כחודש אחרי תחילת שנת הלימודים תשט"ו נקראנו, שלושה מתלמידי קבוצה ה' (ה"חמישית"), לדירתו של המדריך החדש שלנו, אריה מר. "היתה לי שיחה ארוכה עם ירמיהו (שפירא, ממנהלי כפר הנוער)", אמר אריה, "הוא הטיל על קבוצה ה' להכין השנה את טקס יום הזיכרון. אף שהמדובר בעוד כחצי שנה, יש להתחיל בהכנות כבר עכשיו, ולהכין טקס שידובר עליו בהדסים עוד שנים רבות. הוא נתן לי חופש מלא לפעול בעניין הזה. מה אתם מציעים?"
דפנה אורדנג (עבר-הדני): "נפצעת בקרב לטרון. אני מציעה שנקדיש את הטקס לקרב לטרון".
אריה: "זה מסובך מדי".
גדעון לביא: "מה דעתכם על כיבוש ברלין על ידי הסובייטים?"
אריה: "סיפור הרואי מצוין, אך אינו מתאים ליום הזיכרון שלנו, אלא לזה של ברית המועצות – אף שנפלו בקרב הרבה חיילים יהודים, והוא, כמובן, שיחרר את עמנו מהמפלצת הנאצית".
אורי: "קראתי השבוע את השיר של חיים גורי, 'הנה מוטלות גופותינו', שנכתב בעקבות נפילת 35 לוחמים בדרך לגוש עציון. קרב הל"ה הוא המיתוס המפורסם ביותר של מלחמת העצמאות, ואין איש במדינה שלא שמע עליו. אני מציע שנקדיש את יום הזיכרון הבא לל"ה, אך לא נסתפק במסכת שגרתית של דקלום שירים וסיפורי גבורה, אלא נחקור את הפרשה".
אריה: "הרעיון טוב, אבל מה נעשה בטקס?"
אורי: "נזמין להדסים את הורי הל"ה ואת בני משפחותיהם, ונשלב את סיפוריהם בקטעים שנקרא ובדברים שנאמר".
אריה: "מצוין. דפנה וגדעון, האם אתם מוכנים לחקור יחד עם אורי ועם דוֹדוֹ משה (משה שיפוני ז"ל) את מיתוס הל"ה?"
הם השיבו בחיוב, והתחייבו לשמור על סודיות, ולא לספר לאיש על ההכנות, גם לא למורים, אלא כחודש לפני הטקס עצמו. אריה התיר לנו להיעדר מדי פעם מהכפר, כדי לנסוע לתחקר את משפחות הל"ה ואנשים שעורבו בקרב. כך קם באוקטובר 1954, בקבוצה ה' בהדסים, גרעין סודי שחקר את מיתוס הל"ה, והכין את טקס יום הזיכרון. זו היתה השנה המרתקת ביותר בימי נעוריי.
איחור גורלי
סיפרתי בבית על ההתפתחויות. רם, אחי, שלמד באותן השנים גנטיקה בארצות-הברית, ביקר אז בארץ. במלחמת העצמאות הוא היה המקלען במחלקת מעוז בגדוד הראשון של הפלמ"ח, שעליה פיקד רחבעם זאבי (גנדי). עתה גנדי היה סגן-אלוף. אחי הפגיש בינינו, וגנדי הבטיח להפגיש אותנו עם כל מי שמעורב בפרשת הל"ה. הוא הוסיף שבחירתנו מוצלחת מאוד, כי, לדעתו, קרב הגבורה של הל"ה יירשם בתולדות עם ישראל כאחד השיאים של מאבק היהודים לעצמאות.
דודה שושנה ביקשה גם כן להשתלב במאמץ. היא הפגישה את שלושתנו ואת דוד משה, באחוזה המשפחתית ברחוב לילינבלום בתל-אביב, עם ידיד – שלה ושל רחל המשוררת – שמעון קושניר, שטוביה, בנו, נפל בקרב. קושניר סיפר על בנו, שבשנת 1948 למד במחלקה לביולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, היה עילוי בגנטיקה, וכבר בלימודי התואר הראשון הגיע להישגים מחקריים בקנה מידה עולמי.
