יום השואה והגבורה תשס"ו.

גדלתי בבית במשפחה לא גדולה.לא גדולה כי לסבא שברח מפולין לפני פרוץ מלה"ע ה-II היה רק אח שהגיע איתו יחד לארץ.כל השאר נרצחו בשואה במכות איומות ונוראות.גם הסבתא עלתה לבדה וכל משפחה נשרפה בכבשני מחנות ההשמדה.
כל אירוע משפחתי הוא לא גדול במיוחד-כי אין כ"כ משפחה להזמין.ברוך ה' יש חברים אבל משפחה וקרבת דם-אין.
תודה לאל שסבי ז"ל זכה להגיע לכאן,לבקים משפחה,לראות 6 נכדים, ו-4 נינים.זאת הנקמה שלו במי שרצח את משפחתו.תמיד אמר זאת ותמיד האמין.

זוגתי גדלה גם היא בבית שבו הסבתא ניצולת אושוויץ .היתה נערה במלחמה.שרדה מחנות ריכוז והשמדה,והצליחה לשרוד בדרך לא דרך.עד היום היא חיה ורואה את משפחה גדלה.3 ילדים.12 נכדים.6 נינים.המקרר שלה תמיד מלא.תמיד.כשהיא הולכת לקנות סוכר היא קונה חבילה של 10.ג'רה של 5 ליטר שמן למרות שצריך רק ליטר.שלא יחסר.שרק לא יחזיר אותה לימים הנוראיים "ההם".את פרורי הלחם של שולחן השבת היא תמיד אוספת לשקית ושמה אחר כבוד בפח.מי שעבר את אושוויץ יודע להעריך את הפרורים שעליהם היה חי.ואני מביט בה ולומד.יש לי עוד דבר להנחיל לילדיי.

ואנו,ילדיי הדור השלישי של ניצולי השואה,יודעים שאנו גאוות משפחתנו.אנו הנקמה של עפר משפחתנו שנשרפה בטרבלינקה ואושוויץ.אנחנו כאן חיים בארץ ישראל לא במקרה.עדות חיה וזיכרון ובעיקר-נקמה מתוקה של ניצולי השואה.

קראתי הבוקר מאמר של אריאנה מלמד בידיעות.הנה ציטוט ששבה את ליבי:
"אני מודה שאת התשובה הטובה ביותר, עד היום, לא שמעתי מפיו של יהודי. זה היה דווקא כומר בפטיסטי שהצטלם לסי-אן-אן אחרי עוד שנת בצורת בסודן. בזרועותיו אחז גוויה כחושה של תינוק מת. הוא הישיר מבט למצלמה ואמר: "אנשים שואלים איפה היה אלוהים בעת שבני אדם נכחדו באושוויץ. ואני רוצה לשאול, היכן היה האדם". כששואלים כך, אפשר להמיר את התהייה האינסופית, העקרה והמרירה, בהבנה של חובת האדם לפעול כדי למנוע שואות נוספות: את הקורבנות הרי לא נשיב לחיים בעצם השאלה, בכעס או ביגון או בציפייה להתגלות. את הקורבנות הבאים אפשר יהיה אולי למנוע, אם נדע שמכוח בריאתנו בצלמם ובצלמו מוטלת עלינו החובה לעשות כן. השואה - כל שואה - היא מעשה ידי אדם. ברצותו, הוא יכול למנוע. השאלה הגדולה הבאה היא, כיצד גורמים לבני האדם להבין זאת."

והנה, למרות הכול עם ישראל רחוק מלהיות מושלם עדיין כולנו כאן חזקים יותר מתמיד
מלבד הדברים הנורמלים שעובר כול אזרח ע"מ לזכור את הנושא { המסעות לפולין ,עבודות ולימודים } לי אין מושג איך זה להגיע ממשפחה כזאת
במסגרת העבודה פעמיים נקראנו לסייע ל 2 חולים שעל ידם מספרי מחנות המוות
לא יודע למה ב 2 המקרים הצלחנו לעזור והרגשה הייתה טובה יותר, טובה מכול מקרה אחר
הרבה בריאות לכול משפחתך
אגב,
ב YES-2 היום בשעה 15:50 יוקרן הסרט "הבריחה מסוביבור" סיפור גבורה אמיתי . מומלץ למי שעדיין לא ראה

