ב-30 במאי1972 ביצעו שלושה מחבלים יפניים (קוזו אוקמוטו, טאקשי אוקודיירה ויאסודה יאסוקו) פיגוע בנמל התעופה לוד (כיום נתב"ג). 24 בני אדם נרצחו ו-71 נפצעו, בהתקפת דמים שערכו באולם הנוסעים של נמל התעופה לוד שלושה צעירים יפניים, חברי ארגון קומוניסטי קיצוני, "הצבא האדום היפני", הפועל בהשראת סין העממית ובתמיכתה.

הם ביצעו את המתקפה בשליחותה של החזית העממית לשחרור פלסטין, לאחר שאומנו על-ידה בלבנון. המחבלים היפנים, שהחזיקו בדרכונים מזוייפים ויצאו מרומא, ירדו בלוד ממטוס אייר פראנס שהגיע מפריז, המתינו באולם הנוסעים למזוודותיהם, וכאשר הגיעו שלפו מהן רובי קלצ'ניקוב ורימוני יד והחלו פוגעים ללא הבחנה בנוסעים, בסבלים ובפקידי המכס שמילאו אותה שעה את האולם.

אחד מן התוקפים נהרג על ידי אנשי הביטחון באולם, השני התאבד על ידי פיצוץ רימון יד, ואילו השלישי, קוזו אוקמוטו, נפצע קשה ונלכד. הוא נשפט ב-יוני 1972 למאסר עולם, אך שוחרר ללבנון בשנת 1985, במסגרת עסקת ג'יבריל, שבה שוחררו שלושה שבויי צה"ל תמורת 1,150 מחבלים.

בין קורבנות הטבח היה גם פרופ' אהרון קציר, מבכירי המדענים בישראל ואחיו של אפרים קציר שנבחר בשנת 1973 לנשיאות המדינה.

לאחר הטבח הוכרזו סידורי בטחון קפדניים, גם שדות תעופה אחרים בעולם מיהרו להדק את מערך האבטחה. ממשלת יפן התנצלה רשמית בפני ישראל על מעורבותם של אזרחיה בפיגוע, ואף שילמה לנפגעים למעלה ממיליון דולר פיצויים.

הצבא האדום היפני:




בשיאו, הטיל ארגון הצבא האדום היפני את אימתו על מדינות רבות, על אף שמנה כ-40 חברים בסה"כ. מה גרם לחבורת הצעירים, שגדלה על הפציפיזם היפני של אחרי הטלת פצצות האטום על הירושימה ונגסקי, לעודד ולבצע פיגועי התאבדות ומתקפות טרור ברחבי העולם?

בשלושים במאי 1972, נחתו שלושה תיירים יפניים בנמל התעופה לוד (לימים בן גוריון), לאחר שהגיעו בטיסת אייר-פרנס מפריס. באותם ימים האבטחה בנמל התעופה, הייתה, בוודאי ביחס להיום, קלה יותר, ואנשי הביטחון הגבירו את הבדיקות שלהם בעיקר כלפי אנשים בעלי חזות ערבית.

התיירים היפניים, טצויושי אוקודאירה, יסויוקי יאסודה וקוזו אוקמוטו המתינו למזוודותיהן וכשאלו הגיעו - שלפו מהן נשק אוטומטי ורימונים והפכו את שדה התעופה הבינ"ל של ישראל לשדה קטל- 24 בני אדם נרצחו ו-78 נפצעו בהתקפה.

במהרה הפך מסע ההרג לקרב של ממש, עת אנשי הביטחון החלו להשיב אש לעבר היפנים. רוב ההרוגים במתקפה היו עולי רגל מפורטו ריקו, אך גם כמה ישראלים ביניהם אדם זמיר, יהושע ברקוביץ' (שוטר מכס) ופרופסור אהרון קציר, מדען בעל שם עולמי ואחיו של פרופסור אפרים קציר שהיה לנשיא המדינה שנה לאחר מכן.