בפרוץ המלחמה טוביה לא גויס, אך לא היה מסוגל להמשיך ללמוד, והצטרף לחבריו, אנשי הפלמ"ח, למעלה-החמישה. יחד עם אחדים מהם יצא למסע לגוש עציון, שממנו לא חזר. שמעון נתן לי את ספרה של אנדה פינקרפלד-עמיר, 'למד הא', שיצא לאור בשנת 1950. הספר מצוי בספרייתי עד היום, והוא ספרי הראשון (לא של הורַי), שאינו ספר ילדים, על מלחמת העצמאות. קושניר אמר שבפרשה עשו המפקדים שגיאות קשות, ואלמלא שגיאותיהם, היה בנו בין החיים, ובוודאי פרופסור לגנטיקה באוניברסיטה.
"אילו שגיאות?" שאל גדעון.
קושניר: "הם יצאו לגוש עציון מהר-טוב בשעה אחת-עשרה וחמש דקות בלילה, במקום בחמש בערב, עם רדת החשכה. היה עליהם ללכת 28 ק"מ בהרים, עם משא כבד ותוך זהירות לא להיתפס על ידי הערבים, או על ידי הבריטים. עד אור ראשון נותרו כשבע שעות. לפי כל המומחים, לא היה להם סיכוי להגיע לגוש עציון לפני האור, ולא היה להם סיכוי לשרוד בשטח רווי ערבים לאחר הנץ השחר".
"מי היה אחראי לכך?" שאלה דפנה.
קושניר: "מפקד ירושלים באותו זמן היה ישראל זבלדובסקי (עמיר), ומפקד הגדוד השישי של הפלמ"ח היה צבי זמיר".
דודה שושנה הגישה לכולנו עוגיות ומיץ תפוזים. היא הניחה את ידה על כתפו של קושניר, ואמרה: "אין אסון גדול יותר מאסון קבורת הבן. שמעון, ידידי, אני קברתי את אחותי רחל, ואתה את בנך טוביה. אני מבינה ללבך, ידידי".
קושניר: "שושנל'ה, טוביה לא היה צריך למות. בן-הרויה, מפקד הר-טוב, סיפר לי שהוא אמר למפקד המסע, דני מס, שאסור להם לצאת לגוש עציון בשעה כל כך מאוחרת, אך דני מס לא שעה לאזהרות. שוחחתי גם עם אריה טפר, מפקד מחלקת הפלמ"ח בגוש עציון, הנחשב לגדול סיירי הפלמ"ח, והוא אמר לי כי לא היה היגיון בנתיב שבו הלכו, כי היו דרכי גישה קצרות הרבה יותר, וכי הפלמ"ח מעולם לא הלך לגוש עציון בדרך זו".
דודה שושנה: "איזה אסון, איזה אסון!"
קושניר: "דניאל, בנו של פרופ' קארל רייך מהמחלקה לזואולוגיה באוניברסיטה העברית, היה בן יחיד. הוא למד יחד עם טוביה בפקולטה למדעי הטבע, והיה תלמיד מצטיין. לי יש עוד ילדים. דניאל היה בן יחיד".
אורי: "באיזו דרך הם היו אמורים ללכת, לפי טפר?"
קושניר: "לצאת מרמת-רחל בדרום ירושלים, וללכת בצד הכביש עד צפון גוש עציון, מרחק של שבעה ק"מ בסך הכל. בלילה היה עוצר, והערבים, בדרך כלל, קיימו אותו. הם יכלו לגמוא את המסלול הנוח הזה בשלוש שעות".
אורי: "ומדוע לא בחרו בדרך זו?"
קושניר: "כי עמוס חורב (לימים – אלוף בצה"ל ונשיא הטכניון), שפיקד על פלוגה ח' של הפלמ"ח במעלה-החמישה בשנת 1947, הציע ללכת בדרך הארוכה".
