טורונטו: הרהורים על הגירה [א']

טורונטו הייתה בשנים האחרונות יעד מבוקש למהגרים ישראלים. ד"ר דינה רוגינסקי, סוציולוגית במקצועה, מנסה לברר מהם הגורמים המושכים את הישראלים לטורונטו ולתאר את תהליך הקליטה וההסתגלות על כל היבטיו השונים

מאת: דינה רוגינסקי</FONT> </B>|
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nfc.co.il/img/envelop.gif]
| www.Nfc.co.il

רבים מאיתנו עסוקים בחשבון נפש אודות ההגירה שעברנו. חלקנו מדברים על כך בפתיחות ובגלוי, חולקים בקלות את הלבטים והקשיים. אחרים מצניעים זאת ושומרים את הדילמות לעצמם - חלק חוששים להודות במחשבות אלו בפני אחרים ויש גם כאלו החוששים להודות בכך בפני עצמם. ויש גם את (מעט) המאושרים שמצאו את מקומם החדש כעדיף מכל הבחינות ואינם נתונים בהתלבטויות כלל.

מה הביא אותנו מישראל לקנדה? לכל אחד יש את סיבותיו הוא, אך רבים חולקים בסיס משותף. הגירת הישראלים לקנדה מתאפיינת בשכבה רחבה של בני מעמד בינוני, בעלי משפחות, בעלי השכלה ובעלי אמצעים. גם צעירים בשנות ה- 20 וה- 30 וגם בני גיל המעבר, בני 40 ו- 50 בוחרים בקנדה כיעד הגירה.

הסמיכות של קנדה לארה"ב דווקא מדגישה את ההבדלים בין המהגרים לשתי המדינות. ארצות הברית מהווה את "החלום האמריקני" האולטימטיבי. קנדה, לעומת זאת, נתפסת כנספח של ארה"ב - אף היא בצפון אמריקה, אף היא מדינת מהגרים, אף היא מדינה מערבית מבוססת, אף היא דוברת אנגלית - אך יש הבדלים בין השתיים. הבדל משמעותי אחד מצוי בעובדה הפשוטה שארה"ב איננה קולטת מהגרים באופן חוקי.

מצב זה יוצר סיטואציה שבה ישראלים רבים הרוצים לחיות בתחומיה, בפשטות "מתחמנים" - מוצאים דרכים עקיפות, לא חוקיות, מגיעים כתיירים ונשארים קבע, מזייפים מסמכים ומגלגלים תעשיה שלמה העוסקת בכך. גם בקנדה יש ישראלים רבים שאינם חוקיים. אך ההבדל הוא שקנדה מאפשרת, יחסית בקלות, הגירה על בסיס חוקי.

ישראלים רבים שהם בעלי השכלה, ניסיון תעסוקתי, בריאים ובעלי מעט כסף (יחסית) יכולים להיהפך לתושבי קבע בקנדה, ולאחר זמן קצר לכל הדעות (שלוש שנים), יכולים להגיש את הבקשה לאזרחות קנדית. אפשרות זו קוסמת לרבים שאינם רוצים להסתמך על חוזי עבודה זמניים או מפוברקים בארה"ב ומעדיפים את קנדה כיעד הגירה. אם נוסיף לכך את העובדה שמספר ערים בקנדה דוגמת טורונטו וונקובר מדורגות במיקום גבוה במדד העולמי של איכות חיים, ההחלטה להגר לקנדה הופכת לאפשרית ואטרקטיבית.

אין ספק שקנדה מציעה לנו, הישראלים, דברים שלא הכרנו: שקט ושלווה קיומיים, בניגוד לדרמות המלחמה הגדולות המתרחשות הן בישראל והן בארה"ב; רב-תרבותיות אמיתית וסובלנות אתנית הנובעת מכך שקנדה ככלל היא מדינת מהגרים, וטורונטו בפרט נבחרה ע"י האו"ם כעיר הרב-תרבותית מספר 1 בעולם מבחינת הגיוון האתני!; ניקיון ושקט ברחובות על-אף שטורונטו היא מטרופולין במלוא מובן המילה (רדו ל- Down Town ותיראו שטורונטו היא בעצם "ניו-יורק בייבי"); אפשרויות כלכליות ועסקיות; קהילה יהודית מפוארת, עשירה, משכילה ומתפתחת שאינה צריכה להצניע את זהותה ואיננה חוששת מאנטישמיות (לראיה, בכיכרות העירוניות הגדולות בעיר הוצבו בעת החגים המשותפים - הכריסמס והחנוכה - חנוכיות ענק); ואפילו קהילה ישראלית הולכת וגדלה המקיימת חיים ישראלים לכל דבר (עברית, חינוך, חוגים, טלוויזיה, מסעדות וחשוב מאוד - עיתון קהילתי שלום טורונטו).

