אז אחרי המון המון הלחצות במסנג'ר ובאיסי שאכתוב כבר ואספר ואראה תמונות מפולין... החלטתי לשבת ולעשות את זה.
ומה בכלל הספק שאני יעדיף לעשות את זה מאשר ללמוד למבחן הענקי בפסיכו שיש לי ביום ראשון ? =]

טוב, אז החלטתי לא להיות מאלה שאומרים וואלה היה פנאן היה קר חזרתי וזהו. מכירים באתר שיש 'סיור מודרך'? אז אני יעשה משהו דומה.

אתם תקבלו תמונה מכל יום, במיידאנק אפילו כמה, העלה את מה שהיה חשוב לי להעלות. ואספר מה שחשוב לי לספר, אבל על כל יום אספר מה היה.
מי שמעוניין לקרוא את זה, שיקרא, מי שלא, שלא =] - מה שבטוח, היה קר !!!!!!!11 - כל הטיסה קראתי מכתבים חיחי...

טוב, אז לי עד עכשיו לא נקלט שהייתי בפולין, אז לפני הטיסה? בכלל לא ידעתי שאני טסה. אז קניתי בשאנטי שלי כל מיני דברים שצריך, כיסוי לתיק למקרה שירד גשם, סוודרים,חולצות דקות אבל מחממות וארוכות,נעלי הרים {לא חסינות למים,לא הכרחי},מנות חמות, ממתקים וכ'ו... אבל את המזוודה? עד לשעתיים לפני שאני צריכה לנסוע למקום מפגש שממנו נוסעים לשדה תעופה - לא הכנתי.
אז ברגע האחרון גם נכנסתי למקלחת, התארגנתי, התיישבתי על המחשב לשעה אחרונה עם חברים, ואחרי שכולם בכו לי לא לנסוע נמלטתי ונסעתי למקום מפגש. מה שראיתי מולי הוא שכבה שלמה, שלא יודעת למה לעזאזל היא בביצפר באמצע הלילה {השעה הייתה 2 בלילה}.
נרגעתי כשראיתי את חברות שלי, עוד יותר נרגעתי כשראיתי את הנהג האהוב עליי, שמתי את המזוודה בבגאז, דיברתי קצת עם הנהג, התיישבתי ליד חברה שלי, ולא הפסקתי לדבר! נראה לי שבחייה היא לא שמעה אותי מדברת כל כך הרבה. אבל היה מצחיק.
הגענו לשדה תעופה, הנהג יצאה ראשון מהאוטבוס, הלך, הביא לי עגלה, שם עלייה את המזוודה שלי ונתן לי חיבוק ע-נ-ק-י. {אני חולה עליו!}.
בשדה תעופה, עוד לא נכנסתי ללחץ. ממש לא. רק התרגשות. אז נכנסו לדיוטי והתחלתי להסתובב, קניתי את מה שרציתי ועליתי למטוס. שמחתי לגלות שמי שהיה אמור לשבת לידי סובל מביעות השתנה והלך למצוא לעצמו מקום במעבר, התיישבתי במקום שלו -ליד החלון, ובאמצע שמתי את התיק שלי, עוד יותר שמחתי לגלות שדרך החלון לא רואים כנף! המראנו ב6 ורבע בבוקר, הטיסה ארכה כ3 וחצי שעות כך שהגענו ב8 וחצי שעון פולין {שעה אחת אחורה מישראל}.נחתנו בקטוביץ.


טוב אז תמונה ראשונה היא מהמטוס - ת"א מלמעלה. התמונה השנייה, קשה לשים לב אבל יש קשת שהיא עיגול שלם. אנחנו נמצאים מעל טורקיה בדיוק, הכל מושלג, זה לא עננים -זה שלג !!!
(חשוב לציין שאחותי הגדולה כתבה לי מכתב לכל יום חיחי)
אז מקטוביץ נסענו ללודג', נסיעה של 3 שעות, כולם נרדמו. הגענו ללודג' ..שם היינו בבית החרושת של פוזננסקי, פסל משה,הלכנו לכיכר מכבי האש, נסענו לתחנת הרכבת,בית הקברות{שם ערכנו טקס}, ומשם נסענו לוארשה לארוחת ערב והתמקמות במלון. (Mazurkas - שם המלון).