במהלך הפעולה נורה יאסודה בידי כוחות הביטחון (קיימת הערכה כי היה זה דווקא אוקודאירה שירה בו), אוקודאירה עצמו הצליח לצאת מהטרמינל אל אזור נחיתת המטוסים ואף תקף מטוס אלעל שזה עתה נחת. לבסוף, התאבד אוקודאירה בעזרת רימון יד, ואילו קוזו אוקמוטו נפצע קשה אך שרד.

ההלם בישראל היה עצום, הן בשל הקלות הבלתי נסבלת שבה נכנסו השלושה לישראל עם נשק אוטומטי ורימוני יד (בחקירתו סיפר אוקמוטו שהמחבלים העלו את הנשק בעת חניית ביניים ברומא), הן בשל זהותם היפנית של הרוצחים והן בשל הנכונות שלהם למות, בימים שבהם "מחבלים מתאבדים" עוד לא היה מושג מוכר.

לבד מהתאבדותו של אוקודאירה, גם אוקמוטו ציפה למות, אולם בית המשפט בישראל גזר עליו עונש מוות, ממנו ריצה 13 שנים עד ששוחרר במהלך עסקת ג'יבריל, ועל פי הידוע חי עד עצם היום הזה בלבנון.

מדוע ביצעו שלושת המחבלים היפנים פיגוע דווקא בישראל? מה הייתה מטרתם?

שלושת המחבלים השתייכו לארגון הצבא האדום היפני, ארגון קטן שמנה כמה עשרות חברים, אך אחז באידיאולוגיה קיצונית- מעין קומוניזם טרוצקיסטי שתמך ברעיון המהפכה המתמדת בעולם ובהפיכתו לקומוניסטי באמצעות פעילות אלימה.

הארגון הוקם בידי פוסאקו שיגנובו, מהפכנית יפנית צעירה, שהייתה כבת 25 בזמן הקמת הארגון ובעלת עצבי ברזל, שפיקדה על הארגון לאורך שנות פעילותו, והייתה מעורבת בתכנון פעולותיו.

סדרת פיגועים

בתחילה היו מעוניינים חברי הארגון בהפיכתה של יפן לקומוניסטית באמצעות פעולה כנגד מוסדות שנחשבו בעיניהם לסמלי האימפריאליזם והקפיטליזם, דוגמת מוסד הקיסרות היפנית וחברות כלכליות ענקיות, אולם במהרה חבר הארגון לשורה של ארגונים עולמיים בעלי אידיאולוגיה דומה, בראשם החזית העממית לשחרור פלשתין, וארגון הצבא האדום היפני החל לבצע פעולות טרור מחוץ ליפן.

שנתיים קודם לפיגוע בנמל התעופה לוד, חטפו חברי הארגון מטוס של חברת התעופה היפנית, שחררו את הנוסעים בדרום קוריאה והמשיכו משם לצפון קוריאה. בשל כך ובשל האידיאולוגיה של הארגון, נחשדה צפון קוריאה כמי שתמכה רבות בארגון בכדי לפגוע ביפן, ונראה כי רבים מחברי הארגון שנותרו בחיים, חיים בה כיום.

בשנת 1974 בוצעה מתקפה על שגרירות צרפת בהולנד ובשנת 1977 נחטפו מטוסים של חברת התעופה ההולנדית ושל חברת התעופה המלזית, בשתי התקפות שונות: במקרה הראשון שוחרר המטוס בתמורה לשחרור אסירים חברי הארגון ובמקרה השני התרסק המטוס בפעולת התאבדות שהביאה למותם של הנוסעים, 100 במספר, ביניהם השגריר הקובני בטוקיו.