אז מה בכל זאת מפריע למתלבטים? יש כאלו שיתלו מיד את האשמה במזג האוויר - ארבעה או חמישה חודשי חורף קשים עם שלג, אודותיו שמענו קודם רק בחדשות (ירושלים, חרמון); הקושי היחסי עם השפה - רובנו יודעים אנגלית די טוב אך בכל זאת "זה לא זה"; ובעיה קיומית אחת - אפשרויות פרנסה. אין ספק שעבור ה"לא חוקיים" בעיה זו היא סבוכה פי כמה, אך גם עבור אלו שהגיעו לטורונטו באופן לגאלי, המציאות הכלכלית אינה פשוטה.

כידוע, קיימת בקנדה מילת קסם והיא - Canadian Experience - לא תוכל להתקבל לעבודה ללא ניסיון תעסוקתי קנדי, ולא תוכל לרכוש ניסיון כזה אם לא התקבלת לעבודה בקנדה. אכן, מילכוד 22! הפתרון לסוגיה זו נמצא בדמותו של מושג נוסף - Volunteering. תוכל להתנדב (ללא תשלום מן הסתם) למקום עבודה המקביל לזה שהיית רוצה לעבוד בו, לרכוש ניסיון קנדי, ולאחר כמה חודשי התנדבות תוכל לקבל המלצה. בהמשך, אולי, אם יתפנה מקום, תוכל לקבל שם עבודה. אך גם זה לא בטוח כי רבים המתנדבים שם לפניך...

קיימת בעיה של תעודות מקוריות: מורים, רופאים, אחים בבתי חולים נדרשים לקבל הכרה לתעודות המצויות ברשותם. הדבר כולל לעתים לימודי השלמה וציפייה של חודשים ולעתים שנים אחדות. דווקא בעלי ההשכלה והמקצועות החופשיים שהגיעו לכאן בזכות כישוריהם והשכלתם, מוצאים פעמים רבות שהם צריכים להוכיח כישורים אלו מחדש וחווים תסכול רב.

מדוע קנדה נוקטת במדיניות כזו? מן הסתם בשל העובדה שהיא מוצפת במהגרים מכל קצוות תבל וצריכה להעמיד סטנדרטים אחידים לכולם (האם היינו רוצים לעבור ניתוח ע"י רופא שהביא תעודה מעיירה נידחת מאחת המדינות האסיאתיות?). פתרונות אפשריים למצב זה הם, כמובן, עבודה קשה והתמדה בתחום המקצועי, עד שמגיעה ההזדמנות הנכונה. או לחילופין, הסבת קריירה, מציאת אפשרויות תעסוקה חלופיות, שירותים בתוך קהילת ההגירה שלך, וכן יזמות פרטית. רבים מהמהגרים לקנדה, ישראלים כמו גם בני קבוצות תרבותיות שונות, נמנעים מלהסתמך על מעסיקים ומחליטים לפתוח עסקים עצמאיים. רבים מהישראלים, הידועים כבעלי תושייה, אמביציה, ופיקחות (שלא לומר "אומנות הקומבינה") - מצליחים היטב בעסקים וביזמות.

או אז נשאלת השאלה - האם מי שהתבסס מבחינה כלכלית, שולט בשפה, רכש חוג חברים, והתרגל למזג האוויר - מפסיק לחשוב על חזרה לישראל? מבדיקה לא סטטיסטית, התשובה היא לא. רבים, גם המסודרים, ממשיכים לחשוב על ישראל כאופציה.

מדוע? על כך ננסה לענות ברשימה הבאה.

__________________

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nfc.co.il/img/squreColored.gif]
הכתבה התפרסמה לראשונה בעיתון "שלום טורונטו" (shalomtoronto@bellnet.ca)

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nfc.co.il/img/squreColored.gif]
ד"ר דינה רוגינסקי היא בעלת תואר שני בפסיכולוגיה ותואר שלישי בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה מאוניברסיטת תל אביב. מחקר הדוקטורט שלה שכותרתו "מחוללים ישראליות" עוסק בלאומיות, פולקלור ופוליטיקת תרבות בישראל. השתלמה בלימודי פוסט-דוקטורט באוניברסיטת ניו-יורק וכיום חוקרת אורחת באוניברסיטת טורונטו.

