25-04-2006, 14:49
|
|
מנהלת בע"ח, מטיילים ותרמילאים
|
|
חבר מתאריך: 01.01.06
הודעות: 53,831
|
|
דור שלישי- ועדיין לא נרפאו צלקות..
אני בת לאם שנולדה בישראל ואב הולנדי. משפחתי מצד האם היא מצכ'וסלובקיה.
משפחתה של סבתי היתה משפחה מרובת נפשות- אמה היתה אחת מתוך 28 אחים (ללא תאומים וכיו"ב).
המשפחה כולה הוכנסה למחנה אושוויץ, ונרצחה. היחידות ששרדו, מכל המשפחה, הן סבתי ואחותה, וגם זה בעקבות אומץ לב נדיר.
כשהכניסו אותן עם שאר הנשים למקלחות הגזים, החליטה סבתי ש"כך אנשים לא מתים", והודיעה לכל הסובבות אותה שעליהן לסתום עם כל דבר אפשרי את פתחי ה"מקלחות". היא הצילה קרוב ל-30 נשים, שעשו את עצמן מתות ונזרקו לבור הגופות. משם הן זחלו החוצה וברחו.
סבי הושם במחנה טרזינשטאט, שם "העביר" את המלחמה עד תומה.
הם נפגשו אחרי המלחמה והקימו בית יתומים לניצולים, ארגנו אישורי עליה לארץ, ועד היום רבים מחניכיהם מתגוררים בישראל.
משפחתו של אבי היתה בווסטרבורג, ומשם שרדו כולם.
יש לנו מזל גדול שיש לנו משפחה שמדברת, שלא מעלימה את הנושא כמו במשפחות רבות אחרות.
כשלעצמי, אני חיה את סיפורי השואה עוד מינקות. סבי לא חסך מעולם בסיפורים. כמובן שנשארו גם צלקות- סבי וסבתי מעולם לא דברו ולא מדברים על רגשות. הם לא בוכים. סבתא שלי, בכל נסיעה, אפילו של חצי שעה, מכינה סנדוויצ'ים "שיהיה". סבא שלי לעולם לא יישב עם הגב לחלל החדר, אלא תמיד ידאג שיש קיר מאחוריו "כדי שלא יפתיעו אותי".
דור הולך ונעלם- וחבל שאנחנו לא יודעים לדאוג לו.
יהי זכר הנספים ברוך.
_____________________________________
|