אורי: "הרי זה טירוף!"
קושניר: "זה באמת היה טירוף".
דודה שושנה: "מלחמה היא טירוף. אוסיה טרומפלדור נהרג בתל-חי בשנת 1920 בגלל הטירוף הזה. אם אוסיה היה חי, כל ההיסטוריה שלנו היתה אחרת. עבדנו יחד בעמק הירדן בשנת 1911. חנה מייזל אמרה שהוא היה היהודי הבולט ביותר של הדור. איזו אישיות! ונהרג סתם".
שמעון קושניר הציע לנו לעלות לירושלים, ולהיפגש שם עם המשורר חיים גורי, עם פרופ' קארל רייך ועם ראובן מס, אביו של דני, מפקד הל"ה; ולהיפגש עם אריה טפר, ששירת אז בצה"ל. נפרדנו ממנו בתחושה שאנחנו עדיין בראשיתו של מסע.
נערים במקום סיירים
אחרי כשבועיים נסענו שלושתנו ברכבת לפגישות בירושלים. ראשון נפגשנו עם חיים גורי. הוא סיפר לנו שבינואר 1948 היה שליח לניצולי השואה בהונגריה. לאחר ששמע מה שאירע, חיבר את שירו. הוא ביקש לחזור מיד ארצה ולהצטרף ללוחמים, אבל קיבל פקודה להישאר באירופה. אחר כך הועבר לצ'כוסלובקיה, שבה עבר קורס צניחה, וחזר ארצה. הוא דיבר אתנו על חשיבותו של מיתוס בבנייתה של רוח לאומית.
אחרי גורי נפגשנו עם פרופ' קארל רייך, במעבדותיו בבניין טרה סנטה ששימש את האוניברסיטה העברית. הוא סיפר לנו על דניאל, בנו יחידו, שנולד בלבוב, ועלה עם הוריו בגיל רך ארצה. בגיל עשר טייל אתם באיטליה, באלפים ובדולומיטים. הביקור השאיר רישומים עזים בנפשו לכל ימי חייו. דניאל היה תלמיד מצטיין בבית הספר התיכון בבית הכרם. הוא הצטיין גם במדעי הטבע וגם במוסיקה. עם חבריו בתנועת הצופים הצטרף לפלמ"ח להכשרת אלומות. אחרי שירות של שנה ורבע חזר לירושלים, והחל ללמוד בפקולטה למדעי הטבע. יום לפני שיצא לגוש עציון הוא קרא להנאתו בספר פיסיקה, וניגן על פסנתר את ה'שירים בלי מילים' של מנדלסון.
"מה הלקח שלך מהפרשה?" שאלתי.
קארל רייך: "יש לעשות הכל להגיע לשלום עם הערבים. אנחנו עם קטן, ולא נוכל לשלם שוב ושוב את המחיר ששילמנו". פרופ' רייך הבטיח לבוא להדסים לטקס.
את ראובן מס פגשנו במשרדי ההוצאה לאור שבבעלותו. הוא סיפר לנו שבנו דני נשלח בתחילת המלחמה לפקד על גוש עציון. אחרי כחודש הוא מונה לסגנו של זמיר. כשהגיעו המברקים של עוזי נרקיס, כי בגוש עציון יש פצועים ויש להחיש להם פלסמה, אירגן דני כוח ויצא לגוש. גם ראובן מס הבטיח לבוא לטקס בהדסים.
את אריה טפר פגשנו בהדסים בדירתו של אריה מר, לאחר שרחבעם זאבי ביקשו לסייע לנו. הוא פתח בהצהרה שפרשת הל"ה היא אחד המחדלים הגדולים במלחמת העצמאות. היא לא נחקרה, אמר, כדי לא לפגוע בקריירה של צבי זמיר (לימים אלוף בצה"ל וראש המוסד).
אריה מר: "על מה אתה מבסס את טיעונך?"
