הציבור מגלה אהדה כלפי נשים שהחליטו ללדת ולגדל ילדים ללא אב, לגמרי לבדן. אבל הציבור הרבה יותר נאור ופתוח מהמנגנון שמנהל אותו: משרדי הממשלה והרשויות עדיין לא הפנימו את המעמד החדש שנוצר בארץ, ולכן ההסתייגות מההורים-היחידים מוכרת מכל מפגש עם רשות מקומית, משרד ממשלתי, או מוסד ציבורי. בכולם, כמעט בלי יוצא מן הכלל – החד-הוריות מוצאות את עצמן מחוץ לטופס. העיתונאית רונית אנטלר, אמא-יחידה, שואלת: למה, בעצם?
רונית אנטלר

ידעתי שלא תמיד זה יהיה פשוט ועל כן הכנתי את עצמי לכך חודשים רבים מראש. בכל זאת, בעשור האחרון השתוממתי לגלות במצבים שונים עד כמה, עם כל המודרנה ורוח הזמן והעידן הטכנולוגי - המנגנון, המערכת הביורוקרטית ובמידה מסוימת גם הסטנדרט החברתי הכללי - עדיין לא ערוכים לקבל אותי, כלומר את האמא היחידה שאני.

זה התחיל כבר בלידת בני, לפני תשע שנים. בתהליך הרישום בבית החולים נדרשתי למלא טופס עם שאלות רלוונטיות: שם, שם משפחה, שם הרך הנולד וכמובן, שמות הוריו. כתבתי את שם האם בלבד שכזכור, אני חד הורית.

כשבוע ימים לאחר מכן התקיים טקס ברית המילה. המוהל שאל בקול רם: מה שם האב? כמה חברים, חבר'ה מהמגזר החרדי, ענו לו בקול רם: ישראל! המוהל חייך, החבר'ה חייכו, ואני חשבתי לעצמי שכעת, לאחר שהעניין נסגר ועוד שם אב נרשם ברובריקה הלא-חיונית של הסטנדרטים, אפשר להתחיל בחיי ההורות היחידה בנחת.

אבל לא להרבה זמן.

אם אין - נמציא

כשהיה בן שנה וחצי חלה בני ונזקק לבדיקה בבית החולים לילדים דנה בתל-אביב. "אני צריכה פרטים", אמרה הפקידה: "שם, שם משפחה, שם האב". אמרתי: יש שם אם בלבד. "אבל לא צריך שם האם", ענתה בחוסר סבלנות. "אין מקום בטופס לשם האם. יש מקום רק לשם האב".

כעבור עוד שנתיים, בבוקר חורפי אחד, הגענו לבית החולים העמק בעפולה, שם בני אמור היה לעבור ניתוח. התהליך חזר על עצמו: "שם, שם משפחה, ושם האב", ביקשה הפקידה. אמרתי: אין שם אב, יש רק שם אם, אני חד הורית. "מצטערת", ענתה הפקידה, "אני מוכרחה את שם האב כדי להכניס לטופס". איך אספק לך שם אב? תהיתי, הלא הסברתי כרגע שאני הורה יחיד. "טוב", ויתרה הפקידה בחוסר רצון, "נחפש משהו". ובלי שהספקתי לומר מילה, המציאה שם אב, שגם נכתב על גבי הטופס.

נותרות מחוץ לטופס

שלא תהיה לכם שום טעות: ההסתייגות מההורים-היחידים אינה נחלתה הבלעדית של מערכת הבריאות. ההתנהלות המרגיזה הזו חוזרת ומוכרת לנו, האמהות-היחידות, מכל מפגש עם רשות מקומית, משרד ממשלתי, או מוסד ציבורי. בכולם, כמעט בלי יוצא מן הכלל - אנו מוצאות את עצמנו מחוץ לטופס.

הנה כמה דוגמאות לא מקריות: בטופס המקדים לבחינה של לשכת עורכי הדין יש לציין שם, שם משפחה ואת שם האב. בטופס הבקשה לדרכון נדרש שם האב. בטופס המעיד על היותך תושב בתחומה של רשות מקומית נדרש שם האב. אפילו בטופס הבקשה להתקבל ליישוב בגליל נשאלים המועמדים לשם אביהם. אני משוכנעת שאם הייתי מתאמצת, הרשימה הזו היתה מתארכת בעוד עשרות דוגמאות.

הטפסים אדישים למהפך

בעשרים השנים האחרונות עוברת החברה בישראל מהפך אמיתי בכל הנוגע לתפיסת התא המשפחתי המסורתי. בראש השינוי הדרמטי הזה ניצבות נשים, שהחליטו להיות אמהות גם ללא בן זוג, לגמרי לבד - בהפריית מבחנה, בהזרעה, או מגבר, שבפניו התחייבו שלא יהיו להן שום דרישות ממנו. המהפך הזה מורגש היטב, והציבור הרחב סובלני כלפיו, ואף מגלה אהדה רבה.