אז מהיום הזה אני יביא 3 תמונות - הכניסה לתחנת הרכבת שהיא מעין שער ללא יציאה שמעליו יש ארובה ארוכה, על השאר יש מגן דוד וכתוב עליו 'לא תרצח', לאחר הכניסה רואים את הרכבת המקורית ממנה היהודים גורשו לגטו לודג'.

אחרי ארוחת ערב, שהייתה צ'יפס ועוף - {חשוב שתדעו שזה כל מה שאכלנו במסע, בנוסף למקדונלדס שמין הסתם זה צ'יפס והמבורגר, מידי פעם פיצה ומקרוני לצמחונים}, הלכנו לחדרים, וב11 כיבוי אורות -הלכנו לישון.

ביום השני היו מתוכננים לנו כל כך הרבה דברים, וכמעט ולא הספקנו כלום ! - קמנו ב6 וחצי, התאגנו עד 7, ארוחת בוקר במלון עד 7 וחצי, ועד 8 כולם באוטבוסים בדרך לכיכר גז'יבובסקי. זה היה המקום הראשון אליו הלכנו באותו היום - זה היה יום סיור בוורשה עצמה, כך שעצרנו כל 5 דקות במקום אחר והיה מתיש.

טוב אז היינו ב כיכר גז'יבובסקי ומשם עברנו לבית הכנסת נוז'יק, היינו אמורים להיות בתיאטרון היהודי -הוא היה סגור, היינו בכנסיית המומרים, בחצר בית פרונזה, עוד בית קברות, הלכנו לקניון לארוחת צהריים והסתובבות {עד 13:30} משם הלכנו לחומה ששימשה חומת גטו, הגטו בו היה העד שלנו לפני שעבר לאושוויץ. {כך שהתמונות של היום הן העד+החומה}





לפני שאני ימשיך אני חייבת לציין שהעד היה נוראי, אדם מאוד רע שקילל אותנו ורב איתנו כל המסע, הוא זקן זעפן שצריך לשים בבית אבות ובחיים לא לקחת יותר למשלחת לפולין. הודענו לכל הביתי ספר, הוא פשוט גרם לנו לבכות מהרשעות שלו.

המשכנו לבית צ'רניאקוב ודילגנו על 2 דברים, הלכנו למסלול הגבורה - מרד גטו וורשה, מרדכי אנלביץ {מוכר למישהו?} - אז היינו במילה 18, ופה נכנסות 2 תמונות שלי, ממילה 18.

עם פרחים ששמנו ואחר כך במילה 18 באנדרטה עם נרות.

המצב היה אנוש כבר של כולם והיה מאוחר, אז הלכנו לפסל החייל האלמוני ופסל המרד הפולני ומשם לבית היתומים של יאנוש קורצ'אק, משם הגענו חזרה למלון שלנו, ארוחת ערב, מקלחת, חברים ולישון.

היום השלישי היה עמוס בנסיעות ומסה ריגשית.

נסיעה מאוד ארוכה לטרבלינקה, נדמה לי 3 שעות.. הגענו והלכנו על פסי הרכבת המדומים... בשקט הלכנו עד שהגענו לגבעה שמשקיפה על האנדרטה והאבנים, רק מלראות אותם מרחוק הצטמררנו... המדריך שלנו סיפר לנו הכל ונתן לנו מפת דרך לראות בדמיון איך זה היה לפני שהשמידו ראיות. נכנסנו והסתובבנו בין האבנים במשך חצי שעה ואחר כך עשינו טקס.

משם הלכנו לטיקוצ'ין עיירה קטנה שכל היהודים בה, חוץ מאחד שנמלט, נלקחו ליער לופוחובה ונרצחו בירי... נסענו ליער ושם עשינו טקס.



חזרנו לוארשה נסיעה ארוכה, הגענו למלון, ארוחת ערב, מקלחת, פגישה עם חסידת אומות העולם, להיות קצת עם החברים ולמיטה.

יום רביעי יציאה מורשה ללובלין, הגענו למאידנק... עשינו טקס.. נסענו ללובלין היינו בעיר העתיקה, בישיבת חכמי לובלין ונכנסו למלון חדש - POLONIA - חרא של מלון דרך אגב.
על מאידנק אני לא מסוגלת לדבר, שם נשברתי ובכיתי, המקום פשוט זיעזע אותי. אתן לתמונות לדבר בעד עצמן.