בחלוף השנים הפך הארגון תלוי יותר ויותר במימונם של ארגוני הטרור הפלשתינים ומדינות ערב תומכות הטרור. מירב האימונים נערכו בבקעת הלבנון, גן עדן לטרוריסטים מכל העולם בזמן מלחמת האזרחים, ולעיתים נערכו אימונים גם בלוב.

בשנות ה-80 עברו חברי הארגון לפעול כנגד יעדים מערביים וכנגד חברות הענק היפניות- במאי 1986 הותקפו שגרירויות ארה"ב, קנדה ויפן באינדונזיה, שנה לאחר מכן הותקפו שגרירויות ארה"ב ובריטניה ברומא, פיגוע נוסף כנגד בסיס אמריקני באיטליה גבה 5 קורבנות והתקפה משולבת בשנת 1988 כנגד שורה של חברות יפניות ביניהן מיצובישי, גרמה ל-8 הרוגים.

מאז סוף שנות ה-80, נראה כי הארגון חדל מלפעול וחבריו, אלה שנותרו בחיים, מפוזרים על פני הגלובוס - מייסדת הארגון ומי שהוגדרה במשך שנים כמחבלת המסוכנת ביותר בעולם, פוסאקו שיגנובו, נעצרה בשנת 2000 בידי שלטונות יפן לאחר ששבה בחשאי למולדתה לאחר 25 שנים בהם חמקה משלטונות יפן וחיה בגלות הלבנונית. במהלך המשפט שנערך לה הודיעה כי היא מפסיקה את פעילות הארגון באופן רשמי אך לא את המאבק שלה שיעבור מעתה לתחום החוקי. לפני חודשיים נדונה שיגנובו, כיום בת 61, ל-20 שנות מאסר בעוון פעילותה הטרוריסטית.

הצבא האדום היפני, בניגוד לארגוני טרור רבים כדוגמת ארגוני הטרור האירופיים (באדר-מיינהוף, הבריגדות האדומות, ה-IRA) או ארגוני הטרור הפלשתיניים, לא נהנה מתמיכה במולדתו ונחשב למוקצה בעיני רוב היפניים. מסופר על אביו של קוזו אוקמוטו שלאחר ששמע על הפיגוע בשדה"ת לוד, כתב מכתב לראש ממשלת ישראל דאז, גולדה מאיר, בבקשה שתוציא את בנו להורג על שום שהסב בושה רבה וצער רב למשפחתו ולעמו.

הצבא האדום היפני דמה בשיטות הפעולה, באידיאולוגיה ובעיתוי (סוף שנות ה-60 ותחילת ה-70), לארגונים האחרים שפעלו באותה עת בעולם וניסו לקדם מהפכה קומוניסטית באמצעות שימוש באלימות כנגד מטרות קפיטליסטיות, על אף שנחשב למחויב יותר, רצחני יותר ומסוכן יותר מאשר שאר הארגונים.

קוזו אוקמוטו:


קוזו אוקמוטו , (נולד ב-1947), טרוריסט יפני שעמד בראש חוליית מחבלים מתאבדים שביצעה ב-30 במאי1972 את הטבח בנמל התעופה לוד. אוקמוטו היה היחיד מחברי החוליה ששרד את הפיגוע. הוא הועמד למשפט צבאי בישראל ונידון לשלושה מאסרי עולם, אך שוחרר לאחר 13 שנה במסגרת "עסקת ג'יבריל". כיום הוא אדם חופשי.


הצטרפות לצבא האדום

אוקמוטו נולד למשפחה בורגנית. אביו, יסואו אוקמוטו, היה מנהל בית ספר בעל מעמד נכבד. קוזו, צעיר בניו, היה סטודנט לביולוגיה של הצמחים. בפברואר 1970 גויס לארגון הטרור "הצבא האדום היפני" על ידי שני אחיו הגדולים, ובפרט על ידי אחיו טאקדיה אוקמוטו, מי שהיה בין חוטפי מטוס נוסעים יפני לצפון קוריאה ב-1970, פעולה שהקנתה את הפרסום הראשון לארגון זה.

