לוגו אתר Fresh          
 
 
  אפשרות תפריט  ראשי     אפשרות תפריט  צ'אט     אפשרות תפריט  מבזקים     אפשרות תפריט  צור קשר     חץ שמאלה ●●● ברוכים הבאים אל פורום צבא וביטחון ●●● לפני הכתיבה בפורום חובה לקרוא את דבר המנהל ●●● עקבו אחרינו! ●●● חץ ימינה  

לך אחורה   לובי הפורומים > חיילים, צבא וביטחון > צבא ובטחון
שמור לעצמך קישור לדף זה באתרי שמירת קישורים חברתיים
תגובה
 
כלי אשכול חפש באשכול זה



  #1  
ישן 01-05-2006, 06:40
צלמית המשתמש של יוסיפון
  יוסיפון מנהל יוסיפון אינו מחובר  
מנהל פורומי צבא ובטחון, מילואים והלוחות
 
חבר מתאריך: 07.04.02
הודעות: 23,839
Facebook profile Follow me...
כתבה ארבע חתונות, לוויה אחת, ומלחמה אחת - על הירצחו של רועי רוטברג בנחל עוז באפריל 56

ארבע חתונות, לוויה אחת, ומלחמה אחת
כשהטנקים של צה"ל שעטו לתוך עזה, הצטרפו אליהם חברי קיבוץ נחל-עוז ובלבם משאלה אחת: לסגור חשבון עם מי שרצח את חברם רועי רוטברג * בדיוק חמישים שנה חלפו מאז הרצח שזעזע את המדינה והוליד את אחד המיתוסים הגדולים של ישראל הקטנה. רועי רוטברג כמעט ונשכח, אבל קיבוץ נחל-עוז עדיין מותקף מרצועת עזה

מאיר עוזיאל מקור ראשון
צילומים: ארכיון התצלומים הלאומי

רועי הנער אשר הלך מתל-אביב לבנות ביתו בשערי עזה להיות חומה לנו, האור שבלבועיוור את עיניו ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו ולא שמע את קולהרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו ויוכלו לו.

(משה דיין, 30.4.1956)

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://upload.kipa.co.il/mfirst/mkd16112304.JPG]

משה דיין מספיד את רועי רוטברג (צילום: ארכיון קיבוץ נחל-עוז)

על ארון מולי נמצא אוכף עור, שכל מי שרכב פעם על סוסים יודע לאכף בו סוס. העור ישן, יבש, הרצועות קשות, אבל ניכר עדיין שזהו אוכף מצוין. אולי מעט שימון יחזיר אותו למצב שימוש. אולי עוד אפשר לרכוב עליו כשהוא חגור לגב סוס. חמישים שנה איש לא עשה זאת.

האוכף שמור בארכיון של קיבוץ נחל-עוז. מהחלונות של בתים רבים בקיבוץ הזה אפשר לראות את רצועת עזה, וגם את השדה ואת המקום בו ירו במי שישב על האוכף הזה, פצעו את הסוסה, הפילו את הרוכב וחטפו אותו. זהו האוכף של רועי רוטברג.

אני מושיט שתי ידיים ולוקח את האוכף. מביט בו מקרוב. בתוך המיתוסים הבונים את הישראליות, רועי רוטברג הוא אחד המרכיבים. האוכף הזה הוא חפץ שהופך את המיתולוגיה, הסיפורים, הנאומים המפורסמים, למציאות. למשהו שאפשר לנגוע בו. יום אחד אולי ישַכּנו את האוכף הזה בתוך ארון שקוף, במוזיאון אמיתי, ולא אצטרך אז לנער את האבק ממנו ומכפות ידי שהזיזו אותו ממקומו.

חטיפה בשדה השיבולים

רועי רוטברג בן ה-21, תל-אביבי, מהגרעין שייסד את הקיבוץ נחל-עוז, יצא בבוקר 29 באפריל 1956 לגרש מסתננים שבאו מרצועת עזה במטרה לשדוד את יבול שדות הקיבוץ הצעיר. הוא לא ידע שהפעם המסתנן היה רק פיתיון, שנועד למשוך אותו אל קִרבת הגבול. מתוך הקמה זינקו האורבים, ירו ברוטברג, וגררו אותו אל תוך רצועת עזה כשהוא פצוע. גופתו הוחזרה רק אחרי הצהריים, לאחר אזהרה חמורה ששיגר משה דיין לעבר המצרים. זה קרה לפני חמישים שנה, בל"ג בעומר.

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://147.237.72.31/topsrch/datafile/wwwm2370.gif]

1/10/53 חברי קיבוץ נחל-עוז לומדים להשתמש בטרקטור ובמקלע

באותו קיבוץ צעיר בנגב היתה באותו ל"ג בעומר תכונה מרגשת לקראת חתונה. זו התכוננות פועמת, שמי שהיה בקיבוץ, בהתנחלות, או בכל יישוב קטן ומגובש, מכיר את הפעימות שלה. אבל בעוד הקיבוץ מתעורר לקראת התכונה לחתונה, והכלות הצעירות מתחילות את היום המשמעותי ביותר בחייהן, נגרר חברן רועי אל שטח רצועת עזה, שטח שאז היה בעצם מצרים.

במרכז המשק עסקו במתיחה אחרונה של כרזה גדולה: "דודי לי ואני לו", ציטוט משיר השירים. זה היה פסוק מצויר שהוכן לרגל אותו אירוע, שתמיד הוא מרגש, אבל הפעם במיוחד. מדובר היה בחתונה של ארבעה זוגות יחד. למרגלות הכרזה הוצבו ארבעה טורי שולחנות, טור לאורחי כל זוג. במקום ספסלים הניחו משני צדי השולחנות חבילות קש וחציר. חבילות כאלה, כרהיטי חג וחתונה, הפכו כבר לסמל לחיי קיבוץ, כמעט פריט קדושה בדת ההתיישבות והעבודה.

