[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין:
http://images.nana.co.il//Upload/42006/Article/Article_Paragraph_1174713.jpg]
ככה מאז שהוא ילד. אדי בטלר (צילום: עמירם בן ישי)
אדי בטל חדור אמונה לקראת השתתפותו באירוויזיון באתונה ב-20 במאי 2006. אמונה מהולה במורעלות, כזאת שיכולה לבייש מסיימי מסלול קצונה בסיירת מטכ"ל. הוא מדבר על ישראל בחום כמעט אימהי ומרבה במילים על שליחות, ייצוג ושגרירות אמיתית וכנה, ברמת התרגשות גבוהה ששמה את תום, מלודי ואריק מ"השגריר" באור של חובבנים גרידא.
"זה הזמן" כבש את תחרות הקדם ומאז מושמע ללא סוף, אבל לידתו הייתה שופעת צירים. "השיר הזה לא בא לי בקלות" מספר בטלר, "בהתחלה חשבתי שזה יהיה שיר אהבה לאנושיות, וזה קרה בדיוק בתקופה שאריק שרון שכב בבית חולים. הייתי בבית כנסת והרגשתי שכל הסיכויים היו נגדי. לא ידעתי אם אני מסוגל וגם אם אני בכלל רוצה את זה. כמעט הרמתי ידיים".
עוד לפני הלבטים של בחירת השירים, בטלר מספר כי כלל לא ידע שהוא מועמד ריאלי לתחרות הקדם. "הכניסו אותי ולא אמרו לי" הוא מספר, "אותי, את מאיה בוסקילה ואת הגיים בויז. הייתי אצל רוברטו בן שושן ויואב גרוס, ופשוט הציעו אותנו". בטלר לא שכב פרקדן וחיכה לתוצאות, אלא החליט לקחת את המושכות בידיו ולהצהיר כי הוא הולך על העניין בשיא הרצינות. "ישבתי ברשות השידור ואמרתי שאם אני נכנס אז אני נכנס עד הסוף. אני לא בא לשחק משחקים. חיפשתי 17 שירים עד שהגעתי לנקודה שהבנתי שאני לבד. יש חלק בתפילה שהמפטיר קורא את ההפטרה. החזקתי את ספר התורה וביקשתי מאלוהים שיעזור לי, שאם זה מה שאני צריך לעשות שיעזור לי. יצאתי משם ושאלתי את עצמי למה אני לא כותב על המצב של היום".
מבלי לזלזל, חלילה, יש משהו בתוכן של האירוויזיון שהוא בגדר בידור נטו, אפילו זול. השירים מכוונים ליותר נמוך מפעם ויש גם אמנים שלא יחשבו בכלל על הצעת מועמדות.
"אני לא מסכים איתך. אמנים יכולים לזלזל, אבל לאיפה כבר יש להם ללכת מקרית שמונה בצפון ועד אילת בדרום? כמה חתונות ומסיבות הם יכולים לעשות?"
לאדי בטלר (34) יש פז"ם מכובד בביצה המוסיקלית וכשהוא מדבר על חתונות הוא יודע על מה הוא מדבר. בשנת 1999 הוא ייצג את ישראל באירוויזיון שהתקיים בירושלים עם השיר Happy Birthday, כצלע רביעית בלהקת עדן. השיר הגיע למקום החמישי ושנתיים לאחר מכן התפרקה הלהקה. לפני מספר חודשים הוא פנה לקריירת סולו והוציא סנונית מאלבום בכורה שבדרך. נכון לעכשיו הוא עסוק ברמה הלאומית שתופסת מקום די נכבד באג'נדה הקיומית שלו.
"אם אתה יכול לייצג את המדינה שלך בספורט, מוסיקה או בכל דבר, אתה צריך לדעת שאתה שגריר. זה לא דבר קטן. אני אף פעם לא אזלזל בזה. אם אמנים יזכרו את זה, אז זה יהיה טוב. אני יכול לעשות הכל, תאמין לי. היה לי חוזה בסוני לוס אנג'לס והיה לי חוזה בצרפת. היה את Warner Bros שרצו שירים של להקת עדן לסיטקומים בחו"ל, היו את הבקסטריט בויז שרצו את Happy Birthday. בדיוק עכשיו ויתרתי על חוזה גדול בחו"ל שאני יכול להראות לכם אם תרצו. אני לא אומר סתם. אבל אני רוצה להיות בבית, עם החברה, הילדים ולעשות דברים בארץ כי אני אוהב את ישראל. אני מרגיש שיש לי פה עסק לא סגור. אני מרגיש שיש לי גם משהו לתרום למדינה מבחינה מוסיקלית".