עם גיוסו לשורות הארגון הפסיק אוקמוטו את לימודיו, ניתק מגע עם שאר משפחתו, ונחשף לאידיאולוגיות שמאלניות טרוצקיסטיות רדיקליות.

בספטמבר 1971, כמו עשרות פעילים אחרים בארגון, יצא אוקמוטו ללבנון על מנת לקבל אימון צבאי במחנות מחבלים. שם התוודע וחבר לארגון החזית העממית לשחרור פלסטין בראשות ג'ורג' חבש.


הכנות לפעולה

שבועות ארוכים לפני הפעולה ערכו חברי ארגון הצבא האדום היפני טיסות בקווי אל-על בין אירופה לארצות הברית כדי ללמוד את סידורי הביטחון הישראלים. לא פעם עוררו את חשדם של אנשי הביטחון. כחלק מאנשי ההתארגנות נצטווה אוקמוטו לעלות על מטוס אל-על שטס על קו מונטריאול - פריז.

כבחור צעיר בן 23 טעה אוקמוטו טעות חמורה בכך שקנה כרטיס טיסה במחלקה ראשונה, צעד שאינו אופייני לצעיר בן גילו. בכך עורר את חשדם של אנשי הביטחון הישראלים והללו תשאלו אותו על טיב נסיעתו, מי מימן את כרטיס הטיסה, והאם בכוונתו להמשיך מפאריז לביירות. לבסוף טס מניו-יורק לפריז במטוס "בואינג 707" ועקב אחר סידורי הביטחון בו.

משהגיע לפריז יצא לביירות, שבה יצר קשר עם שני סטודנטים יפנים נוספים: טאקשי אוקודיירה ויאסודה יאסוקו. שלושתם חברו יחדיו לחוליית טרור שתכננה לבצע פיגוע באחת הערים הגדולות בישראל. השלושה הגיעו למחנה אימונים של ארגון הטרור "החזית העממית לשחרור פלסטין" בבעל בק, שם נפגשו עם ראשי הארגון, עברו אימוני כושר גופני, אימוני ירי ושימוש בחומרי נפץ.

ב-16 במאי 1972 נודע לחברי החולייה כי בניגוד לתוכניתם המקורית, הוטל עליהם לתקוף את נמל התעופה לוד. חברי הארגון חששו כי הם נתונים תחת מעקב של כוחות הביטחון הישראלים וניסו לצמצם את הסיכון שבחדירה לעומק המדינה. על-כן הוחלט על פעולה בנמל התעופה הבינלאומי מייד עם נחיתת החוליה בישראל.




הטבח בנמל התעופה

אוקודיירה ואוקמוטו המריאו מביירות לפרנקפורט ב-22 במאי, שם צויידו בתעודות מזוייפות. לאוקמוטו שכינויו הערבי היה אחמד, ניתן דרכון מזוייף על שם נאמבה דייסוקה. ב-24 במאי הצטרף אל השניים יאסודה. מפרנקפורט יצאו השלושה לרומא, שם שהו עד ה-30 במאי.

ביום הפעולה עלו לטיסה 132 של מטוס אייר פראנס שיצא מפריז לתל אביב. בסביבות השעה 22:00 נחת המטוס בישראל. שלושת בעלי החזות האסייתית שהיו לבושים בחליפות עסקים משכו תשומת לב מועטה ביותר מצד אנשי הביטחון במקום. עם נחיתתם השמידו השלושה את דרכוניהם והתרכזו ליד מסוע מזוודות הנוסעים. כאשר זיהו את מזוודותיהם שלפו מתוכם רובי סער מסוג קלצ'ניקוב, מחסניות ורימוני יד ופתחו בירי ללא הבחנה אל הקהל הרב ששהה באותה עת באולם הנוסעים. בין מחסנית למחסנית השליכו רימוני יד לעבר האנשים המוטלים על הארץ. ככל הנראה, כשאזלה התחמושת ליאסודה יאסוקו, ירה בו חברו והרגו. אוקודיירה יצא אל אזור חניית המטוסים, שם ירה לעבר נוסעים שירדו באותה עת מן המטוסים. לאחר שאזלה גם לו התחמושת, הצמיד לחזהו רימון יד, שלף את הניצרה ופוצץ עצמו.