סבתא שלי רצתה להכיר את הסביבה שממנה הגיע סבא שלי ז"ל
נושא השואה לא זר לי אבל החיים אצלנו לא סבבו סביב זה.
אבל נדמה שכמה שרואים את הסרטים בכל שנה בטלוויזיה, כמה ששומעים עדויות של ניצולים וכמה שמבקרים ביד ושם, קשה לתפוס את גודל הזוועה ואת המימדחם העצומים של רצח 6 מליון יהודים רק בגלל שהם יהודים.
במיוחד היום שיש נשיא אירני שבכל יום מאיים להשמיד אותנו בנשק לא קונבנציונלי, פיגועים על ימין ועל שמאל כאן במדינת היהודים ועם פנאטי שחשוב לו הדם והמוות של יהודים (ונוצרים) על פני החיים
חשוב מאד שנסמוך רק על עצמנו ולא נחכה לחסדי העולם
מוטלת עלינו החובה לשמור ולשמר את מורשת אבותינו כאן בארץ שלנו

אני בת לאם שנולדה בישראל ואב הולנדי. משפחתי מצד האם היא מצכ'וסלובקיה.

משפחתה של סבתי היתה משפחה מרובת נפשות- אמה היתה אחת מתוך 28 אחים (ללא תאומים וכיו"ב).

המשפחה כולה הוכנסה למחנה אושוויץ, ונרצחה. היחידות ששרדו, מכל המשפחה, הן סבתי ואחותה, וגם זה בעקבות אומץ לב נדיר.
כשהכניסו אותן עם שאר הנשים למקלחות הגזים, החליטה סבתי ש"כך אנשים לא מתים", והודיעה לכל הסובבות אותה שעליהן לסתום עם כל דבר אפשרי את פתחי ה"מקלחות". היא הצילה קרוב ל-30 נשים, שעשו את עצמן מתות ונזרקו לבור הגופות. משם הן זחלו החוצה וברחו.
סבי הושם במחנה טרזינשטאט, שם "העביר" את המלחמה עד תומה.
הם נפגשו אחרי המלחמה והקימו בית יתומים לניצולים, ארגנו אישורי עליה לארץ, ועד היום רבים מחניכיהם מתגוררים בישראל.

משפחתו של אבי היתה בווסטרבורג, ומשם שרדו כולם.

יש לנו מזל גדול שיש לנו משפחה שמדברת, שלא מעלימה את הנושא כמו במשפחות רבות אחרות.
כשלעצמי, אני חיה את סיפורי השואה עוד מינקות. סבי לא חסך מעולם בסיפורים. כמובן שנשארו גם צלקות- סבי וסבתי מעולם לא דברו ולא מדברים על רגשות. הם לא בוכים. סבתא שלי, בכל נסיעה, אפילו של חצי שעה, מכינה סנדוויצ'ים "שיהיה". סבא שלי לעולם לא יישב עם הגב לחלל החדר, אלא תמיד ידאג שיש קיר מאחוריו "כדי שלא יפתיעו אותי".
דור הולך ונעלם- וחבל שאנחנו לא יודעים לדאוג לו.

יהי זכר הנספים ברוך.

לא יודע עד כמה קל לדבר על זה.
יש אנשים שעצם התיאורים גורם להם לצלקות נוספות.
זה חשוב לדעת מה היה ולו רק כדי שנעביר הלאה לדורות הבאים.
דורות שילמדו על השואה רק ממה שאנחנו נספר כי דור הולך ונעלם.
ולומר את האמת? אני קצת חושש שלא נצליח.
שהייתי בתיכון ולמדנו במסגרת הבגרות על השואה, היו הרבה קולות של "כמה אפשר"?
מפחיד אותי לחשוב שאלו שנעו על הכסאות בחוסר נוחות יצטרכו להתמודד עם השואה ואיכשהו לחנך ולהסביר לילדיהם.
אם לא הייתה להם סבלנות ללמוד, מפחידה אותי ומצערת אותי העובדה שלא תהיה להם הסבלנות ללמד או לחילופין לעניין אותם ללמוד בעצמם על הנושא

ב"בית טרזין" ישנה עמותה הפועלת להנצחת החללים בגטו זה.
ישנה גם פעילות לדור שני ושלישי.

הכנס הקרוב יהיה ב-13.5 בבית טרזין בקיבוץ גבעת חיים איחוד.

קישור לאתר

יש שם גם הזמנה לכנס, כולם מוזמנים.