טפר: "הם בחרו להגיע לגוש עציון בדרך הקשה ביותר, ולא היה ביניהם אף סייר קרבי שהיה מסוגל להביאם לגוש בדרך זו. הכרתי את כולם וגם את ה'סיירים' שבהם. הם היו מסוגלים לטייל בשבת ולקטוף פרחים, אך לא לנווט בלילה יחידה צבאית. הם לא היו יחידה אורגנית, אלא אוסף של חיילי פלמ"ח ושל חטיבת ירושלים, והיו בהם נערים צעירים שעדיין לא גויסו".
אורי: "מי, למשל?"
"אמנון מיכאלי, לדוגמה, היה נער בן 16. שניים היו בני 17. אחד מהם היה בן 36. איש מארבעה אלה לא התאים למשימה מעין זו".
גדעון: "האם היעדר סיירים מנוסים היה אחת הסיבות לנפילתם?"
"ודאי. את השטח לא ניתן לרמות, ומי שאינו יודע לנווט, נכשל. כשיצאו מעמק האלה הם הגיעו למזלג ואדיות. היה עליהם להמשיך בוואדי ג'בעה, שהוביל לגוש עציון, בדרך ללא ערבים. הם טעו, המשיכו בוואדי צוריף, ונכנסו היישר לכפר צוריף. שם היה מחנה אימונים של ערבים. בכך נקבע גורלם למוות".
דפנה: "כמה זמן נמשך הקרב?"
"יום שלם".
דפנה: "האם חיפשו אותם?"
"ודאי. לאחר שלא הגיעו אלינו במועד, יצאה כיתה מגוש עציון לחפשם, ומתל-אביב יצאו לחפשם במשך היום ארבעה מטוסים".
אריה מר: "האם איתרו אותם?".
"המטוסים דיווחו על ריכוז של כוחות ערביים בנתיב שהשלושים וחמישה היו אמורים ללכת בו, ואנשי הכיתה מגוש עציון שמעו יריות, ושמעו מערבים שפגשו, כי מתחולל קרב בין ג'בעה לצוריף".
אורי: "הרי הם נלכדו בצוריף".
"מקצתם נהרגו מיד, ואחרים הצליחו להיחלץ מהכפר, ונסוגו לעבר 'גבעת הקרב', לא רחוק מג'בעה. הערבים רדפו אחריהם, והרגו את רובם. רק מעטים הצליחו להגיע ל'גבעת הקרב'".
גדעון: "האם ניתן היה לחלץ אותם?"
"לדעתי, כן. הקרב התרחש כארבעה ק"מ מגוש עציון. ניתן היה להוציא מגוש עציון כוח, ולהציל את מי שלא נהרגו מיד".
אורי: "מדוע לא יצאתם לעזרה?"
"על כך איני סולח לעצמי עד היום. עוזי נרקיס, מפקד גוש עציון, היה נתון בהלם קרב, שהתחולל יומיים לפני כן, ולא היה מסוגל לכלום. ביקשתי ממנו לצאת לעזרתם, והוא לא אישר לי. היה עלי להפר פקודה, ועל כך יש לי ייסורי מצפון".
"גווע ומת ובידו האבן"
חודש לפני יום הזיכרון התכנסנו אצל אריה לתכנן את הטקס. אריה סיפר שיש לו בעיה: הוא דיווח לירמיהו ולרחל, המנהלים, על תוכניתנו ועל פעילותנו, והם 'שטפו' אותו. לאחר מכן הם כינסו ועדה פדגוגית של המורים לדיון על יום הזיכרון. אריה דיווח לכל המורים בכפר על פעילות הגרעין הסודי. רוב המורים רתחו מזעם, הם רגזו מאוד על שדפנה, גדעון ואני נעדרנו ימים רבים מהלימודים ללא אישור ההנהלה, על שנסענו בארץ לבדנו, ללא ליווי של אדם מבוגר, ועל שהזמנו לכפר את הורי הל"ה מבלי שקיבלנו אישור משום גורם מוסמך בכפר. שהרי הזמנה כזו מחייבת אירוח ברמה גבוהה. המדובר באנשים המכובדים ביותר במדינת ישראל. הטעם היחיד שהתוכנית לא בוטלה היה שהורי הל"ה כבר הוזמנו, ובביטול ההזמנה יהיה משום פגיעה בכבודם. אריה העריך במרירות כי זו תהיה שנתו האחרונה בהדסים.
