 |
05-03-2006, 17:59
|
 |
|
|
חבר מתאריך: 26.02.05
הודעות: 6,923
|
|
היעד שלנו הוא להביא עתיד בטוח למדינת ישראל. המפתח ליצירת עתיד זה הוא הבנת המציאות וביצור העוצמה הלאומית שלנו, אנו חיים בסביבה בעייתית, אולי הבעייתית ביותר בעולם. יש בה אי יציבות מובנית עם עלייה מדאיגה של קיצוניים מוסלמים, קרובים ורחוקים, שעוינותם לנו ידועה.
בסביבה כזו, אסור לנו לטמון את הראש בחול או לשגות באשליות. צריך לזהות את הסיכונים והסיכויים במציאות כפי שהיא. יש לבנות מדיניות של טיפוח העוצמה הלאומית כדי להרתיע את אויבינו וכדי לחתור להסכמי שלום יציבים עם שכנינו.
שלושת מרכיבי היסוד בעוצמה הלאומית שלנו הם הביטחון, הכלכלה והזהות היהודית. הביטחון הוא המפתח לעצם קיומנו ולהשגת שלום: כלכלה חזקה היא תנאי הכרחי לביטחון, לרווחה חברתית ולהמשך העלייה: ואילו הזהות היהודית ומורשת ישראל הם הסיבה שבגללה חזרנו לארץ הזאת ושבגללה אנו נשארים בה.
אפרט את גישתנו לשלושת מרכיבי העוצמה, ואתחיל במדיניות הבטחון. הדבר היסודי ביותר שעומד על הפרק בבחירות אלה ושאותו יש לשלול הוא המשך המדיניות של נסיגות חד צדדיות ללא תמורה. זוהי מדיניות שמתגמלת את הקיצוניים שדוגלים בטרור ומחלישה את המתונים שדוגלים במשא ומתן לשלום. הסיבה לכך פשוטה. הרחוב הערבי מבין שישראל נסוגה תחת לחץ הטרור- וזו עובדה, כי הרי אין הסכם שלום שמלווה את הנסיגה, אלא רק טרור. והציבור הפלשתיני שואל: מי מגרש את ישראל? החמאס. מי מתחזק? החמאס. מי נחלש? הרשות הפלשתינית. דינמיקה שמרחיקה את השלום והביטחון ומחזקת את גורמי הטרור. היא מתרחשת לנגד עיננו עם התחזקות כוחו של החמאס לאחר ההתנתקות.
למדיניות הנסיגה החד- צדדית ללא תמורה יש חלופה ברורה: מדיניות ההדדיות. מדיניות זו מתגמלת התנהגות אחראית לכיוון השלום ומענישה פעילות טרוריסטית המנוגדת לשלום.
פשרות וויתורים יכולים להתבצע רק במציאות של ריסון הטרור וכיבוד התחייבויות על ידי הצד השני. כשם שבכלכלה אין ארוחות חינם, כך במדיניות אסור שיהיו ויתורים חינם, ובוודאי שלא ויתורים תחת לחץ הטרור. אבל צריך להבין שמדיניות ההדדיות עובדת גם לכיוון השני. אם מקבלים טרור, מחזירים מנה אחת אפיים.
כך פעלתי כראש ממשלה. עשיתי וויתורים מדודים ואחראיים בהסכם חברון והסכם וואי תמורת ביצוע פעולות פלשתינאיות ברורות ומוגדרות נגד הטרור וההסתה.
באותה מידה הבהרתי שאם נספוג התקפות טרור, נפעל בתקיפות נגד המשטרים המחוללים את הטרור או מאפשרים לו להתבצע. לדוגמא, בתחילת כהונתי הבהרתי לערפאת אחרי פרץ האלימות הראשון שאמגר את הרשות הפלשתינית ואחזיר אותו ואת אנשיו לטוניס. ומאוחר יותר בסוף כהונתי, לאחר ירי קטיושות חד פעמי מלבנון, פגענו פגיעה קשה ביותר בתשתיות הלבנוניות, מה שהביא להפסקה מיידית של ירי קטיושות, הפסקה שנמשכה שנים.