קוזו אוקמוטו יצא גם הוא לרחבת חניית המטוסים, ירה מנשקו והשליך רימוני יד לעבר שני מטוסים שחנו בקרבת מקום. לאחר שנפצע באורח קשה וניסה להימלט מהמקום, נלכד אוקומטו בידי עובד אל-על, קלוד (חנן) זיתון, שהסתייע באנשי משמר הגבול.

במהלך האירוע ועד סופו הוסטו כל הטיסות הנכנסות לישראל לשדה תעופה בקפריסין. זמן קצר לאחר הטבח הגיעו למקום שר הביטחוןמשה דיין ושר התחבורה שמעון פרס, כדי לעמוד על טיבו מקרוב.

כתוצאה מהירי נהרגו 24 אנשים ונפצעו 78. ארבעה מהפצועים נפטרו מאוחר יותר מפצעיהם. 16 מההרוגים ו-27 מהפצועים לא היו יהודים או ישראלים, אלא צליינים מפורטו ריקו שהגיעו באותה הטיסה יחד עם שלושת המחבלים והתכוננו לשהות בת עשרה ימים בארץ. בין קורבנות הטבח היה גם פרופסוראהרון קציר, מבכירי המדענים בישראל, ומי שעמד בראש המחלקה לפולימרים במכון ויצמן למדע.



"הוד מעלתך הגברת מאיר, אני מבקש בכל לב כי בני יוצא להורג"

מעשה הטבח עורר זעזוע בעולם כולו וביפן בפרט. בעיקר, הוכתה משפחתו של אוקמוטו בתדהמה, וביקשה לכפר על מעשיו של בנם. בחודש יוני 1972, שיגר אביו של אוקמוטו מכתב התנצלות לממשלת ישראל, וזה לשונו:

"הוד מעלתך, הגברת מאיר, הריני מביע את התנצלותי הכנה על התקרית שבה גרם בני השלישי, קוזו, תוך המטרת אש מנשק אוטומטי, למותם ופציעתם של מספר אנשים חפים מפשע, בני ארצך וארצות אחרות, בנמל התעופה הבינלאומי של תל אביב.
בארבעים השנים האחרונות, כאדם שעסק בענייני חינוך, עשיתי מאמצים לחנך את הילדים היפנים כך שיהיו בני נוער הגונים. אין כל אפשרות להביע במילים את ההפתעה, הזעם והצער שפקדו אותי, כאשר נודע לי שפשע מתועב ואכזרי כזה נעשה על ידי בני שלי. אני מאמין, כי לעת הזאת, כבר מבקש קוזו מעומק ליבו לכפר על פשעו. אני מבקש בכל לב כי בני יוצא להורג לאחר שיוטל עליו העונש המירבי, וזאת בהקדם האפשרי, בתום החקירה.
יורשה לי להוסיף, כי התקרית האכזרית הזאת נגרמה על ידי כמה קיצונים שמאלנים בראשותו של קוזו, אולם רוב העם ביפן מתעב את הפשע וחושש שהתקרית עלולה לסכן את הידידות בין בני ארצך לבין יפן.
לבסוף, הריני מתפלל לעילוי נשמותיהם של האנשים שנהרגו ולהחלמתם המהירה של הפצועים".


המשפט והמאסר

ב- 10 ביולי 1972 הועמד אוקמוטו למשפט בפני בית הדין הצבאי במחנה צריפין. מחשש לנקמה ברוצח, הונהגו במקום סידורי ביטחון קפדניים וכל באי המקום, כולל עיתונאים יפנים רבים, נאלצו לעבור חיפוש יסודי בגופם ובכליהם במטרה למנוע הכנסת כלי נשק לאולם.