אתה לא חושב שאלבום סולו יכול לעשות את העבודה בצורה טובה יותר? כמה כבר אפשר להשפיע מבחינה אמנותית בתחרות כמו האירוויזיון?
"כל אחד רואה את זה אחרת. בדיוק בגלל זה אני בא, כי הכל שם נהיה רגיל וטיפוסי. אבל השיר שלי לא כזה. גם היה כתב בלונדון ששאל אותי למה אני הולך. הוא שאל למה זמר שנמצא בלהקת Blue ושר עם אלטון ג'ון וסטיבי וונדר משתתף בתחרות כזאת. אמרתי לו שגם הוא היה רוצה ללכת ולייצג את המדינה שלו".
"תראה את שירי מימון, היא הרי ממשיכה לעבוד, לא? היא נשארה בתודעה. או שאתה טוב או שלא. אם אתה מגיע למקום רע אז מרגישים לא טוב. אבל זה כבוד להגיע למעמד הזה ולקבל את ההזדמנות הזאת. אפשר להגיד על זה הרבה דברים, אבל אם המדינה בוחרת אותך ואמרה שאתה הולך, אז השאר והמסביב לא מעניינים אותי".
איך זה לחזור לבד לתחרות ולא כחלק מלהקה?
"האחריות הרבה יותר גדולה ואתה לא מתחלק בתוך ארבעה. זו לא שורה מתוך שיר, למרות שאני שרתי את רוב השיר הקודם, אבל זה מה שאני רציתי כל הזמן. להיות על במה ולשיר".
אתה מתכנן לחזור לישראל אחרי התחרות או להישאר בחו"ל? התחרות הזאת יכולה לפתוח המון דלתות באירופה.
"תראה, כמו שכל היהודים עושים עסקים בעולם - הבסיס שלהם תמיד בארץ. אני מאוד רוחני ומאוד מאמין באלוהים. אני נהנה מזה. אני ככה מאז שאני ילד. אם אני אספר את הסיפור שלי אתה גם תבין אותו. אמא שלי לא רצתה לגזור לי את השיער ורצתה שאני אהיה רב".
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין:
http://images.nana.co.il//Upload/42006/Article/Article_Paragraph_1174715.jpg]
"ההחלטה של החיים שלי לא בידיים שלי". בטלר (צילום: עמירם בן ישי)
כן, הוא גם רוחני מאוד. בטלר נולד בקהילת העבריים בדימונה, אחרי שהוריו היגרו לשם משיקגו. כיום הוא גר בתל אביב עם חברתו אורלי בורג, והשניים מגדלים יחד את בנם המשותף איתן. בימים אלה הוא נמצא בתהליכי גיור אינטנסיביים חרף העובדה שהוא מרגיש יהודי מילדות בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו.
"היינו יהודים כל הזמן" מספר בטלר, "אותו ספר תורה, אותם יהודים, אותם חגים, אותם מנהגים, הכל. ככה זה גם בכל הקהילה בדימונה. גם עשו לי ברית מילה בגיל שמונה ימים. ברבנות לא מקבלים את זה כי יש כל מיני דברים שמתנגשים. אנחנו חלק משבט יהודה, אבל הם מבקשים שנוכיח את זה. הם לא מקבלים את ההוכחה שלנו ואומרים שנבוא להתגייר, ואז יכירו אותנו. אז החלטתי שאני עושה את זה בדרך שלהם. שאלתי את אבא שלי ואמרתי לו שזה מה שאני רוצה לעשות, כי אני לא רוצה ללכת נגד האמונה שלו".
נשמע קצת כמו המשפט – If You Can't Win Them, Join Them.
"אני לא מנסה לנצח אף אחד. יש לי נקודה להוכיח לאלוהים בשמיים. הרבנות זה לא האלוהים שלי, כי יש רק אלוהים אחד".
אבל אתה עדיין צריך לזכות בהכרה שלהם כדי להיחשב בעיניהם כיהודי.