תאי הגזים,המשרפות,הר האפר והטקס.
הפסל בכניסה למאידנק
תאי הגזים
ציקלון בי - הגז...
המשרפות
המשרפות מבחוץ... הר האפר... כלומר -הר שתכולתו היא אפר אדם. כל האפר של היהודים שנשרפו במשרפות... במאידנק בלבד. הר האפר מרחוק... אחת מתוך מליון, אבל תפסה לי את העין... אחותי סיפרה לי שהנעל האדומה היה מה ששבר אותה שהיא התחילה לבכות...

היום החמישי -

נסיעה ללאנצוט {עיירה בדרום מזרח פולין}, בית הכנסת וגן פוטוצקי, נסיעה לטרנוב, המקווה והאנדרטה, הבימה, משם לקניות בשוק הרניק, נסיעה לקראקוב ערב פולקלור בקראקוב במסעדה מחוץ למלון, כניסה למלון Holiday Inn בקראקוב...

הפעם דווקא בחרתי להראות את ערב פלורקלור.. היה ערב מיוחד במינו, אז תמונה מהערב.


המלון היה יפהפה... שיחת קבוצה ולישון..

היום השישי.... אז היינו ברובע קוז'ימייז' בקראקוב, משם נסענו לגטו פודגוזה משם לארמון הואבל...היינו בשוק המון מלא זמן היה נחמד... נסענו לפלאשוב, עברנו למכרות המלח והיינו בכיכר העין ושמענו את סיפורה של אנה קיכלר ונסענו חזרה למלון.

הפעם בחרתי להראות תמונות ממכרות המלח, מקום מדהים.


הגענו למלון ארוחת ערב ולישון

יום שביעי
נסיעה לאושוויץ -בירקנאו... נכנסו לבירקנאו... יצאנו הלכנו לאכול ארוחת צהריים... משם לאושוויץ... שם עשינו טקס 'לכל איש יש שם' נסענו לקראקוב ונכנסו למלון SISTEM
השמיכה משיער אדם...
(יש עוד תמונות מהאתר של השכבה שלי שלא יצאו לי טוב, אני לא מצליחה משומה להעלות אותן לפרש, אנסה אחר כך אם תרצו אותן...)
תמונה שווה 1000 מילים....:\

יום שמיני ואחרון.
נסענו לזאקופנה... עלינו לרכבל, היינו על ההר וירדנו חזרה ברכבל למטה... זמן חופשי =לקנות את כל השוק {מדהימים הדברים שיש שם,מדהימים!!}.. משם נסענו מהר לבית היתומים של אנה קיכלר, 5 דקות שם ועלינו לאוטבוס לנסיעה של 4 שעות לשדה תעופה... הגענו לשדה תעופה קוטוביץ חזרה, חיכינו שעתיים עד שיתנו לנו לרדת מהאוטבוס, עלינו למטוס ב11 במקום ב10 וחצי, וטסנו ב11 ורבע. נחתנו בשעון ישראל ב3 וחצי לפנות בוקר.





לא הייתה מאושרת ממני לחזור לארץ!! מסתבר שתות צריכה חום

תות

כל כך הרבה כאב אפשר לראות במעט התמונות שהכנסת.
זה לא יאומן ואף פעם לא יתפס, כל מה שחשבתי היה על הפגישה האישית שלי במחנה השמדה דכאו.
כאילו הזמן נעצר לעולם ואסור לגעת, וחשבתי גם על המשפחה של אמא שלי, שרובה נספתה בשואה.
ושמחה שחזרת אלינו, שלמה ואותה תותון האהובה כל כך, השמש בארצנו התגעגע אליך.
אוהבת אותך

"התקווה אף פעם לא נוטשת אותך,אתה הנוטש אותה"

אבל אני הייתי עם המשפחה שלי במחנה השמדה בגרמניה וראיתי את המשרפות
ואת תאי הגזים ואת הצריפים הענקיים.

והייתי במשלחת בגרמניה במחנה עבודה עם הגרמנים.

שמעתי כמה וכמה פעמים את הסיפור של ציפי כיחלר.

אבל התמונות בהודעה הזו ממש עוררו את הזעם שלי, כל פעם שאני רואה
את התמונות האלה אני מתמלא בזעם.

מה שכן התמונה שלי מניף את דגל ישראל על אדמת מחנה עבודה,
תמיד עושה לי טוב, בגלל זה היא מוגדלת ומתחת לזכוכית אצלי בשולחן.

‎"הביאוהו חי או מת, מוטב חי. זה יהיה חשוב מאד עבור הנוער שלנו"

וגם אם אני יחזיק בקצה המקל וירים אותו הכי למעלה לא נראה לי שמישהו היה רואה את הדגל ח... אז וויתרתי. אבל הייתי גאה לצאת למשלחת ולהסתובב עם החולצה של המסע.