אב בית הדין היה המשפטן סא"ל אברהם פריש, ולצדו ישבו בדין השופטים סא"ל רם עברון וסא"ל ברוך ארבל. סניגורו של אוקמוטו היה עורך הדין מקס קריצמן, שבמהלך המשפט טען כי הנאשם לא היה שפוי בדעתו כאשר ביצע את הטבח.

כתב האישום כלל ארבעה סעיפים: בסעיף הראשון הואשם אוקמוטו כי היה חבר בקבוצת טרור אשר גרמה למותם של 24 אנשים ופציעתם של רבים אחרים. בסעיף השני הואשם כי ירה על הנוסעים ששהו בנמל התעופה. בסעיף השלישי הואשם כי השליך רימוני יד מתוך כוונה לגרום למותם של אנשים ולגרום נזק לרכוש. בסעיף הרביעי הואשם שביצע שירות עבור ארגון בלתי חוקי, קרי החזית העממית. אוקמוטו הודה בכל פרטי האישום, לא הביע חרטה על מעשיו, ומסר הצהרה מעל דוכן העדים כי "תיקון המצב יעשה על ידי רצח וחורבן של הכל".

באמצע חודש יולי 1972, הודיע בית המשפט על הרשעתו בכל סעיפי כתב האישום, ובגזר דינו נפסקו לו 3 מאסרי עולם ועוד 6 שנות מאסר. אוקמוטו נכלא בתא מבודד שאורכו שלושה מטרים ורוחבו פחות משניים, ב"אגף האיקסים" בכלא רמלה, אותו תא שעתיד לשכן בתוכו את הרוצחים שמעיה אנג'ל וצבי גור.



פגישה ראשונה בכלא

בתחילת מאסרו, ניסתה משפחתו של אוקמוטו לשכנעו להביע חרטה בפומבי על מעשיו, ובכך להחזיר את כבוד העם היפני וכבוד משפחתו, על פי כללי המסורת היפנית. כך ביקשה המשפחה להפגיש את פרופסור איקורו טאשימה, מנהיג כת המקויה, כת שאוהדת את ישראל, עם בנם.

במכתב שמסר פרופסור טאשימה מאביו של אוקמוטו לנציב שירות בתי הסוהר נכתב בין היתר:

"בני היה חייב מיתה, אתם ריחמתם עליו, אלוהים הציל אותו, אולם החיים שלנו אינם חיים. אנו לא יכולים לצאת מפתח הבית מבושה. אדוני, בני נתון בידיך, למשפחתו ולעם היפני נגרם עוול, שאיני יודע אם בכלל ניתן לתקן אותו. בני נושם את האוויר למרות שאיננו ראוי לכך. אני מוסר איגרת נוספת המיועדת לבני. אני מבקש ממך, אדוני, שתאפשרו לפרופסור טאשימה להיפגש ביחידות עם בני על מנת להחזירו בתשובה, בכך שיביע חרטה על מעשיו ויבקש סליחה בפומבי". שירות בתי הסוהר אישר את הפגישה, והיא התקיימה ב-29 במרץ1973 בחדרו של מנהל הכלא כשאוקמוטו חופשי מאזיקים. אל פרופסור טאשימה התלוו בנו יעקב, שלמד מדעי היהדות באוניברסיטה העברית בירושלים וחתנו ד"ר ג'יקנדו.