לעומת זאת, משרדי הממשלה, מערכת הבריאות, הרשויות וכל מוסדות הציבור והארגונים האחרים - ממשיכים להנפיק טפסים, המחייבים את רישומו של שם האב. שם, במנגנונים הביורוקרטיים, עדיין לא הפנימו את המעמד החדש: הורה יחיד. אם יחידה, ליתר דיוק, חד הורית במובן הקלאסי - לא גרושה, לא אלמנה, לא נטושה; רק אישה שבחרה ללדת ולגדל ילד לבדה, על כל המשתמע מכך.

למה, בעצם?

בשם האם אני לא מבינה: הלא אנו אלה שיולדות, שמגדלות, שבוחרות ללדת ולגדל ילד לבד. אנו שוקלות היטב את העניין, מקבלות החלטה בוגרת ולגיטימית, יוצאות לדרך הארוכה הזו לגמרי לבד, ולוקחות על עצמנו את מלוא הקשיים. איך זה, אם ככה, שהטופס ממשיך לדרוש את שם האב והמנגנון ממשיך להיות אטום?

ובשם הבן אני לא מבינה: הלא כשהם קטנים, אנו אלה שעומדות בחזית השאלות, וזה איכשהו עוד לגיטימי: אנו עומדות בעצמנו אל מול הפקידות עם הטפסים והשמות שהן ממציאות לאבא, ואנו עושות את הקו הנטוי על השדה הריק הזה בטופס, ואנו מחליטות אם לרשום את שמנו תחת שם האב המבוקש. אולם, כשהילדים שלנו גדלים להיות אנשים עצמאיים – מדוע הם נאלצים להיות נבוכים בכל פעם שהם נפגשים עם "המנגנון"?

ובשם הציבור הגדל והולך של נשים שהן אמהות יחידות, אני מבקשת להציע כאן למשרד הפנים - וליתר זרועות המנגנון – אנא, הפגינו נאורות וקידמה, והתאימו את השיטה למציאות. הראו עד כמה השיטה אינה מפגרת אחרי הרוח הציבורית ורוח הזמן, ולמען השם, הוסיפו לטפסים הרשמיים שלכם את שם האם, או לפחות ציינו "שם אחד ההורים".

ולכן, האמהות היחידות, הנה הצעה פרקטית: קומו, התארגנו מכאן, באמצעות התגובות למאמר הזה, ונצא ביחד למאבק עקרוני: יש לנו מקום ומשקל באוכלוסיה, ולכן צריך להיות לנו מקום גם על גבי הטופס.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3221078,00.html

אבל אין ערוץ 2 באנגולה . מה יש ביום רביעי ב 22:00?

http://www.keshet-tv.com/Program.asp?ProgID=2260

כשתחזרי לארץ,אל תחמיצי את השידורים החוזרים. מדובר בסידרה נדירה באיכותה יחסית לשאר הזבל של ערוץ 2.

שמעתי על זה, ורק טוב...

אני בהחלט אשתדל לא לפספס

שהלכתי לבית חולים לגבי הניתוח של הבן שלי גם לי היתה תבעיה הזאת שם התעלמו לגמרי מהיותי גרושה ומרצוני לא להודיע לאב והתקשרו אליו והודיעו לאב. גרמו עוול נוראי בבית החולים הוא הגיע וכמובן שהתחולל ריב רציני מול הילד והילד התחיל לבכות לא רק הייתי במתח מהניתוח הייתי צריכה להיות במתח ובהרגשה נוראית שאף אחד לא יכול להיות לצידי בגלל האבא שלו שהחליט פתאום לנחות ולהיות "אב השנה"

דרשתי מקופ"ח כללית שימחקו את הטלפון של האב מהרשומות במחשב ושלעולם לא יעדכנו אותו בשום דבר בנוגע לילד זוהי בחירה מוחלטת שלי מה למסור לאב ומה לא.

למה את מונעת מהאבא להתקרב לילד,במיוחד כשהוא בבית החולים?

תחשבי בצורה אוביקטיבית על מצב הפוך
בזמן שהילד נמצא בחזקת האב הוא נפצע והם הם הולכים לבית החולים ואת האם יידעו בנושא רק כשהיא תפגוש שוב את הבן

היחסים שלך עם האב לא צריכים להשפיע על הקשר שלו עם הבן וזכותו המלאה להיות מיודע בתהליכים שכאלה

It's Never Lupus

מצד אחד, לדרוש מהאב לשלם מזונות תוך נימוק מוצדק של אחריות על הילד
ומצד שני, לא ליידע אותו במקרים חריגים שכאלה..
(את זה אני אומר באופן עקרוני בלי קשר למקרה הספציפי הזה)

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.