טורונטו: הרהורים על הגירה [ב']

הסיבות לירידה מהארץ רבות ומגוונות ובהן: ביטחוניות, כלכליות וחברתיות. יחד עם זאת, הישראלים היורדים אולי עקרו מישראל, אך לא הצליחו לעקור את ה"ישראליות" מתוכם. לכן ישראל ממשיכה להיות אופציה לחזרה, בין אם מעשית ובין אם תאורטית.

מאת: דינה רוגינסקי </B>| </FONT>
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nfc.co.il/img/envelop.gif]
| www.nfc.co.il

"הרהורים על הגירה - לא ירדנו, רק היגרנו"

בפרק הקודם עסקנו בקשיי הקליטה של הישראלים בטורונטו. בעיות של שפה, פרנסה, מציאת חוג חברים והסתגלות למזג האוויר מטרידות את כולנו. אך האם השאלה המרכזית שמטרידה היא כיצד להיקלט בחברה המארחת ? כל מצב של הגירה (ובעצם כל מצב של דילמה בחיים) מורכב מסך של כוחות, הכולל כוחות משיכה לצד כוחות דחייה.

עבור אלו שהיגרו, כוחות המשיכה ליציאה לחו"ל היו חזקים יותר מכוחות המשיכה לישראל ובעצם הצטרפו לכוחות דחייה מישראל. מה דחה אותנו בארץ ? מדוע עזבנו ? קיים מכלול של סיבות. אפשר אולי לומר בשמץ של אירוניה כי רבים מאלו שהגיעו לכאן בחמש השנים האחרונות, הם בעצם "פליטי האינתיפאדה השניה", שהחלה בשנת 2000. הישראלים, לצערנו, מורגלים לחיות בתחושה מתמדת של "מצב חירום" (וזו לא רק תחושה, בישראל מופעלות "תקנות לשעת חירום" באופן רציף, מאז קום המדינה ועד ימינו אלו). אך האינתיפאדה השניה טלטלה אותנו לגמרי.

כולנו זוכרים את הקריסה הטוטלית של מערכות החיים והקיום. פיגועי ההתאבדות ליוו אותנו יום-יום, לעתים מספר פעמים ביום. יצאנו בבוקר ונשקנו לבני משפחתנו, בלא לדעת אם נזכה להתאחד עימם בערב. תחושה מרה של אובדן ותוהו ובוהו ליוו אותנו בכל יום. למצב הריגשי הקשה נוספה הקריסה במשק. בעקבות המצב הביטחוני, תושבי ישראל הסתגרו בבתיהם וצרכו פחות, כמו כן הופנו משאבים לאומיים רבים למבצעי ולפעולות צה"ל השונות. מצב מצטבר זה של דלדול המשאבים במשק הוביל במהירות למיתון עמוק.

אנשים רבים פוטרו ממקומות עבודתם, עסקים קטנים (ולא רק קטנים) נכנסו לחובות ופשטו רגל. תעשיית ההיי-טק שעד זמן לא רב קודם לכן פירנסה רבים והובילה לגידולו של מעמד הביניים בעל האמצעים - התנפצה בפניהם של הישראלים. עובדים רבים, גם בעלי השכלה וניסיון תעסוקתי, לא הצליחו למצוא עבודה. המשכנתאות הלוחצות של הבנקים המשיכו לגרוף נתחים משמעותיים מההכנסות המשפחתיות שהלכו והידלדלו, ואנשים רבים אף מצאו עצמם ללא קורת גג. המעמד הבינוני החל לגלוש מטה, כשהוא מתחיל להשיק לשכבת העוני. המצוקה היתה כה גדולה עד שהמדינה "נאלצה" להוריד את מדד קו העוני כדי שתוכל להציג נתונים סטטיסטיים לפיהם רבים חיים עדיין מעל הקו. אך המציאות היתה חזקה ממניפולציות סטטיסטיות.

אל המצב הכלכלי הקשה נוספו המצוקות החברתיות. בעיות חברתיות ואובדן השליטה על החינוך והאכיפה הובילו לעלייה משמעותית ברמת האלימות של החברה הישראלית. בני נוער הדוקרים זה את זה במועדונים בסופי-שבוע הפכו דבר שבשגרה; חלה עלייה באלימות בתוך המשפחה; תלמידים החלו להכות את מוריהם; האלימות בכבישים הגיעה לשיאים חדשים כאשר נרשמו הרוגים לא רק עקב תאונות דרכים, אלא גם בעקבות מחלוקות פעוטות אודות עקיפה או חניה; מלחמות העבריינים טיפסו מדרגה והחלו להיערך בפומבי, בקרבת אנשים חפים מפשע, ששילמו על כך בחייהם.