ארבעת טקסי החתונה עמדו להיערך בשעה שתיים בצהריים. קרובים וידידים כבר הגיעו יום קודם לכן, וכולם חיכו לבואו של אורח חשוב במיוחד: הרמטכ"ל משה דיין. הוא הבטיח לבוא מפני שרועי, קצין צעיר שאותו הכיר היטב, הזמין אותו לכבד את הזוגות המאושרים.

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://147.237.72.31/topsrch/datafile/wwwm2375.gif]

1957 מגדל שמירה בנחל עוז
אבל בבוקר יום החתונה המרובעת הזו, בשעה שש וחצי, נשמעו יריות. עד מהרה הוברר שרועי רוטברג, נשוי ואב לתינוק בן שלושה חודשים, נחטף על ידי חוליה שחדרה משטח מצרים.

ההסתננויות האלה, המתיחוּת, היריות, ההפגזות - כל זה היה שִגרה בישראל שלפני 1967. בעיקר בגזרה שמול רצועת עזה. מי שמנסה לתאר את הימים שלפני מלחמת ששת הימים כימי שקט, מוטב לו להפסיק לערוג. רשימת האירועים החבלניים שלפני 1967 כוללת כ-3,000 פיגועים ומספר עצום של נרצחים.

חופה ללא אורחים

אחד מהזוגות שהתחתנו באותו יום הם שראלה ובנימין שימרון. עד היום הם חברי נחל-עוז, עד היום הם מול רצועת עזה, מול השדה בו נרצח רועי. אנחנו יושבים בביתם היפה. פסלים של יעקב לוצ'נסקי, אמן חשוב ונדיר, משובצים בין רהיטי הסלון הקטן. לבית הקיבוצי נוסף ממש לאחרונה גם חדר ביטחון, להגנה מפני הסכנות שהולידה ההתנתקות.

בנימין הוא מאותו גרעין מייסד, הגרעין שבו היה חבר גם רועי. "אתה מבקש ממני לספר על יום החתונה", הוא פותח. "ובכן, כמובן חיכינו ליום הזה, אבל החטיפה של רועי בבוקר השאירה אותנו מתוחים. כעבור כמה שעות הגיע משה דיין, למעשה לאחר שכבר היה ידוע על הרצח של רועי. חשבנו לבטל את החתונה, אבל דיין אמר: 'חתונות לא מבטלים. את המסיבה בקיבוץ תבטלו, אבל לכו לרב במושב סמוך ותתחתנו. אתם, ארבעת הזוגות, תמשיכו, ומה שקשור לרועי יטופל בנפרד'. את החתונות בנחל-עוז נהגו לערוך אז בשעות אחרי הצהריים, כדי שהאורחים יחזרו לפני החשיכה. היה מסוכן להישאר כאן בלילות.

"הודיעו לכל האורחים שהגיעו באוטובוסים להסתובב ולחזור. הורשו להישאר רק קרובי משפחה מדרגה ראשונה. אנחנו - ארבעת הזוגות - והאורחים הקרובים שלנו עלינו לאוטובוס אחד בלבד, ונסענו למושבשבו גר הרב. נערכה החופה. חופה מרובעת. האווירה היתה די דיכאונית. לא היתה שמחה. אני לא זוכר שמחה של חתונה. נערך הטקס מחויב המציאות, נערכו החופות, נשברו הכוסות, אבל לא היתה מסיבה".

שראלה: "בנימין אמר ביובש 'חתונה לא שמחה' - אני זוכרת את זה כטראומה רצינית. לא כך דמיינתי לעצמי את החתונה שלי. הייתי בת 19, עם שמלה לבנה. החופה שלנו היתה צריכה להיערך בשעה שתיים, ואז בדיוק הוחזרה הגופה, וגם ידענו איך היא הוחזרה. התעללו בגופה. עד אותו רגע, עוד היתה הרגשה כאילו הוא יחזור חי. לא האמינו. כל החזרות על הריקוד, על האופרטה, עוד נערכו על הבמה. עד הצהריים עוד היה אפשר לשמוע חזרות בכל הקיבוץ. אבל לקראת 12 כבר היה ברור שמה שקרה לרועי הוא חמור, ושהחתונה לא תתקיים.

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://147.237.72.31/topsrch/datafile/wwwm2377.gif]

1957 חברת קיבוץ נחל עוז בשמירה
"לא נותר לנו, ארבע כלות בשמלות לבנות, אלא ללכת לכיוון האוטובוס שריכז בתוכו את בני המשפחה הקרובים ביותר וארבעה חברי משק, רק ארבעת אלה שהחזיקו את עמודי החופה, ולא יותר. אנחנו הלכנו בשביל המרכזי, היחיד בעצם, של הקיבוץ, כשכל חברי הקיבוץ, משני הצדדים, מלווים אותנו בדמעות. בבית התינוקות היו אז חמישה ילדים, ובתוכם התינוק של אמירה ורועי רוטברג, בן שלושה חודשים. גם אמירה יצאה לראות את הכלות והחתנים הולכים אל האוטובוס. אני לא שוכחת איך היא עמדה עם התינוק בידיים וליוותה אותנו במבטה".