הצטערנו על הפגיעה באריה, ודפנה הציעה שניסוג מארגון יום הזיכרון. אמרתי, "בכל מלחמה יש חללים. יתכן שבמלחמה שלנו אריה מר ייפול חלל. העיקר שנשיג את המשימה". דפנה אמרה לי אחר כך שאני נטול רגשות.
תוכניתנו היתה כזו: בני משפחת הל"ה יגיעו להדסים עד חמש אחרי הצהריים. ירמיהו יקבל אותם בחדר האוכל של קבוצה ה', יודה להם על שכיבדו אותנו בבואם, והם יקבלו כיבוד קל. אני אודה להם בשם התלמידים. ירמיהו יסייר איתם בהדסים, ובשעה שבע יגיע איתם למגרש הכדורגל, שבשוליו המערביים יישבו כל חניכי הכפר ועובדיו סביב מדורה. הטקס יתחיל בשבע בערב, ויימשך כשעה וחצי. אחריו יילכו כולם לאכול, ותלמידי בית הספר התיכון יתאספו באולם שבו נציג לכולם את ממצאי מחקרנו, ויתקיים דיון. החלטנו גם כי בטקס לא נעסוק במחדלים בקרב, אך בדיון עם התלמידים והמורים לא נכסה דבר.
ביום הזיכרון מימשנו את התוכנית במלואה. דפנה קראה בפתיחת הטקס את 'הנה מוטלות גופותינו'. שמעון קושניר, קארל רייך וראובן מס סיפרו על ילדיהם שנפלו. מיכאל קשטן דיבר על הקרבת הבנים, מעקדת יצחק ועד הל"ה, דוד משה דיבר על חקר מלחמות, ואני תיארתי את סיום הקרב:
בשבעה-עשר בינואר נרשם ביומן המשטרה (הבריטית): "גוויות של שלושים וחמישה יהודים פגועים מכדורים, רסיסים ודקירות סכינים נמצאו על רכס גבוה בין צוריף לבית-נטיף. בלי בגדים. הסידורים להביאן לירושלים נדחו בגלל החשכה.
"נודע ששתי נשים ערביות מצוריף ראו בשעה 08.00 יהודים על אדמות הכפר, והזעיקו כוחות ערביים מזוינים. נודע שהיהודים פתחו באש על הכפר מכלי נשק אוטומטיים. האש נמשכה שלושים דקות. כשראו את התגבורות, נסוגו היהודים. אין מידע איך התנהל הקרב. בדו"חות לא-רשמיים נאמר ששבעה ערבים נהרגו ושמונה נפצעו, ארבעה מהם קשה".
סיפרתי שבדו"ח למטה הפלמ"ח אחרי ימים אחדים כתוב שהגוויות נמצאו בקרבת בית-נטיף. ידיעות שהגיעו ממקורות ערביים אומרות שהיחידה לחמה בגבורה עד האיש האחרון. תוך מהלך הקרב כבשו את הכפר צוריף למשך שעתיים. הערבים הזעיקו עזרה מכל כפרי הסביבה. לפחות שש מאות איש השתתפו בפעולה נגד השלושים וחמישה.
המיש דוגין, מפקד משטרת חברון, דיווח: "מיד אחרי הקרב שאחרי ההיתקלות בצוריף, הסתתרו הל"ה במערות עד שעה 3 אחרי הצהריים. אחר כך התחילו לעלות על השטח של אל-חור. בדרך נתקלו באש צולבת ובאש צלפים, ולא ראו את המתקיפים. רובם נפגעו מאחור, בגב. את הפצועים דקרו בכל מיני מכשירים עד שמתו. אחד, גבוה וחסון, הצליח לעלות על השטח וזרק רימונים על המתקיפים. לבסוף נפגע אף הוא מצלף".