אנשי מקצוע מייחסים מידה רבה של האלימות הגואה בחברה הישראלית למצב הביטחוני הקשה. ישראל היא מדינה שמורגלת כבר שישים שנה לחיות על חרבה. מלחמות הפכו כמעט ל"טבע שני" של הישראלים. פתרון בעיות באמצעים כוחניים, לוחמניים ואלימים הפך כמעט לפתרון היחיד האפשרי.

לפיכך, לא מפליא הוא שבכל תחומי החיים עולה רמת האלימות. רבים פשוט לא יודעים איך אפשר לפתור בעיות בדרך אחרת. הלחץ, המאבק והצורך לשרוד מאפיינים לא רק את דמות הלוחם הישראלי מול האויב, אלא את דמות הישראלי באשר הוא. בכביש, בין חברים, בתוך המשפחה, בתור לרופא או במגע עם נציגי השירות הציבורי - הישראלי פשוט מנהל מלחמה. הוא עושה זאת כי נדמה לו שזאת הדרך היחידה לשרוד.

ממציאות איומה זו נמלטנו. ישראלים רבים, שיכלו להרשות זאת לעצמם, פשוט עזבו את "הספינה הטובעת". אם כן, האם אנו מסוגלים להודות בכך שברחנו משם ? נדמה לי שחלק גדול מאתנו יכול. עד לפני כעשר או עשרים שנה מי שעזב את ישראל קיבל את אות הקלון של "יורד". "היורד" היה שם גנאי שהפך כינוי נרדף לחוסר פטריוטיות, אנוכיות והעדפת האינטרס האישי על פני טובת הכלל.

במדינה שהוקמה על בסיס סוציאליסטי מובהק, אפיונים אלו היו בגדר טאבו. העדפת הקולקטיב, התגייסות לטובת הכלל, ואהבת המולדת היו אפיונים מקודשים ממש. זכורה לכול אמירתו של יצחק רבין המנוח, המהדהדת עד היום באוזנינו, בה כינה את העוזבים את ישראל בשם המשפיל "נפולת של נמושות". מאז השתנו דברים רבים. אחדים מבני משפחתו של רבין עצמו, בשר מבשרו, חיים בחו"ל.

כיום, עצם הכינוי "יורד" נשמע באוזנינו אנכרוניסטי, כינוי שאבד עליו הכלח, כינוי שאינו מתאים לתיאורנו העצמי כלל וכלל. "אנחנו איננו יורדים, אנחנו רק מהגרים" - כך אומרים אנו לעצמנו. ובאמת, בעולם שהפך ל"כפר גלובלי", בו אנשים מכל רחבי תבל נעים ונדים, מקיימים יחסים חברתיים ועסקיים עם בני תרבויות אחרות, ואף מתגוררים במשך תקופות ארוכות מחוץ לארץ הולדתם, המילה "יורד" נשמעת לא רלוונטית.

אולי בשל כך, בגלל שאיננו מתביישים בבחירתנו, בגלל שרבים מהישראלים עדיין ממשיכים לראות עצמם כ"פטריוטים", ולהתייחס לישראל בתור "המולדת" - (ואי אפשר שלא להיזכר כאן במערכון של הגששים: אנחנו על המזוודות, הילד רק גומר קולג'...) - זו הסיבה לכך שלמרות כל הדברים הקשים שנכתבו כאן על החברה הישראלית, הישראלים אולי עקרו מישראל, אך לא הצליחו לעקור את ה"ישראליות" מתוכם. לכן ישראל ממשיכה להיות אופציה לחזרה, בין אם מעשית ובין אם תאורטית.


__________________


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nfc.co.il/img/squreColored.gif]
הכתבה התפרסמה לראשונה בעיתון "שלום טורונטו" (כתובת זמנית של העיתון: www.shalomtorontonews.com , אימייל: shalomtoronto@bellnet.ca)


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nfc.co.il/img/squreColored.gif]
ד"ר דינה רוגינסקי היא בעלת תואר שני בפסיכולוגיה ותואר שלישי בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה מאוניברסיטת תל אביב. מחקר הדוקטורט שלה שכותרתו "מחוללים ישראליות" עוסק בלאומיות, פולקלור ופוליטיקת תרבות בישראל. השתלמה בלימודי פוסט-דוקטורט באוניברסיטת ניו-יורק וכיום חוקרת אורחת באוניברסיטת טורונטו.