סיפרו לי שהיית חברה של אמירה.
"התחברתי עם אמירה אחרי שרועי נרצח. למעשה הגעתי לנחל-עוז ארבעה ימים לפני החתונה. לא הכרתי את אמירה קודם, אבל הכרתי חברי גרעין אחרים, שהגיעו מקריית-חיים. נוצר קשר בינינו. היא היתה מאוד צעירה כשרועי נהרג, יותר צעירה ממני. היא נישאה לו בגיל 18, בנחל-עוז, ומיד הולידו ילד. זמן לא רב אחרי הרצח היא עזבה, אבל נשארנו בקשר. לפני כמה שנים היא נפטרה מסרטן. עד סוף ימיה, מעולם לא נישאה לגבר אחר".

כמה זוגות מבין הארבעה שנישאו אז, נשארו בקיבוץ עד היום?
"רק אנחנו, השאר עזבו במשך השנים. זה לא משהו יוצא דופן. אם כל אלה שבאו לנחל-עוז היו נשארים, היינו מכסים את כל הנגב".

קסאמים? קטן עלינו
צביקה הלוי, עוד חבר מאותו גרעין מקורי. מדריך אותי בדרכים עד אל המקום בו ניצבה העמדה שממנה ראו את הקוצרים נכנסים לשדה. מולנו שטח שיבולים לפני קציר, כמו אז, ובמרחק קצר מאוד, בקצה השדה, היה המארב לרועי. שום דבר לא השתנה במבנה השטח עצמו.

שם, נוכח שדה החיטה שממנו נחטף רועי, צביקה מסביר מה קרה: "אנחנו נמצאים בנקודה שבה היתה עמדת התצפית. עם אור ראשון התצפיתן הבחין שיש אדם הקוצר בשדות שלנו על יד הגבול, והוא התקשר לרועי מיד".

מה היה תפקידו של רועי אז? הוא היה אחראי על הביטחון?
"נחל-עוז היה יישוב ספר, היינו אזרחים אבל גם חיילי הגנה מרחבית פעילים מאוד. ורועי היה מא"ז. מא"ז היה תפקיד מלא. לדבר הזה אין מקביל היום, אני חושב. רועי לקח את הסוסה, ועוד נדבר על הרקע, מדוע הוא לקח סוסה ולא לקח צוות כדי לגשת לשם. כשהוא הגיע קרוב לקוצר כדי לגרש אותו, התברר שממול שכבו שישה-שבעה פלשתינים חמושים, שבאו מתודרכים על ידי המודיעין המצרי. כהערה אירונית צריך לזכור שכל האירוע הזה התרחש כשלא היה שום כיבוש. רציחתו של רועי לא היתה כדי למחות על הכיבוש, אלא אם כן הם החליטו למחות על הכיבוש של 48', וזה סיפור לגמרי אחר, אז אנחנו חוזרים לשורשי הסכסוך".
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
זאת אומרת שגם כשהכיבוש של 67' יסתיים, יימשך המאבק על כיבוש 48'?
"כן. מי שיקבל את הנסיגה מהשטחים הכבושים כמספקת – יקבל; אבל מי שלא יקבל זאת - ימשיך. כאן אנחנו נכנסים לתוך ההבדלים בין התנועות והארגונים בקהילה הפלשתינית, וזה כבר סיפור אחר. צריך גם לזכור שבנקודה שבה הקמנו את הקיבוץ היו שדות של בארות-יצחק, יישוב של הקיבוץ הדתי שננטש".

כפרים ערביים לא היו פה?
"לא, לא. היה קיבוץ בארות-יצחק. נכסנו לאדמות של יהודים, שעזבו אותן, פלוס כל מה שהוא נגזרת של הסכמי שביתת הנשק ישראל-מצרים מ-49'. אז אני מניח שזה חתך קצת פה ושם גם אדמות של ערבים, אבל בגדול קיבוץ נחל-עוז יושב על אדמות שנקנו על ידי הקרן הקיימת".

המלחמה של נחל-עוז לא נגמרה. לפני כמה שנים ניסו מחבלים לחדור ליישוב. קסאמים ומרגמות ממשיכים לנחות. כל זה הוא כלום בעיני צביקה לעומת ההפגזות שספג היישוב לפני 1967, בעת שרצועת עזה היתה שטח מצרי. "זו היתה ארטילריה מצרית סדירה, עם קציני תצפית ארטילרית מקצועיים. לא היה כמו הסיפורים של היום, עם שלושה-ארבעה קסאמים. היו הנחתות של חמישים או שבעים או מאה פצצות במרוכז בתוך שעה. זה היה סיפור לא סימפטי. הכל נפל בתוך החצר. למזלנו היינו יישוב דליל, אז עם הרבה מזל היו רק נפגעים מעטים. היתה הוראה: אם פותחים עלינו באש, עלינו לירות בחזרה באותו סוג אש ואז לבקש הוראות. תחשוב על זה: חקלאים צעירים, עובדי אדמה, ומצפים מהם שיירו בחזרה 60 פצצות אם ירו עליהם 60 פצצות. היום אתה לא תופס איך זה עבד. אבל עובדה".

תינוקות תחת אש

גם ההתקפות הארטילריות המצריות מתקשרות לאירוע של 29 באפריל. למעשה היו צריכות להיערך באותו יום חמש חתונות, אבל אחד הבחורים נפצע קשה מאוד מהפגזה ממצרים קודם לכן. אני מחזיר את צביקה מנושא ההפגזות להבטחתו להסביר למה רועי יצא לשטח לבדו על סוסה.

"ב-1954, 1955, התחילה הסלמה בין צבאות. התחילו פעולות התגמול בעזה, התחילו תקריות גבול. והגבול דאז לא היה גדר, הוא היה כולו סימן שנעשה על ידי מחרשה שיצרה חריץ בשדה.