התוצאה של מדיניות זו הייתה ששלוש שנות כהונת הממשלה בראשותי היו שלוש השנים השקטות והשלוות ביותר בעשור האחרון.
הסיבה לכך נעוצה במדינת הביטחון שנקטנו, שהביאה לירידה דרסטית של הטרור. על כן עלינו לנטוש את מדיניות הנסיגות ללא תמורה ולחזור למדיניות שמבוססת על הדדיות וביטחון. מדיניות ביטחון זו בוודאי טובה למצב שבו יש פרטנר עמו מנהלים משא ומתן רשמי לשלום, אך היא טובה גם למצב בו אין פרטנר. במקרה זה נבצר את האינטרסים החיוניים שלנו ונתגמל התנהגות אחראית של הצד השני.
שני התנאים היסודיים לקיומו של פרטנר - הם ההתנערות מהיעד של חיסול ישראל ופירוק ארגוני הטרור- וימים יגידו אם יש לנו פרטנר לניהול מו"מ.
אך כאמור, היעדרו של פרטנר אינו אומר שאיננו יכולים לפעול. אנחנו חייבים לפעול, בעיקר משום שחולשת הרשות הפלשתינית ועליית החמאס מסכנת אותנו. בעזה היא כבר מסכנת אותנו בעלייתה של מיני- מדינת טרור של החמאס; וביהודה ושומרון, היא מסכנת אותנו באפשרות של יצירת מדינת טרור חמאסית גדולה יותר שתאמץ את דגם עזה תאיים על ירושלים, ת"א והארץ כולה . מול סכנות אלו, עלינו לפעול במהירות ולבצר את גבולות הביטחון.
אך מהם גבולות הביטחון שלנו? מהם הגבולות שיבטיחו יציבות, שלווה ושקט לאזרחי ישראל?
פרופ' תומאס שלינג, עמיתו של פרופ' אומן לפרס נובל, הוא אבי תיאוריית המיקוד- THE FOCAL POINT THEORY . ישנה נקודה מסויימת או קו מסויים- גשר, נהר, קו רכס- ששני צדדים בסכסוך מתייצבים משני צידיו, "מתייצבים" מלשון יציבות. זהו הגבול אליו הם מתכנסים ואותו הם מקבלים.
מפלגת העבודה אומרת במוצהר שקו זה הוא קווי 67' עם תיקונים קלים, ושאליו עלינו לסגת. מפלגת קדימה אומרת אותו הדבר, אבל מנסה להסוות זאת. אף שהיא מנסה לעמעם או לטשטש זאת, הצהרות בכיריה והשיח במסדרונות, כולל בוועידה זאת, מבהירים היטב שזו כוונתה. ההנחה המשותפת לקדימה ולעבודה היא שאם ניסוג לקוי 67, עם תיקונים קלים נייצב את הביטחון ונתקדם לשלום.
אנו בליכוד שוללים הנחה זו מכל וכל. בנסיבות הקיימות, קווי 67 אינם קווים ליישוב הסכסוך אלא להנצחתו. הם אינם קווים של ביטחון, הם קווים של אי ביטחון. הם לא יחלישו את הטרור, הם יגבירו אותו.
הכוחות הקיצוניים אצל הפלשתינים, שמשקלם הולך וגדל, אינם מקבלים קו זה. עבור החמאס, הג'יהאד האיסלמי וגדודי אל אקצה, הנסיגה לקווי 67' הם לכל היותר אתנחתא קצרה בדרך לקו הסופי אליו הם חותרים, קו המים. כך גורס גם נשיא איראן שהבהיר שהיעד האמיתי של מדינתו הוא חיסול מדינת ישראל.
גם אם היינו מגיעים לקווי 67 בהסכם מדיני, כמטרת מפלגת העבודה, ספק אם היה זה קו עמיד ויציב לאורך זמן. המשימה ההגנתית הייתה קשה ביותר, והפיתוי להתקפה מחודשת עלינו היה גדול, כפי שקרה ערב מלחמת ששת הימים.