והתמונות האלו מעוררות גם בי המון...

תות

תודה לך על התגובה יקירה...

למזלי הרב {טפו טפו טפו} אף אחד מהמקורבים אליי לא נספה בשואה, כך שאת ההרגשה הזו של ההתחברות לא הרגשתי עד לתאי הגזים בהם פלאשבקים מסרטים נכנסו לראשי.. הצרחות, השריטה של הקירות.. ועוד סיפרו לנו סיפור של מישהי מסויימת שהייתה ילדה ואותה לקחו לעבודה ואת אמא שלה לתאי הגזים.. ופשוט שם נשברתי..

אוהבת המון המונים מואה מואה מואה

תותון =]

כאחד שהיה שם ונסע לא בראש של לראות מוות כאב וגהינום חייב להגיד שלבוא לשם בראש של לראות מוות וכאב זה כמו לירות בעצמך לכל המסע וגם אחרי לדי הרבה זמן.
לכל מי שמתכוון לסוע לשם, תסוע לשם בראש נקי מכל מה שאמרו לכם על כמה זה קשה וכמה זה מרגש ואני מבטיח שתהנו מכל רגע שם, אני אפילו כמעט שכנעתי את אמא שלי לסוע לורשה לחופשה בקיץ.

חופ"ל טירונים במיל'

כן נהנתי בזקופנה בקניות, ונהנתי בשום הרניק, ונהנתי בכל לילה עם חברות שלי שלמרות שחלק בכו שרוצות הבייתה נהנתי מלהיות איתן, ונהנתי בנסיעות הארוכות לצחוק עם חברות שלי לעשות תשחצים לשמוע מוזיקה ולהסתכל על הנוף, נהנתי מהגאווה שהייתה בי על שאני וכל אחד מהמשלחת שלי עושה כל צעד וצעד על אדמת פולין ומראה לכולם שאנחנו עוד כאן. נהנתי מהקטעים שעשינו במלון בלילות החבר'ה, נהנתי מהטיסה, נהנתי בערב קורנפלור ונהנתי במכרות המלח.

אבל המסע הזה בסופו של דבר, הוא חוויה לא רק מהנה, והרבה הולכים על הפן הזה של ההנאה, וזו בדיוק הסיבה שבחרתי את הפן הקשה, כי כל כך הרבה שאלו אותי איך היה ומה היה, ואם לא בדרך הזו הייתי מראה, הייתי רק אומרת שהיו קטעים מספרת על כמה צחוקים וגמרנו.

אה ושכחתי לספר שחברה שלי קיבלה כאפה ממוכר אנטישמי בן *ונה.

תות

כי אם קראתם עד פה... עוד קצת לא יהרוג.

אז המדריך המעולה שלנו עשה לנו הדרכה מעניינת ומרתקת ולכל יום במסע הוא נתן לנו דף לפי יום.
אז אכתוב את כל הקטעים, להלן:

'היום הראשון למסע, יום רביעי טו באדר 15.3.06 -

איתקה\ קונסטנטינוס קוואפיס

אם אתה יוצא בדרך לאיתקה
בקש, כי יארך מסעך מאוד
שופע הרפתקאות,
שופע דעת.

בקש כי יארך מסעך מאוד
כי בבקרים רבים מאוד של קיץ
תיכנס -בחדווה,
בפליאה רבה כל כך
לנמלים שלא ראית מעולם,
עליך לבקר בהרבה ערים
ללמוד, ללמוד מאלה היודעים.

וכל הזמן חשוב על איתקה,
כי יעודך הוא להגיע שמה
אך אל לך להחיש את מסעך,
מוטב שימשך שנים רבות
שתגיע אל האי שלך כשאתה זקן
עשיר בכל מה שרכשת בדרך.

אל תצפה שאיתקה תעניק לך עושר.
איתקה העניקה לך מסע יפה
אלמלא היא,
לא היית כלל יוצא לדרך
היא לא תוכל להעניק לך יותר.

וגם אם תמצאנה ענייה
אין זה אומר כי היא רימתה אותך.

וכאשר תשוב -חכם, רב נסיון-
אזי תבין היטב מהי
איתקה.'