"כמה שבועות לפני שרועי נרצח, עבר סיור של צה"ל לאורך הגבול. קומנדקר עם קצין צעיר הגיע לשדות, ושם עלה על מוקש. זה היה מארב, ופתחו עליהם באש. הקצין הצעיר עשה דבר בלתי שגרתי: במקום לחכות שיחסלו את כל החיילים שלו, הוא אסף אותם, הסתער, וכבש את המוצב המצרי ממולו, שירה עליו. אז המצרים הפגיזו את נחל-עוז. זו היתה הפגזת תותחים. כלקח מזה צה"ל הציב סוללה אחת של מרגמות כבדות, שתשמש הרתעה. הפעילות הצבאית התרחבה, הדברים הלכו והסלימו, מזכיר האו"ם דאג האמרשלד נפגש עם נאצר ובן-גוריון, והוחלט לצנן את האווירה. על מנת להרגיע את השטח, נקבע שמשני צדי הגבול יוגדר שטח שאליו לא ייכנס צבא, ורק innocent farmers, דהיינו איכרים תמימים, יוכלו לשהות בו. זה היה שטח של חצי קילומטר מכל צד של הגבול. צה"ל קיבל הנחיות לנהוג בהתאם, ורועי, שהיה מפקד הכוח בקיבוץ, קיבל מצה"ל את ההוראות המתאימות.

"הצצתי במחברת האירועים שניהל רועי במסגרת תפקידו. לפעמים הוא התפייט בתיאורי נוף או מזג אוויר. כשבועיים לפני האירוע הוא כתב שרכב עם סוסתו לכיוון השדות, ושם היו קוצרות ערביות שעברו את הגבול וגנבו יבול. הוא התקרב אליהן וצעק עליהן ולא ירה. לא הרג. הן עזבו את השדות וברחו. והוא כותב ביומן האירועים 'אם הן לא עצרו, הן רצות עד היום'".

ואז הציבו לרועי רוטברג מארב. בהתאם להוראות ולהסכמים, הוא לא יצא עם כוחות חמושים, אלא לבדו עם סוסתו, כדי לגרש את מה חשב שהיה מסתנן בודד. במקום זאת זכה במטח יריות.

"כשמשה דיין הגיע, הוא יעץ לחברים, חבר'ה צעירים שהיו מבולבלים, לקיים את החופות", ממשיך צביקה. "הגופה שנחטפה הוחזרה, ולמחרת אחר הצהריים שב דיין לנחל-עוז, ועל הקבר של רועי הוא נשא את הנאום המפורסם. דיין היה מאוד קשור לנחל-עוז. הוא ביקר כאן המון, הוא ראה במקום הזה מודל לחיים מול מציאות עוינת, מול הערבים והמצרים.

"אני הייתי אז מדריך בתנועה המאוחדת. ב-29 באפריל הייתי ברחובות, ועליתי על אחד האוטובוסים של האורחים. בשער המשק אמרו לי בשקט: 'רועי נחטף, ספק אם נראה אותו בחיים'. השוער עצר כל מכונית של אורחים, ואמר לה לחזור. בא חבר ואמר לי: 'אני רוצה לומר לך משהו חמור. רועי נרצח, ואתה המא"ז מעכשיו'. קיבלתי פיק ברכיים רציני. גם אני הייתי רק בן 21.

"רועי היה חבר טוב שלי. היו לנו לא מעט אפיזודות משותפות, היינו יחד בהרבה אימונים בצבא. כשדיין דיבר, פשוט ישבתי בצד ובכיתי. גם על רועי, וגם על מה שנפל עלי".

תמי, אשתו של צביקה: "רועי היה בחור מקסים. יפה, גבה קומה, עם בלורית מתולתלת ועיניים בהירות, אסרטיבי. הכיוון המקצועי שלו היה נגרות. והוא גם בנה כאן דברים רבים, את אחד ממגדלי השמירה הוא בנה במו ידיו. הציעו אותו כמזכיר פעם, אבל בבחירות זכה אחר, ורועי גם העדיף את תפקיד המא"ז. תשאל כמה מנשות נחל-עוז, אם הן ירצו להרחיב את הדיבור, איך היה רועי. הוא לא היה ביישן גדול. היה מנגן במפוחית, רקדן מעולה".

איך זה שהוא התחתן כל כך צעיר?
"שאל את כל השכנים שלי באיזה גיל הם התחתנו. כולם היו צעירים, והרבה דברים נעשו פה מתוך אינטואיציה. הכל היה אינטואיטיבי".

"הרבה נורמות נקבעו על פי תקדימים התנהגותיים באופן ספונטני", ממשיך צביקה את דברי אשתו. "למשל, בקיץ 1955 היתה כבר בנחל-עוז תינוקת ראשונה. ופתאום הפגזה. דפנה, האם, רצה מהמטבח לבית התינוקות, לקחה את התינוקת, ואז לאן? מקלט לא היה, היתה שוחה עם גג מפח. פגז פגע,אבל היא ניצלה.אביה ואמה של דפנה אמרו לה לבוא לתל-אביב, אבל היא אמרה 'לא, מה פתאום, אני נשארת כאן' - וככה הכתיבה את נורמת ההתנהגות לכולנו".
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
צה"ל, מספר צביקה, קיים במקום נוכחות דלילה. "לא היה לזה אח ורע בהגנת יישובים. כשנחל-עוז יצאה מחזקת היאחזות נח"ל למעמד של קיבוץ אזרחי, למעשה הצעירים, שאני נמניתי עליהם, קיבלו על עצמם את ההגנה על המרחב. כולנו היינו יוצאי צבא. השאירו לנו לצורך הגנה על עצמנו שני תותחים אנטי-טנקיים ושתי מרגמות 81 מ"מ, מרגמות כבדות עם טווח של 3 קילומטרים. גם שני מקלעים בינוניים, מקלעים צ'כיים מצוינים. אנחנו הפעלנו את כל זה, ואלינו הצטרף ב-1956 הגרעין של תמר אשתי, וגם הם נטלו חלק בהגנה. הם באו רעננים מהאימון המתקדם של נח"ל מוצנח.