אבל חמור מזה: בריחה ישראלית לקו זה ללא הסכם ותחת לחץ הטרור תייצר כאמור מפולת ביטחונית של ממש. היא תיצור דינמיקה של אי יציבות, תגביר ציפיות להמשך נסיגות, ותיתן לקיצוניים לא רק רוח גבית עצומה אלא גם בסיסי התקפה משופרים מהם ימשיכו את המלחמה נגדנו.
יתר על כן, החזרה לקווי 67 מחזירה אותנו למצב גרוע מזה שהיה לפני 67. אז שלט בצד השני המלך חוסיין היום סבור שנקבל את החמאס. אז עמדנו בעיקר מול צבאות סדירים היום אנו עומגים בפני הטרור האיסלאמי עם כלי נשק קטלניים שלא היו אז בידיו.
במצב המסתמן, הצעד הראשון המתבקש הוא השגת גבולות ביטחון לישראל. אנו חייבים קודם כל להבטיח את הליבה האסטרטגית של ישראל, וכן את אזורי הביטחון במעטפת.
הליבה האסטרטגית של ישראל היא ירושלים רבתי, תל- אביב, ומה שביניהן: למשל, שדה התעופה הבינלאומי בן גוריון וכביש 443, כביש ירושלים- מודיעין- תל אביב. אסור להותיר את האזורים הללו חשופים- לא לירי טילים על מטוסים, לא לצליפות או הנחת מטענים על כביש 443, ולא לטרור של החמאס בלב ירושלים.
ממשלה בראשותי תרחיק את גדר הביטחון משדה התעופה בן גוריון, מכביש 443 וסביב ירושלים רבתי. הגדר תוחזר לתוואי המקורי שהוצב בזמנו על ידי מערכת הביטחון באופן כזה שהשטחים השולטים על אתרים חיוניים אלה ועל גוש דן יהיו בידינו, ויהיו רחוק מטווח של ירי טילי כתף וקסאמים.
הטענה שתמיד יהיו טילים בעלי טווח ארוך יותר איננה רלבנטית. היום התעופה האזרחית מתנהלת כסדרה על אף שיש טילים ארוכי טווח בסוריה ובאיראן- אך ברגע שארגוני הטרור ישגרו טיל כתף אחד כלפי מטוס אזרחי - אפילו אם יחטיאו, כפי שקרה במומבסה- נהיה במצב לאומי קשה ביותר.
אנו חייבים לשמור על ביטחוננו ועל חיי אזרחינו. נעשה מה שדרוש כדי להרחיק ירי טילים על מטוסינו ומפגיעות אחרות באזרחינו. החיים קודמים לכל.
הגנת הליבה האסטרטגית של ישראל היא על כן הצעד הראשון בקביעת גבולות הביטחון של ישראל. הצעד השני הוא ביצור אחיזתנו בבקעת הירדן ובמדבר יהודה, חגורת המגן המזרחית של ישראל.
כרגע נוצר הרושם ששטחים אלה ינטשו, כי גדר הביטחון הולכת בעקבות הקו הירוק, בצפון השומרון עד נהר הירדן, ובדרום מדבר יהודה עד ים המלח. קו זה אינו מאפשר לאזורים אלה להיכלל ברצף הטריטוריאלי הישראלי שמחוץ לגדר. עלינו לסמן תוואי חדש לגדר שהולך צפון דרום ולא מזרח מערב, שפירושו, הכללת בקעת הירדן ומדבר יהודה בגבולות הביטחון שלנו.
חשוב להדגיש ששטחים אלה כמעט אינם מיושבים. האוכלוסייה הערבית בה כמעט אינה קיימת ועל כן השאלה הדמוגרפית אינה קיימת. אך יש להם חשיבות עצומה כשטחי חיץ במקרה של עליית כוחם של הקיצוניים במזרח, בהבטחת יציבותה של ירדן, ובמניעת חדירתם של כלי נשק אל תוך השטחים הפלשתינאים המאוכלסים.