בכל התיאורים נזכר הבחור הגבוה והחסון, שנלחם עד נשימתו האחרונה, זרק רימונים ומת עם אבן ביד. לפי כל הסימנים, וגם לפי שמועות, שהגיעו למחלקת קריית-ענבים – זה יעקב כהן.
בדו"ח שכתבו אנשי שירות הידיעות של 'ההגנה' כתוב: "עם בוקר התבצרו היהודים בתוך הוואדי, כשהערבים מתבצרים בגבעות מסביב. בגלל המצב הטופוגרפי, האש של היהודים לא היתה יעילה, אך הם נלחמו עד האיש האחרון. כשנדמה היה לערבים כי כולם נהרגו, התחילו להתקרב. אז קם יהודי פצוע קשה, וזרק פצצה. הערבים ירו, ופגעו בו. הוא תפס אבן, והשתדל לזרוק אותה בערבים, אך כוחותיו אפסו, והוא גווע ומת ובידו האבן. בקרב נהרגו שבעה ערבים וכחמישה-עשר נפצעו. הקרב הזה בוואדי ג'בעה, כמו קרב כפר-עציון, עשה רושם גדול ועמוק על הערבים, באשר הוכחו כושרם הקרבי, אומץ לבם וגאוותם של הלוחמים היהודיים; והעיקר, הוכח לערבים, כי מלחמתם ביהודים אינה משחק, ולא תהיה קלה ונוחה".
אומה זקוקה למיתוסים
את הדיון אחרי ארוחת הערב ניהל ירמיהו. זו היתה מחווה יוצאת דופן מצדו. הוא פתח בדברי שבח על עבודת המחקר המוצלחת ועל ארגון הטקס. לאחר מכן העביר אלי את זכות הדיבור. הצגתי בפני כל הנוכחים את ממצאינו, שעיקרם מחדלים מצד כל דרגי הפיקוד ולחימת גבורה של אנשי קו הדם.
אחרַי דיבר אריה מר, שאמר: "השתתפתי במלחמת העצמאות בקרב לטרון. רבים נהרגו בקרב ורבים יותר נפצעו, אני בתוכם. המשימה לא הושגה, ורוכסי לטרון החולשים על הדרך לירושלים נשארו בשליטה ירדנית. הלקח שלי מן המחקר של דפנה, של אורי ושל גדעון, הוא: מי שלא תיחקר ולא הפיק את לקחי קרב הל"ה, שילם את המחיר בקרבות לטרון; ומי שלא תיחקר ולא הפיק את לקחי קרבות לטרון, שילם את המחיר בקרב תל מוטילה, מצפון לכינרת, במאי 1951. אימצנו לעצמנו תרבות ביטחונית מסוכנת מאוד, המבוססת על מיתוסים, במקום על תחקירי אמת ועל הפקת לקחים. על כך נשלם מחיר כבד".
שלישי דיבר משה זעירי, רכז התרבות של הכפר. כל אותו היום נחמצו פניו. הוא כעס על שיום הזיכרון תוכנן ובוצע בלא ידיעתו ובלא מעורבותו. גם התכנים הביקורתיים הפריעו לו. הוא אמר: "נעשה כאן השנה מעשה מסוכן. איני מתייחס להפעלת תלמידים באופן בלתי אחראי, אני מתייחס לתוכן: אומה זקוקה למיתוסים של גבורה כדי להתקיים. מי ששובר את מיתוס הל"ה, ישבור בעתיד את מיתוס טרומפלדור, ונגיע עד שבירת מיתוס יהודה המכבי. העניין שלנו בהיסטוריה אינו בעובדות, אלא במשמעות להמשך חיינו. משמעות זו קיבלה היום מכה אנושה".
