבדיקה של הנושא ואחרי ארבעה חודשים נזף באולמרט והבהיר לו כי הפגישה שקיים נעשתה בניגוד להנחיית היועץ האוסרת על שרים לטפל בפניות של חברי מרכז מפלגתם.

המטמורפוזה הושלמה. לוחם העבר בשחיתויות, בן בריתן של המשטרה ושל העיתונות, הפך, כשהוא שבע חקירות והצקות, לנציגם התקיף לא פחות של המקופחים החדשים - הפוליטיקאים, בעלי ההון, החשודים בפלילים.

ב-4 בדצמבר 2005, סמוך להרשעתו של עמרי שרון, דיבר אולמרט לאחר מפגש עם שר האוצר הבריטי בלונדון: "מה עמרי שרון כבר עשה? הוא לא לקח שוחד. עבירות על חוק הבחירות יש גם במערב. ואצל עמיר פרץ לא היו תלונות על זיופי בחירות? ולא שאני מזלזל. חוק זה חוק זה חוק".

אפילוג - להיות שם

לפני שנה, במרץ 2005, לא חלם איש על הפיכתו של אולמרט לראש ממשלה. סקר שנערך באותו חודש עבור "הארץ" מיקם את אולמרט במקום הרביעי בפופולריות של מועמדי הליכוד בקרב כלל הציבור.

ההתנתקות, ואחריה המפץ הגדול, שינו את התמונה. אם העמידה לצד שרון, והוויתור המודע על מרכז הליכוד היו מהלכים נבונים, הרי שההתעקשות הסמנטית על כך שהוא יישאר ממלא מקום ראש הממשלה ושמעון פרס יוגדר רק כמשנה, התבררה כצעד המבריק בקריירה הפוליטית שלו.

בסוף נובמבר 2005 יצאה קדימה לדרך. ב-18 בדצמבר הובהל שרון להדסה עין כרם לאחר שחש ברע. לאחר כמה שעות של לחץ דיווחו הרופאים שמדובר בשבץ קל, שרון התלוצץ עם רופאיו והתקשר לעיתונאים להגיד ש"ממשיכים קדימה". יומיים אחרי אשפוזו שוחרר שרון מבית החולים, עם הזמנה לחזור לשם אחרי שבועיים לצורך ביצוע צנתור. בינתיים החליטו בקדימה שאולמרט יהיה מספר שתיים ברשימה.

ב-4 בינואר, בשעות הערב, כשהיה בביתו בחוות השקמים, חש שרון ברע. הוא הובהל להדסה עין כרם, הורדם, ומאז לא התעורר. בראיון לנסים משעל סיפר אולמרט, שכששמע ששרון נלקח להדסה, עזב את בני הזוג ברונפמן, עמם נפגש לארוחת ערב, וחזר לביתו. באותו הזמן כבר החלו מאבטחי השב"כ וכוחות המשטרה לזרום לרחוב כ"ט בנובמבר, לאבטח את הבית של מי שתוך דקות ייהפך לראש הממשלה בפועל. הטלפון צלצל. על הקו היו מזכיר הממשלה ישראל מימון והיועץ המשפטי מני מזוז. "השיחה מוקלטת", נאמר לאולמרט. "מעכשיו אתה ראש הממשלה".

פתח את כל התגובות

אם להצביע למושחת אז שלפחות שיהיה הכי טוב במה שהוא עושה לביתו!

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.

ולגופו של עינין.
אולמרט נחקר כמה פעמים ויצא חף מפשע מחוסר ראיות, כמו כל אזרח שאין ראיות נגדו.
במערכת הפוליטית שלנו ישנם הרבה שלא נחקרו והאשמות עומדות כנגדם.
לכן הם לא בגדר חפים מכל פשע.
בלי כל קשר מפלגתי, בכל הקשת הפוליטית.