הצעד השלישי הנדרש הוא השלמת גדר הביטחון סביב גושי ההתיישבות הגדולים, כפי שסוכם בתכנית הממשלה המקורית וכפי שעדיין לא יושם בפועל.
במקביל ליישום שלושת הצעדים הללו – הבטחת הליבה האסטרטגית, ביצור איזור הבטחון והשלמת גידור הגושים- יש לעשות את כל הפעולות האפשריות לצמצם את החיכוך עם הפלשתינאים. פירוש הדבר פירוק מאחזים שלא קיבלו אישור כחוק. אנו נבצע צעד זה, ואם הממשלה הנוכחית תבצעו היא תזכה לתמיכתנו.
בנוסף, לאחר ביצור גבולות הביטחון, אין שום סיבה לא לדלל את הנוכחות הצבאית שלנו בשטחי יהודה ושומרון, לצמצם את מספר המחסומים ולהגדיל את חופש התנועה בכבישים.
בכל מקרה, עם הסכם או בלי הסכם, אין לנו שום כוונה לחזור לשלוט בערים ובריכוזי האוכלוסייה הפלשתינאית. אין לנו כוונה לספח אותם אלינו. הם יישארו בשליטה פלשתינאית ולא יחזרו לריבונות ישראל. על כן הטענה שעלינו לחזור לקווי 67' בגלל הבעיה הדמוגרפית פשוט איננה נכונה. הרוב המכריע של הפלשתינאים כבר נמצא היום, ויישאר גם מחר, תחת שלטון פלשתיני, בשעה שאזורי הביטחון שיישארו בעתיד הנראה לעין בידי ישראל - הם כמעט ריקים מאדם.
הליכוד לא יחזור לשלוט בערים הפלשתיניות- בשכם, ג'נין וברמאללה. אם יתברר שקמה לפלשתינים הנהגה אחראית, נהיה מוכנים לנהל עמה משא ומתן לשלום על בסיס עקרון ההדדיות.
אני אומר פעם נוספת: מובן מאליו שמשא ומתן כזה יהיה כרוך בויתורים של שני הצדדים, כלומר גם של הצד הישראלי. לפני כל הסכם שלום הכרוך בוויתורים, ייערך משאל עם כדי לאפשר לציבור בישראל להחליט ישירות על בהכרעת טריטוריאליות.
האמצעים שתיארנו – איזורי חייץ בטחוניים – יתרמו לביטחון של שני הצדדים. כשאנו מונעים פיגועים והתקפות טרור נגד ישראל, אנו גם מונעים גם את הצורך בתגובות ישראל נגד הפלשתינאים. ואין שום סיבה לא לשתף פעולה עם הפלשתינאים בנושאים שהם טובים לשתי האוכלוסיות – כגון מיזמים כלכליים, סיוע ביצוא, טיפול באיכות הסביבה, טיפול במחלות, הסדרים במשק המים והביוב וכו'. ייצוב הביטחון ושיפור הכלכלה יסייעו לעלייתם של המתונים ויקשו על פעולתם של הקיצונים.
מה שהצגתי כאן הוא תמצית הבחירה הגורלית שעומדת בפני העם בבחירות הללו: המשך הנסיגות החד צדדיות לקוי 67 עם תיקונים קלים או גבולות בטחון לישראל תוך צמצום החיכוך עם הפלשתינים.
ובאשר לאיום האיראני: כל ממשלות ישראל, לרבות הממשלה בראשותי, הבהירו שלא נוכל להסכים למצב שבו איראן מתחמשת בנשק גרעיני. כראש ממשלה שעסק בנושא זה, אין לי מה להוסיף בנושא זה. זולת אולי עצה לחבריי בממשלה: כדאי בעניין זה לאמץ את אמירתו של הנשיא האמריקני, תיאודור רוזוולט, שאמר: "תחזיק נבוט גדול ודבר בשקט!".
_____________________________________
The reason they call it the American Dream is because you have to be asleep to believe it.
George Carlin 1937-2008
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