'היום השני למסע יום חמישי טז באדר 16.3.06

ביקור בבית היתומים של המורה והמחנך יאנוש קורצאק (הנדריק גולדשמיט) 1878-1942

קטעים מתוך הספר ''קורצאק זיכרונות והגיגים''

1. 'ילד הוא חלק מן האנושות יש להתחשב בו'.

2. 'בשביל להבין ילד צריך להיות ילד'.

3. 'מחנך, שרגליהם המלוכלכות של הילדים מעוררות בו בחילה, יואיל נא בטובו לחפש לו מקום עבודה בחנות, במשרד, בכל אשר ירצה אך לא כמורה'.

4. 'לצוות על הילד לשבת שש שעות על ספסל לא נוח ולא מותאם תמיד למידותיו, הוא כאותו עינוי כמו לצוות עליו ללכת מספר שעות כזה בנעליים צרות, לא נוחות'.

5. 'אם אינך יכול לחנך את הילד במילה טובה במבט ובבת צחוק - יאכזבו גם היד והרצועה.'

6. 'אני אומר לילד -אם אתה רוצה להרביץ -תרביץ, אבל לא חזק. אם אתה רתחן, טוב, תתרגז, אבל רק פעם אחת ביום'.

7. 'לתת לילדים שנים שקטות, רגועות -להתפתחות והבשלה, לא ללחוץ, לא לדכא, לא להעליב, לא להזניח, לא לגרום עוול'.

8. 'ילד כי חטא, אין טוב מלסלוח לו. אם עשה דבר רע, משום שלא ידע -כעת יודע הוא שעשה מעשהו שלא בכוונה ויזהר בעתיד. אם חטא מפני שקשה לו שלא לחטוא, ישתל!.'

'היום השלישי למסע יום שישי יז באדר 17.3.06

סעו לטרבלינקה -

סעו לטרבלינקה
פקחו את עיניכם לרוחה
חדדו את השמיעה
עצרו את הנשימה
והקשיבו לקולות הבוקעים שם
מכל גרגר אדמה -

סעו לטרבלינקה
הם מחכים לכם שם
צמאים לקול חייכם
לאות לקיומכם,
לצעד רגליכם
למבט אנושי מבין וזוכר
ללטוף של אהבה על אפרם -
סעו לטרבלינקה

סעו מרצונכם אתם, החופשי
סעו מכוח הכאב על האימה שהתרחשה
מעמק ההבנה והלב כואב ולא משלים -
הקשיבו להם שם בכל החושים!

סעו לטרבלינקה
שם הדממה הירוקה, הזהובה או הלבנה
העוטפת אותם בכל אחת מעונות השנה
תספר לכם סיפורי סיפורים
על החיים שהפכו אסורים ובלתי אפשריים -

סעו לטרבלינקה
ראו איך הזמן שם עצר
הקשיבו לזמן העומד, לשתיקת המתים הרועמת
ולאבנים בדמות אנוש הבוכות שם בדממה
סעו לטרבלינקה לחוש זאת לשנייה -

סעו לטרבלינקה
הצמיחו פרח בדמעה חמה, בנשימה אנושית
מול אחת האבנים זכר לקהילה שלמה
על אדמה שהיא גופם ואפרם.
הם מחכים שם בטרבלינקה שתבואו ותקשיבו לספורים
הזועקים בתוך הדממה
ובהזדהות מחלטת אילמת, מאחדת
תביאו להם בכל פעם
את ספור החיים הנמשכים
האהבה המחיה.

סעו לטרבלינקה לדורי דורות
אל תעזבו אותם לבדם.

'היום הרביעי למסע יום שבת יח באדר 18.3.06

מידאנק 91, יתמות \י. שחר 13

מידאנק 91, חמישים שנים אחרי,
מידאנק 91, חמישים שנים לפני
הזמן עמד מלכת.
רגע קפוא, יתמות קפואה,
יתמות של נעליים.
מידאנק 91 בית יתומים לנעליים.

קח לך נעל יתומה,
גע בה, לטף אותה,
אמץ אותה אל לבך.
נעל יתומה של ילד קטן,
לשווא תחפשו, מעפר בא
ושם אינו שב,
כי אפרו נזרה לרוח.

לך בים הנעליים וראה את הקולות -
זעקות אימה קפואות.
לך בים הנעליים וצעק את שתיקתן.
לך בים הנעליים וזכור את נקמתן.
מידאנק 91, יתמות.

היום החמישי למסע חסר לי, אבל המדריך חילק לנו שיר שאני רוצה להוסיף גם ככה, אז הוא יהיה תחליף.