"בין החברים בגרעין הראשון היה אברהם כ"ץ-עוז, שהבן שלו עדיין כאן, וצפל ישורון. בייגה שוחט היה אחד המקלענים. גם בין מפעילי תותחי הנ"ט היו שמות, כמו איתן בר-גלאס, מי שהיום מנכ"ל בנק הפועלים. זו היתה חבורה מובחרת".

האם הרבה השתנה מאז? אתם עדיין מותקפים.
"לא השתנה הרבה, והמצב לא קל לאחרונה. יורים קסאמים. אם הפלשתינים בעזה יצליחו להבריח אמצעי לחימה יותר מתוחכמים, זה יכול לעלות כאן בחיים של אנשים טובים. ולפני זה יש תהליך שחיקה. תמי, כרכזת, מרגישה זאת. רבים אומרים: לגדל כאן תינוקות בתוך הקסאמים? לא תודה. וזה סיפור קשה".

שמועות מסחררות

רועי נולד בכ"א ניסן תרצ"ה. אגב, כדי לדעת מהי השנה הלועזית שבה נולד, עלי לעשות חישובים בעצמי. בחוברת שהוציא הקיבוץ לזכרו, אין מדברים בתאריכים לועזיים. ההבדל ברמה האידיאולוגית-ציונית של ישראל אז ועכשיו ניכרים אפילו בפרט הקטן הזה. האם מישהו מעלה בדעתו שהיום קיבוץ יפעל על פי לוח השנה העברי?

כאשר היה רועי בן שבע, התגייס אביו, שמריהו, לצבא הבריטי. וכך כתב לו האב מהצבא:

ראש השנה תש"ב, במדבר:

בני הטוב והאמיץ רועי, בן לתפארת מנת חלקי, הסכת נא ושמע לברכתי, ברכת אביך, חייל עברי. לקראת השנה החדשה הבאה עלינו לטובה, קבל נא ממני רבתי ברכה, מדרכי בנכר, מאפריקה.

אביך, שמריהו (אבו רועי).

האב קבור היום ליד הבן בנחל-עוז. אמנם זו החלקה הצבאית, אבל כיוצא מן הכלל ניצבים שם שני הקברים, של האב ושל הבן, זה לצד זה.

בנעוריו של רועי, ערב אחד, וכל בני הכיתה כבר הלכו הביתה, הוא וכמה חברים נשארו בשדרת עצים בתל-אביב, ודיברו ביניהם כדרך ילדים. מכונית משוריינת של הבריטים עברה. רועי התקומם פתאום למראה השליטים הזרים, וצעק אחרי המכונית "פאשיסטים!". הבריטים שמעו. הם חזרו, העלו את רועי ואת חבריו על המשוריין, ורק מחוץ לעיר הורידו אותם ושלחו אותם לדרכם. הנערים לא ידעו את הדרך, אבל רועי מיד הנהיג והלך בעקבות האורות חזרה הביתה.

ברור היה לכל שרועי יעסוק בביטחון. בזמן מלחמת העצמאות הוא התרוצץ בין העמדות עם תשדורות, והוא עוד לא בר-מצווה. שנה אחת למד במקווה-ישראל, ואז עבר לבית הספר המקצועי 'שבח'. כל אותו זמן היה חבר ב'תנועה המאוחדת', ובגיל 16 הוא מונה למרכז הקן. אחד מבין הנערים אשר כולם הגדירו אז בלי מבוכה כ"נושאים את עמם עלי שכם".

על עולמו של צעיר כזה לומדים משהו ממכתביו, למשל מן הטירונות: "אתמול נפרדתי מהמקלע שלי. יש לציין שבאמת התקשרנו קשר אמיץ, בייחוד מרגישה זאת כתפי הימנית"; מההכשרה במעיין-ברוך: "עצם הכנסתנו לחיים חדשים, לתוך הווי זר במקצת ומושגים שונים מהמקובלים בעיר, כבר מהווה כר נרחב למחשבה והתוויית דרך לעתיד. אנו כהכשרה עומדים לפני בעיות לאין-ספור, כענייני רכוש פרטי, כסף פרטי, פעולות חברתיות ותרבותיות מקיפות, גיבוש חברתי ועוד ועוד"; מאימון בנבחרת הנח"ל להליכה וריצת שדה: "על מהות הספורט הנאצל אשר בו אני עוסק לשמחתי הרבה אספר לך בקצרה. ובכן, תארי לך ביום שמש לוהט הינך מטיילת להנאתך בשדות המוריקים, והנה לפתע ענן אבק סמיך מתאבך ועולה. לאחר מאמצים רבים יעלה אולי בידך לזהות קבוצה גדולה של 'כורדים' מזיעים ומתנשמים בתוך רתמות החגור וכובע הפלדה, כשהם מתאמצים בגבורה להשיג בהליכת שדים מהירה איזה מטומטם שגובהו כשני מטר ובפרופיל כמעט שאינו נראה לעין".

בהמשך מתחיל רעיון ההתיישבות בנחל-עוז להישמע במכתביו: "מתהלכות שמועות מסחררות על כפר ליד עזה. אפשרויות נפלאות, שטחים מעובדים למכביר, מבנים קיימים ללול ולרפת, מוסך עם שמונה טרקטורים, נגרייה קטנה ששובתת מחוסר בעלי מקצוע, גן ירק בעל סיכויים לעתיד, תוכניות למטעים ועוד כהנה וכהנה. אשר לביטחון וכל הכרוך בכך, הרי המצב הוא יותר גרוע ממה שחשבנו אפילו, אולם לא נורא, נתגבר גם על כך".