"זאת ההחלטה שלי. אני רוצה ללמוד את ההלכות. יש דברים שלמדנו ויש דברים שלא למדנו. הייתי הולך לבית כנסת ואנשים היו מתפללים בצורה שלא הכרתי. עד שלמדתי והיום כבר לא משאירים אותי אחורה בתפילת שמונה עשרה. אני יכול ויודע להתפלל היום עם כל שאר העדות. זה כיף לי. הייתי בפסח בבית כנסת גדול עם שלוש מאות אנשים והיה מדהים. שרנו התפללנו והייתי יחד עם כולם".
"בעיניי כולם יהודים. יש פה דברים שאני לומד וכל כך אוהב את זה. כל כך אוהבים אותי. יש לי שלוש שעות שיעור בשבוע ברבנות בתל אביב. יש שם אחד ערבי, זוג אתיופים עם ילד וזה פשוט כיף. כולם אוהבים אותי שם".
על הדרך, מנפק בטלר חוכמת חיים שאולי גם הייתה יכולה לקבל מקום של כבוד בפרקי אבות: "הייתי בכל העולם. אנשים לקחו אותי עם בנטלי'ס, מטוסים פרטיים, קיבלתי מתנות ב- 20 אלף דולר, ישבתי על אסלות מזהב, קיבלתי קוויאר שאני בכלל לא אוכל וטיפים של עשרות אלפי דולרים. אנשים עוד חייבים לי טיפים במדינות רבות. אבל כשאתה חוזר לארץ ואתה חושב עם עצמך, לא בא לך את החיים האלה. בא לך להתיישב ולהתעמק בחיים. לחשוב מה עשית בחיים ולמה באת לכאן".
"אני יכול לשיר כל היום 'אני רוצה לחבק אותך, אני רוצה לנשק אותך, אני רוצה ל..'. אני יכול לכתוב שיר כזה כל חמש דקות. זה כמובן לא אומר שאני לא שמח לשיר לפעמים את השירים האלה אם זה משמח אנשים, אבל אני חושב שיש לי משהו עמוק יותר. אם אני יכול לשיר ולהגיע למישהי בבית שיש לה חמישה ילדים והיא בוכה ומחכה למישהו שיעזור לה, אני רוצה שהיא תשמע את השיר שלי שיישמח אותה. אני פה בשביל האנשים האלה".
אז אתה חוזר לארץ אחרי האירוויזיון?
"אז מה, אני אלך לאמריקה ואהיה עוד זמר? יש מספיק 50 סנט ואמינם בעולם. מה זה ייתן לי? הרי לא תהיה עוד וויטני יוסטון. אני כאן, לא כדי ללכת בקו שלהם ושל מה שהם עשו. אני רוצה להיות משהו מיוחד. למה אופרה ווינפרי צריכה אותי בספה שלה אם אני עוד זמר אמריקאי? אבל אם אני מישראל ואני זמר שמגיע ממרכז העולם? ירושלים זה מרכז העולם וכולם רוצים אותה כי היא משמעות העולם. כולם רוצים חלק מזה ואנחנו לא מבינים את זה. אנחנו רואים את זה כמובן מאליו. כולם רוצים לטרוף אותנו".
יש אנשים שחיים את היומיום לא מהמקום שאתה נמצא בו, שמסתכל על העולם דרך עין אמנותית שרוצה להשפיע.
"אני רוצה לשיר להם. לעשות להם את זה דרך המוסיקה. מוסיקה זה הדבר הכי ישיר אחרי אלוהים".
לאיזה מקום אתה חושב שתגיע?
"גם את זה אתה לא רוצה לשמוע ממני. הכל מאלוהים. אם הוא רוצה שאני אזכה - אני אזכה. אף אחד לא קובע כלום חוץ מאלוהים. הרי זה לא שאנחנו הכי חזקים בעולם, כי אנחנו העם הנבחר ולא משנה כמה שאנחנו רעים. אלוהים נתן את ההבטחה לאברהם. ההחלטה של החיים שלי לא בידיים של אותם אנשים עם המחשבים והטלפונים באירופה. בכל יום שאני קורא תפילין אני אומר שהוא יודע את מחשבותיהם של עמים שלמים, אז הוא זה שקובע".
ראשי
צ'אט
19-05-2006, 18:18
תודה לפיינטבול 
מצב כלאיים