'דור מבוהל

האם יצמח דור אנשים מפחדים -
כל רשרוש יעירם בלילות,
רחשים במדרגות, צליל קול זר
ידחפם למצולות דלתות בבריח,
מוכנים לקפיצה, לכשמישהו בידית יגע,
אנשים שאינם בטוחים מעשה טוב מהו - ומהו חטא,
אנשים בעלי חיוך מפחד, חשדני,
אנשים השורפים מכתבים,
אנשים המשמידים כתובות,
אנשים שאינם יודעים לשיר,
אנשים המחפשים בעיני כל עובר ושב
מבטם של אח או אחות?'


'היום השישי למסע יום שני כ באדר 20.3.06

הודעת הגרמנים:

1. הודעה זו מתפרסמת שוב כדי להבטיח את העברתם המלאה של היהודים בהתאם להוראות ה-ס.ס ובהתאם להוראות משטרת קראקוב.

2. כל פולני או אוקראיני שייקח יהודי לביתו, יתן לו מחסה, יגן עליו, יאכיל אותו או יחביא אותו - יומת בירייה.

3. כל פולני או אוקראיני שיעזור בדרך כלשהי ליהודי שנמצא מחוץ לאזור היהודי - יומת בירייה.

4. כל פולני או אוקראיני שינסה לנקוט באחת מהפעולות המתוארות בסעיפים 1-2 יומת בירייה.

5. משטרת הביטחון תנקוט צעדים נגד כל פולני או אוקראיני שידע על הימצאותם של יהודים מחוץ לאזור היהודי ולא ימסור על כך למשטרה.
אני חוזר ומזהיר את התושבים שלא לקחת רכוש יהודי בתמורה לכסף או ללא תמורה. העוברים על האיסור ייענשו בחומרה.'

היום השביעי למסע יום שלישי כ"א אדר 21.3.06

מתוך עדותו של יחיאל דינור (קצטניק) במשפט אייכמן

"הייתי שם בערך שנתיים. אין שם הזמן כפי שהוא כאן על כדור הארץ, כל שבר רגע הולך שם על גלגלי זמן אחר. ולתושבי פלנטה זו לא היו להם הורים ולא היו להם ילדים. הם לא לבשו כדרך שלובשים כאן; הם לא נולדו ולא הולידו;נשמו לפי חוקי טבע אחרים, הם לא חיו לפי החוקים של העולם כאן ולא מתו. השם שלהם היה המספר קצטניק. הלבוש שלהם היה הלבוש של הפלנטה הקרויה אושוויץ. ואני מאמין באמונה שלמה שעלי להמשיך בשם זה כל עוד שהעולם לא יתעורר אחרי צליבת העם, למחות את הרעה הזאת כשם שהאנושות התעוררה אחרי צליבת אדם אחד. אם אני יכול לעמוד כאן היום לפניכם ולספר את הקורות מתוך הפלנטה הזאת, אם אני, הנפיל של הפלנטה הזאת, יכול להיות כאן עכשיו, הרי אני מאמין באמונה שלמה שזה הודות לשבועה שנשבעתי להם שם. הם נתנו לי את הכח הזה. השבועה הזאת היתה השריון בו נכנסתי לכוח עליון מחוץ לדרך הטבע, שאוכל אחרי זמן -זמנו של אושוויץ -שנתיים, בהיותי מוזלמן, לעבור את זה. כי הם הלכו ממני תמיד, הלכו ממני, נפרדו ממני, ובמבט עינינו היתה השבועה הזאת". {וכאן, התעלף קטצניק}

היום השמיני למסע יום רביעי כב באדר 22.3.06

בשבח הגינוי העצמי \ ויסלאבה שימבורסקה

לאיה אין במה להאשים את עצמה.
פקפוקים זרים לדידו של הפנתר השחור.
דג הפירנהה איננו מטיל ספר בצדקת מעשיו.
האפעה משבח את עצמו בלא הסתיגיות.

לא קים תן בעל בקרת-עצמית.
הארבה,התנין,השערונית,וזבוב הסוסים
חיים את חייהם ושמחים בהם.

לבו של לויתן האורקה שוקל מאה קילו
אך מבחינה אחרת הוא קל.

אין דבר חיתי
ממצפון נקי
על הכוכב השלישי במערכת השמש.'