ואז, במכתב שנכתב כבר מנחל-עוז, ב-22 בנובמבר 1953, נשמעים דבריו של רועי המאושר, כאחד מן החברים המייסדים את הקיבוץ החדש: "הנני חש בשלמות מוזרה. ימי עבודה מלאים וגדושים באווירה משקית טהורה, והרגשת המנוחה והסיפוק הנפשי שלאחריה. וכל זה נמזג באווירה המשפחתית ממש המורגשת בחדר התרבות, לצלילי מוסיקה של בטהובן. הרי זה טעם גן עדן ממש.

"אך חוששני שזה ערב אחד מתוך עשרות אחרים שבהם התפקיד והאחריות וחוסר המנוחה ימנעו כל אפשרות של הרגשה מסוג זה. נתקעתי לתוך בוץ שלם של עניינים בנגרייה ובביטחון, נוסף על זאת שיש כאן בוץ ממש, ודווקא דביק ביותר".

לאחר שהוא עוסק, כמא"ז, בביטחון של היישוב, יוצא רועי לקורס קצינים. באותה תקופה הוא כבר מכיר את אמירה. היא צעירה יותר, בת 18. רועי - שכל מי שהכיר אותו סיפר לי בחצי חיוך כי בנות נפלו לרגליו והוא לא בחל בהן - התאהב, ובמהרה התחתן. הנה מכתב ממנו לאמירה שמצאתי, מכתב אהבה שיש בו כל היופי של החיזור:

"אינך יכולה להעלות בדעתך איזו כמיהה עזה וגעגועים עצומים עולים וגואים בי מרגע לרגע. כל שעת פנאי, ותהי זו הקטנה והרגעית ביותר, אני נזכר בך ואת עולה בדמיוני בתחריטים שונים: בצהרי היום ראיתי אותך לפתע בחולצה בהירה ודהויה ללא שרוולים, במכנסיים כחולות קצרות וכובע רחב שמוט לנוי על הפנים השזופים והחמודים, האפון הסולד הסונט קמעה בהתפנקות, והשפתיים הוורדרדות נפשקות קמעה לחיוכון חביב השווה זהב. עם רדת השמש המפזזת קרניה על שדרות ברושים חסונים ירוקים ופרדסים המצניעים בחובם ראשית פרי עסיסי, אני רואה אותך בחולצת רקמה מבהיקה וחצאית צבעונית ומשובצת ורחבה. מבט מלא הבעה בעיניים החומות והמתוקות העוטות זר ריסים שחורים וארוכים, וחיוך עצוב ואהוב עד לבלי קץ".

חברים שהיו איתו באותה תקופה, בקורס הקצינים, סיפרו כי לעתים נשארו החיילים במחנה שלושה וארבעה שבועות ברציפות, ואז, בשעות המנוחה, כאשר התגעגע לאמירה ולא היתה לו שום אפשרות לצאת אליה לטבעון ולראות אותה - נטל מפוחית ואת הגעגועים הטביע בנגינה. כולם ידעו שלא מפריעים לרועי ברגעים כאלה.

באותו קורס, בישראל ובצה"ל הקטנים של אז, ואולי גם בזכות החשיבות של נחל-עוז לישראל, הכיר רועי רוטברג מקרוב את הרמטכ"ל משה דיין. רועי היה צמא ללמוד כל מה שניתן בקורס הקצינים. הוא ידע שבנחל-עוז המפקד חייב להיות קצין בעל שיעור קומה. הוא גם הבין שהמבחנים שחניכי הקורס צריכים לעמוד בהם במסגרת הקורס, הם כאין וכאפס לעומת המבחנים הקשים והבלתי פוסקים שעמם יצטרך להתמודד כל יום בקיבוץ הספר שלו, במרחק, שאיננו בעצם מרחק כלל, מהגבול העקוב מדם של רצועת עזה. מי שהיה איתו בקורס סיפר כי בעת מסדר הסיום, כאשר לרבים מהמשתתפים סימלו צלילי התזמורת את גמר המאמצים, בשביל רועי היו אלה צלילי פתיחה לקראת המציאות המלחמתית שאליה הוא הולך מעתה בעצמו.

הסיכון הכרוך בחיים מול רצועת עזה ניכר גם הוא במכתביו להורים. "אתם ודאי חוששים קצת לשלומנו ופניכם מודאגות", כתב ב-55', "וזאת לבטח בגלל עיתונאים שוטים שפיהם מלא פטפוטי מלחמה ועטם כותב ברמה מאמרים פטריוטיים. מובן, המצב קצת מתוח, אולם החיים, אחרי הכל, מתנהלים כסדרם, והכל כרגיל". ובמכתב אחר: "אתם אולי מודאגים לשלומנו עקב המצב המתוח שנשתרר בארץ, אך עלי להרגיעכם בתכלית. כאן המצב שקט לחלוטין, ואווירה של עבודת האדמה ויציקת בטון וגם קצת שיבוב שבבים ומסמור לוחות שורָה בכל. עתה הכל מוקדש לעתיד המשק. עלי כנגר מוטלות עבודות רבות. הקמת מגדלי שמירה נוספים, ריהוט מחסן בגדים ועוד ועוד".

העלבון של דיין

הרצח של רועי רוטברג היה אירוע לאומי באותה תקופה. חיים חפר כתב על כך שיר, ומרדכי זעירא הלחין: "מכאן ועד הגבול/ פחות מקילומטר/ והאוויר ממול אורב בחשיכה". גם אבות ישורון כתב שיר בעקבות האירוע. הוא ביקר לפני כן בנחל-עוז, וכשהגיעה הידיעה על הרצח כתב את השורות:

ספירה על רועי/ מסתננים קצרו את רועי/ אשר רצחו דמיו/ טוב הארץ אכלו.