רוב הדיון עסק בשאלה של שבירת מיתוסים. החברה הישראלית בשנת 1955 היתה חברה מיתולוגית. באותה שנה ביצע גדוד 890 בפיקודו של אריאל שרון את פעולות התגמול הגדולות. מבצע 'חץ שחור' – פעולת התגמול הגדולה הראשונה על מחנה הצבא המצרי בעזה – זכה לדברי שבח והלל בכל אמצעי התקשורת של ישראל באותם ימים, ללא מילת ביקורת. לראשי המדינה ולראשי צה"ל היה נוח כך. אנשי הרוח ואנשי התקשורת התקרנפו ברובם. זו היתה תופעה יוצאת דופן אז, שבכפר-נוער – דווקא של ניצולי שואה, של ילדי מצוקה ושל בני נסיכים – מבקרים את מערכת הביטחון. רוב הדוברים בהדסים דיברו נגד הביקורת, ואלמלא ירמיהו לא היה הדיון מתקיים כלל.
החברים שכחו
רוב המרואיינים לספר הזה בשנים 2006-2005 זכרו לפרטי פרטים אירועים מן השנה הזו כתחרויות ספורט והופעות "הלהקה" של הכיתה שלנו, אך לא זכרו כלל את הטקס עם הורי הל"ה ואת הדיון שאחריו. בשלב מסוים העליתי בדעתי כי "ואולי לא היו הדברים מעולם", עד ששושנה לרנר, אם הבית שלנו, אמרה לי, "אורי, פרויקט הל"ה היה המפעל החינוכי החשוב ביותר בתולדות הדסים. עקבתי אחריך אז, ואני עוקבת אחריך מאז. כל חייך אתה ממשיך את מפעל הל"ה". גדעון לביא זוכר, כמובן, את המפעל לפרטי פרטים.
גם מיכה ספירא לא זכר. לאחר שסיפרנו לו אורו לפתע עיניו והוא אמר: "עכשיו אני מבין: אחד המורים שלי באוניברסיטה העברית היה פרופ' קארל רייך שלימד זואולוגיה. הוא שאל את הסטודנטים בשנה ראשונה מהיכן הם, ואני סיפרתי שלמדתי בהדסים. מאז הוא נהג בי כאילו הייתי בנו. בשנת הלימודים השנייה קיבלתי כבר מינוי לאסיסטנט, דבר שאין לו אח ורע באקדמיה. הוא היה המלאך הטוב שלי בלימודים, וכשנגשתי ללימודי הדוקטורט הוא הביא לביטול את החלטת הוועדה לתלמידי מחקר שלא אישרה את הנושא שבחרתי. עד רגע זה לא הבנתי מהיכן נבע יחסו האבהי אלי.
**********
מודל חינוכי מהפכני
בשלהי שנות הארבעים ובמהלך שנות החמישים התרחש בכפר הנוער הדסים אחד הניסויים החינוכיים המוצלחים בהיסטוריה: ילדים ניצולי שואה פגועי אישיות, ילדים פגועי אישיות ממשפחות הרוסות וילדים ממשפחות מסודרות למדו יחד והיו, לאחר שנות לימוד משותפות, לא רק לאנשים בריאים בנפשם, אלא לאנשים מובילים בחברה הישראלית בתחומים רבים ומגוונים – בהם פרופ' שבח וייס, השחקנית גילה אלמגור, חוקר המוח פרופ' מיכה ספירא ואחרים. הקוד החינוכי של הדסים היה יצירה דיאלוגית.
בעוד כשלושה שבועות ייפגשו אותם ילדים לכנס, אחרי חמישים שנה. ד"ר אורי מילשטיין וד"ר גדעון אריאל יפרסמו לקראת הכנס את ספרם 'על מה חלמנו – אגדת הדסים'. הספר הוא מעין אוטוביוגרפיה של הדור הראשון של מדינת ישראל על פי חבורת הדסים, והוא מציג מודל חינוכי שעשוי, לדעת המחברים, לחולל מהפכה במערכת החינוך בארץ ובעולם. כאן מתפרסם קטע מתוך הספר, המסופר על ידי אורי מילשטיין בגוף ראשון.
ראשי
צ'אט
01-05-2006, 07:13
A friend in need 
- is a friend indeed 
מצב כלאיים