אז יש עוד המון קטעים, שאמא שלי ואחותי כתבו לי במכתבים לכל יום, וקטעים שהקאנו בטקסים, וקטעים שאף כתבתי אני ביומן מסע שלי.
אבל אני אחסוך ממכם,
ולמי שעוד שואל את עצמו -לטוס או לא, תטוסו. הם צריכים אותכם שם. ולמרות שזרק עלינו מישהי ביצה, ולמרות שחזרנו כולם חולים ובקושי הולכים ולמרות שזה הכניס אותנו לדיכאון שלקח לנו כמה ימים לצאת ממנו... אני בטוחה שכל אחד ואחד מהשכבה שלי היה טס שוב.

תטוסו. אני לא אתחרט על כך לעולם.

תות

היה לכם טיול קצת יותר מאורגן מהמשלחת שבה אני הייתי,וגם לא היה לנו עד אבל לרשום את מה שאת רשמת

ציטוט:

לפני שאני ימשיך אני חייבת לציין שהעד היה נוראי, אדם מאוד רע שקילל אותנו ורב איתנו כל המסע, הוא זקן זעפן שצריך לשים בבית אבות ובחיים לא לקחת יותר למשלחת לפולין. הודענו לכל הביתי ספר, הוא פשוט גרם לנו לבכות מהרשעות שלו.

זה ממש,אבל ממש לא מכובד,מי יודע כמה האדם הזה עבר ואין לך זכות לדבר ככה.
רק שתדעי,סבא שלי ניצול שואה,ניצול אושוויץ למעשה ועם כל העצבים שהוא מוציא עלינו אין לנו שום זכות להתייחס אליו בזלזול.

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן.

כשחברים שלך חוזרים למלון עם עיניים אדומות מבכי ואחר כך אתה שומע אותם בוכים בטלפון למשפחה שלהם, זה כבר הגבול שבו לא צריך לסבול בנאדם. אם הוא עד או לא עד אין לו שום זכות עליונה בעולם לפגוע בבני אדם ולהשפיל אותם.

יום אחד הייתי חולה כשהוא היה באוטבוס שלנו, והייתי עם חום והמחנכת שלי אישרה לי לנוח אמרה לי לשים אוזניות לעצום עיניים ולהירגע קצת, הוא התחיל לצרוח לאנשים להרביץ לי כדי שהקום, ושאני יקשיב והתחיל לצעוק עליי שאני יצור.

-אני יחסית מלאה אבל ממש לא שמנה, אני אוהבת את איך שאני ניראת ואם לא הייתי ניראת טוב לא הייתי כל כך מבוקשת בקהילה.

הוא בא אליי יום למחרת העניין הזה ואמר לי 'יש לי נכדה שדומה לך' אמרתי לו 'וואלה...' {לא צריתי בכלל לדבר איתו} ואז הוא אמר 'היא גדלה כל כך מהר' אז עניתי לו 'גם אחותי הגדולה עצובה שאני גדלה כל כך מהר.. הייתה מעדיפה להחזיר אותי לגן ולהתחיל מהתחלה'... והוא אמר לי 'את צריכה לטפל בזה, להיות שמנה מגיל כזה...' ברגע זה פשוט הסתכלתי לצד השני.. אמרתי לו 'טוב לי עם איך שאני...' והלכתי. למרות שהיה מגיע לו כאפה ולהגיד לו שהוא צריך לשמור על הפה שלו כי להיות אידיוט בגיל כזה...

הרבה אנשים מהשכבה שלי חזרו בוכים. אפילו המחנכת שלי עצמה כמעט וקיבלה מכות ממנו. הבנאדם אלים, הוא רשע, הוא דוחה והוא אידיוט. ניצול או לא ניצול שואה הוא לא צריך לצאת למסע כזה יותר ובטח ובטח שלא לרדת ולהשפיל אנשים.
היחס שנתנו לו כל המסע היה יחס של כבוד, התייחסנו אליו כמה שיותר טוב ולא אמרנו לו מילה על ההתנהגות הדוחה שלו. המחנכת שלי אמרה לכיתה שלי 'מכל האנשים במשלחת הזו, הוא הכי פחות מחונך'. למרות זאת הכנו לו אפילו מתנת הוקרה על שהיה איתנו במסע, הכנו לו אלבום עם התמונות של כל המסע, עם כל מיני מקומות ותמונות שלו עם אנשים ועם חסידת אומות עולם ועם חברים שלו שבאו לבקר אותו באמצע המסע. וכל כיתה {אנחנו 4 כיתות בשכבה} כתבה לו מכתב תודה על שבא איתנו למסע.