אל תיראו גת,/ תיחתו פלשת,/ כי תעלוזנה בנותיה.

לסוסתו רכובת רועי/ גאוות צווארייך,/ עיניו ניקרו.

על שיבוליו נפל רועי/ על פניו נפל/ בצאת השמש.

המלים "עיניו ניקרו" לא היו ביטוי סמלי של משורר. הגופה חזרה כשעיניה מנוקרות, ועליה סימני התעללות.

אברהם כ"ץ-עוז, לשעבר שר החקלאות ויו"ר מפעל הפיס, היה עד השנים האחרונות חבר קיבוץ נחל-עוז. כ"ץ-עוז הוא אחד מבני אותו גרעין שהקים עם רועי רוטברג את הקיבוץ. "זה היה גרעין של התנועה המאוחדת, שהיו בו חברים מקן מרכז בתל-אביב, מקריית-חיים ומרחובות", הוא מספר. "היו גם מצטרפים מפתח-תקווה ומכל מיני מקומות. רועי הצטרף מקן יד-אליהו. בחרנו בו להיות המא"ז, והוא נשלח מטעם הגרעין לקורס קצינים. זה היה קורס קציני מילואים, שהתקיים אחרי השחרור מהסדיר כדי להכשיר קציני הגנה מרחבית. כולנו עשינו את רוב הקורסים בהגנה מרחבית. אני למשל עשיתי קורס סמלי הסוואה, כי ידעתי לצייר יפה. שלחו אותי ללמוד הסוואה וצבעתי את כולם.

"רועי היה רוכב על סוסה בסיורים שלו. שוויצר גדול, בלונדיני, יפה. הבחורות אהבו אותו. ההוראות אז היו לא להשתמש בנשק חם נגד ערבים. הערבים, ובעיקר הערביות, היו חודרים וקוצרים במגלים את הדורה, החמניות, התירס, החיטה, מה שהיה. לרועי היה אקדח, אבל הוא החזיק גם נבוט. מאחר שעשה את הסיורים ואת גירוש הבוזזים יום-יום, הוא הרגיל את מי שישב בצד השני לכך שמגיע רוכב בודד, בעשר בבוקר. ואז הם ארבו לו, ירו בו והרגו אותו. הסוסה ברחה וחזרה למשק, ככה הבנו מה שקרה. הלכו להביא אותו והוא לא היה. השוודים מהאו"ם אמרו לנו שלקחו את הבחור לעזה. כשהחזירו את הגופה הלכנו לאבו-כביר לזהות אותו".

גם אתה?
"כן, גם אני אישית. הלכנו, ראינו שעקרו לו את העיניים".

אני מכיר את כ"ץ-עוז מעבודה תרבותית משותפת כבר כמה שנים, ומעולם לא עלה בדעתי שכצעיר בן 21 הוא ראה את חברו מוטל ועיניו מנוקרות. אני תוהה באוזניו איך מרגיש איש צעיר שפתאום צריך להיחשף לדבר כזה. כ"ץ-עוז מגחך על שאלתי: "הוא לא היה הגווייה הראשונה שלנו. המשימה שלנו היתה לשבת בוואדיות עם הצבא, ולא פעם חווינו את זה. ב-1953, כבר בחג סוכות הראשון אחרי העלייה לקרקע, נפל החלל הראשון שלנו. כך שכשרועי נפל, העניין לא היה חדש בשבילנו. כשדיין אמר 'לא ראה את ברק המאכלת' או רמז ש'שערי עזה כבדים עלינו', מאוד התרגזנו. ראינו הכל וידענו הכל ושערי עזה לא היו כבדים בשבילנו. נפגענו. נטרנו לו על זה הרבה שנים. אני יכול לדבר בשם עצמי, ואני לא אהבתי את הדברים האלה".

אומרים שמשה דיין לא אמר בדיוק את כל הדברים האלה, וכי הנאום שונה אחר כך והוקלט באולפן.
"הוא אמר, הוא אמר. שמעתי אותו. הוא לא שינה את הנאום, במשרד הביטחון עשו לו את זה, אולי הוסיפו שורה".

לא תיארתי לעצמי שנפגעתם מנאום מפורסם כל כך.
"אני מדבר בשם עצמי. בהחלט נפגענו, כי חשבנו שהוא עושה על גבנו הון פוליטי. הבנו את המוות הזה. לא אהבנו אותו, אבל ידענו בדיוק היכן אנו נמצאים ולמה אנחנו נמצאים שם, ולא נעלם מעינינו המחיר שאנו עלולים לשלם. כל השירה הזו בנאום של דיין, בסגנון הפיוט המפולפל, תמיד לא אהבתי זאת. הסיפור נשאר בלבי פתוח.

"כאשר כבשנו את עזה באותה שנה, ב-1956, הטנקים פרצו דרך עלי-מותאר. זו הגבעה שחולשת על עזה והיא ממש מול נחל-עוז. על הגבעה הזו נפלו 15 אלף חיילים בריטים במלחמת העולם הראשונה, כי היא הגנה על עזה. הטנקים הישראליים עברו דרכנו, ואז פשוט עלינו עליהם ונכנסנו איתם לעזה. המלחמה עוד התחוללה סביב, אבל אנחנו חיפשנו אדם אחד, ואכן תפסנו אותו. יחד עם חיילי צה"ל הגענו אל הגנרל המצרי שלמעשה שלח את החוליה ההיא והיה אחראי לרצח רועי. אמרנו: לחסל אותו. ביקשנו שיבצעו דין כמו שהיה מקובל עלינו בימים ההם. לא שמעו לנו, והחזירו אותו למצרים בחילופי השבויים".