אבל בפנים, לא היה אחד בשכבה שלי שלא שמח להיפטר ממנו.

וכן, הוא ניצול שואה מאושוויץ, והוא היה בצעדות המוות והוא היה בגטו לודג, ואפילו לא פעם אחת דיברתי אליו לא יפה... אבל בחיי, שיחס כמו שהוא קיבל מאיתנו, לאדם כזה, לא הגיע.

ותסלח לי, אני מקווה שלא תגיב לי על זה, כי רק לחשוב על האידיוט הזה עולים לי כל העצבים בגוף. חברה שלי במשך שעה וחצי רק בכתה בגללו.

תות

אז עם כל הכבוד תשמרי את הדעות שלך לעצמך..
כשבן אדם נמצא במקום כמו גטו\מחנה עבודה\או השמדה על הערכים מבולבלים,אין טוב ורע,בעצם,הכל
רע.
אל תחשבי שערכים כאלה אפשר לשנות הקלות כזאת,במיוחד אחרי שחיו איתם במשך הרבה הרבה זמן.
את מתייחס אליו כאל בן אדם נורמאלי,כאילו הוא מודע למה שהוא עושה.
אז תרשי לי להגיד לך שאת טועה,בשבילו מה שהוא עושה זה נכון,ואין שום דבר בעולם שיכול לשנות את זה כי אחרי שחיים כל כך הרבה זמן בתנאים כמו שהוא חיי.....פשוט אי אפשר.
ולדעתי מה שאת עושה זה זלזול,זכותך לחשוב ככה,אבל לכתוב שהוא אידיוט,ומרושע?זה פשוט עובר את הגבול.

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן.

חוויה קשה, לא כל אחד מסוגל ללכת לשם ולראות את הדברים האלה, חוויה שנשארת לכל החיים.


מצטערת שהניצול שואה הוציא עליכם את העצבים מהסיור (ובכללי מהכל) נסי להבין, ולא, הוא לא צריך להדריך בטיולים, ומה שאמר ממש פוגע וחסר טאקט, קחי בערבון מוגבל את הדברים שנאמרו.

אוהבת.

תמי

"עדיף לשתוק ולהחשב לטיפש מאשר לפתוח את הפה ולהוכיח שזה נכון"

וכפי שאמרתי עד עכשיו קשה לי לקלוט שכבר עברתי את פולין... זה לא נקלט... בכל מקרה, זו חוויה מטורפת מכל בחינה שהיא.

וברור שהוא לא צריך להדריך המטומטם הזה, ואני לוקחת הכל בפרופורציות.. אבל הוא היה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון ואמר את הדברים הלא נכונים, בכל יום במשך 8 יום הרס הכל... כך ש..בעסה :\

מה שעצוב, שמהמבט הראשון שלי עליו אמרתי 'פאק, הוא יהיה עד מסריח' כמובן שלא בקול, אבל צדקתי.

תות

תותיייייי, אהובה שלי,
התחברתי לכל מילה שכתבת כאן (חוץ מהאיש עדות, שלנו היה מקסים..).
כל מה שהרגשת, חשבתי שרק אצלי היה ככה- אבל כנראה שלא.
אוהבת,
תמר

את עם המכתב שלך במטוס... חיחי ... שלא תדעי אילו מחשבות עלו לי בראש

הממ... האמת שחשבתי הרבה מעבר למה שרשמתי כאן. אולי ארשום קטע מהיומן מסע שלי פה, להמחיש... את ההרגשה והבלבול שעברו עליי כל הזמן...

נראה לגבי זה.

אוהבת אותך המון המונים
מואה

תות

אני יצאתי למסע לפולין ב 1.03.06 , התמונות והחוויות שלך העלו לי זכרונות וחוויות שלי.
חשוב מאוד שלא תשכחי את מה שראית, ותקחי את זה איתך לכל החיים, זה לפחות מה שאני מנסה לעשות.

I sit and I stare
I know that I'll soon go mad
In my solitude
I'm praying
Dear lord above

ושהעלתי את החוויות שהיו לך =]

כתבתי יומן מסע שיהיו לי את כל החוויות לכל החיים.

תות

יאאא יפה .... עשה לי נוסטלגיה.... גם אני הייתי בפולין לפני שלוש שנים.. חוויה בלתי נשכחת !!

בלתי נשכחת בהחלט....

תות