ואכן, אחרי מבצע קדש נתפסו כמה מרוצחיו של רועי רוטברג והובאו למשפט. כותרת בעיתון 'הבוקר' מאותם ימים מספרת: "'איימו עלי שיהרגוני אם לא אשתתף בפעולה נגד רועי' - טוען אחד הנאשמים ברצח רועי רוטברג".

******
בחוברת הזיכרון שיצאה להנצחתו של רועי בקיבוץ, כתבו מתחת לתמונתו בנוסח תנ"כי: "איך נקצרת בשיבולים רועי, על במתי נחל-עוז נפלת חלל".

באותה חוברת מצויה תמונה שנגעה ללבי: רועי רוטברג עומד, ימים לפני הירצחו, ומחזיק בידיו תינוק זעיר בן שלושה חודשים. זהו בועז, בנו, השריד הישיר היחיד לרועי רוטברג כיום. כאשר חיפשתי בארכיונים חומר על אותו תינוק, ראיונות עמו, קורותיו, נדהמתי לגלות שאין למצוא זכר לילד הזה. כאילו הקפיאו את רועי כמיתוס בן 21. הזכירו את העובדה שנשַק לבן הפעוט לפני שיצא לדרכו האחרונה, אבל מאז נשאר רועי רוטברג לנצח הצעיר שנהרג, רועי מן הנאום המרגש של משה דיין, רועי שהוא סמל למחיר שאנו משלמים על יישוב הארץ, ואילו הבן נותר רק בצילום, בגיל שלושה חודשים. הבנתי שאי אפשר להשלים את הסיפור על רועי רוטברג בלי לאתר את הבן הזה.

*******
האו"ם החזיר את אבא בארון

הבן, בועז רוטברג: "מדינת ישראל לא למדה כלום בחמישים שנה"

"האמת היא שהייתי די מנותק מכל ההמולה סביב אבי", אומר בועז רוטברג. "הייתי שומע סיפורים, אבל בתור ילד, עד שאתה מתחיל להבין מה קורה עובר זמן. רק יותר מאוחר, אחרי התיכון, אתה מתחיל לקבל את התחושה הנכונה. ואז אתה מתחיל לנסות להיות מה שבעצם אתה לא יודע איך היה צריך להיות. מה אתה יכול להגיד על ילד בן 21, שאמרו לו שהדבר הכי נכון לעשות זה לשבת שם, ושיש גבול ושביתת נשק, ושהמצרים ישמרו על הכללים, והאו"ם יגן על ההסכמים, וכל מה שהפלשתינים רוצים זה רק לעבד את האדמות שלהם, ואנחנו נעבד את האדמות שלנו וכולם יחיו יפה? הוא הלך, ושילם את המחיר. מה כבר אפשר היה לספר לי עליו?

"אחר כך, כשגדלתי ובחנתי את מה שקרה אז וראיתי מה שקורה היום, ושוב פעם מספרים לך אותם סיפורים, התחלתי לשאול: מה קורה פה? מדינת ישראל הולכת חמישים שנה אחורה? שוב אנחנו שומעים סיפורים על המצרים הטובים שישמרו עלינו בציר פילדלפי, ועל האו"ם שיעשה שם סדר. מה קרה? הסדר היחידי שעשה אז האו"ם זה שהוא החזיר את הגופה של אבא שלי בארון. בימים ההם המצרים שלחו משם פדאיונים, והיום מחבלים שולחים משם קסאמים. תמיד הייתי בצד המפוכח, של אלה שלא מאמינים למילה שיוצאת מהפה של 'ההם', אבל היום אני גם לא מאמין למילה שיוצאת מהפה שלנו.

"הדבר היחיד שהשתנה זה הכינויים של הטרוריסטים. פעם קראו להם פורעים, כשהם עשו את הטבח בחברון, אחר כך קראו להם פדאיון או מסתננים, והיום פת"ח וג'יהאד וחמאס. השתנה רק התאריך, השמות של הרוצחים והשמות של הקורבנות. ואת הקורבנות שוכחים. היום אף אחד לא יודע מי זה רועי רוטברג. אני לא מדבר על צעירים, אני מדבר על אנשים שצריכים לדעת. אני אומר להם את השם, וזה לא אומר להם כלום".

* הראיון המלא עם בועז רוטברג יפורסם בשבוע הבא


27/4/2006
_____________________________________
אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il


נערך לאחרונה ע"י יוסיפון בתאריך 01-05-2006 בשעה 07:39.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
תגובה

כלי אשכול חפש באשכול זה
חפש באשכול זה:

חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה דרג אשכול זה
דרג אשכול זה:

מזער את תיבת המידע אפשרויות משלוח הודעות
אתה לא יכול לפתוח אשכולות חדשים
אתה לא יכול להגיב לאשכולות
אתה לא יכול לצרף קבצים
אתה לא יכול לערוך את ההודעות שלך

קוד vB פעיל
קוד [IMG] פעיל
קוד HTML כבוי
מעבר לפורום



כל הזמנים המוצגים בדף זה הם לפי איזור זמן GMT +2. השעה כעת היא 18:29

הדף נוצר ב 0.17 שניות עם 12 שאילתות

הפורום מבוסס על vBulletin, גירסא 3.0.6
כל הזכויות לתוכנת הפורומים שמורות © 2021 - 2000 לחברת Jelsoft Enterprises.
כל הזכויות שמורות ל Fresh.co.il ©

צור קשר | תקנון האתר