לאחר הפגישה סיפר עליה פרופסור טאשימה: "15 הדקות הראשונות היו הקשות מכל. ראיתי לפני צעיר מבולבל, אשר מבחינה פסיכולוגית אפשר לכנותו דמות מעוותה... בתחילה אני דיברתי והוא שתק". עוד סיפר כי השלושה עקבו אחרי מבטו התוהה בחלל של אוקמוטו, שנראה כאילו הוא מצוי בספירות אחרות ואינו מבין את הסובב אותו. רק לאחר שנמסרו לו מכתבים מבני משפחתו, שבהם ביקשו כי יחזור בתשובה ויביע חרטה על מעשיו כדי שתהיה לו זכות להמשיך את חייו בכלא כיצור אנוש, נשבר אוקמוטו והחל לבכות. שאלתו הראשונה של אוקמוטו הייתה - מדוע לא דנו אותו למיתה.




בין שפיות לאי-שפיות

מאז מעצרו התנהג אוקמוטו בצורה מוזרה, ומצבו החריף עם השנים עד שהגיע לסף טירוף ואובדן הדעת. פרופסור אמריקני לקרימינולוגיה שפגש את אוקמוטו ב-1976 אמר כי יתכן שעוד לפני בואו של אוקמוטו לארץ לא היה שפוי לחלוטין. התנהגותו התמהונית של אוקמוטו כללה ניתוק מהסביבה, פרצי צחוק מוזרים, שתיקות ארוכות כשמדי פעם היה פורץ בנהמות ושאגות, דיבורים תמוהים שנטו לערבב בין מציאות ודימיון, ועוד. ההערכה הייתה שלקה בסכיזופרניה.

על פי עדותו של דוד פרי, מי שהיה במשך שנים מנהל כלא רמלה, התברר כי הוא היה מסוגל לעמוד במשך שעות על ארבע כמו כלב, וביקש שיגישו לו את ארוחותיו על הרצפה. כמו כן, לעיתים היה מציג עצמו כיהודי לאחר שניסה לבצע לעצמו ברית מילה, ודרש שיקראו לו יוסי על שם "אשתו" הדמיונית. בנוסף, הוא סירב להתרחץ ואנשי הסגל נאלצו לרחוץ אותו בכוח, לנקות את תאו משיירי המזון שהיה נוהג להשליך על הרצפה, ולהוציא אותו מדי פעם לטיולים קצרים בחצר האגף המיוחד.

לקראת סוף שנת 1982 ביקש פרופסור אידיו איושי, מרצה למשפטים באוניברסיטת קיוטו, להיפגש עם אוקמוטו. בקשתו של איושי נבדקה ואושרה, והשניים נפגשו. בתחילה הביט אוקמוטו סביבו בתימהון, אך לאחר מספר דקות פתח בשיחה ששמה קץ לשתיקתו ארוכת השנים. השיחה, שהתאפיינה בנימה ערנית וצלולה, הפתיעה את הסוהרים שנכחו במקום, שכן הם לא היו מורגלים להתנהגות מסוג זה מצידו של אוקמוטו. לאחר זמן מה החלו השניים לשיר שירים יפנים עממיים שהיו חביבים על בני גילו של אוקמוטו. בתחילה שרו השניים בשקט, אך אט-אט, שיר רדף שיר וקולות השירה גברו והחלו מהדהדים בין כותלי הכלא שכנראה מעולם לא זכה לשמוע קולות וצלילים מעין אלה. בטרם נפרדו השניים סעדו יחדיו ארוחה יפנית מסורתית. האירוע הזה היה אחת הפעמים הבודדות שבהן שב אוקמוטו וקיבל צלם אנוש.

בשנת 1985, לאחר כ-12 שנות שהות בתא מבודד, הועבר אוקמוטו לתא אותו חלק עם 12 אסירים ממוצא ערבי. ההלם הראשוני היה גדול, אך בעזרת אסירים מתאו שפרשו את חסותם עליו, החל אוקמוטו מסתגל לתנאיו החדשים.

במהלך שהותו של אוקמוטו בכלא הישראלי הועלו דרישות מצד ארגוני טרור לשחרורו. כך, בחודש יוני 1976, דרשו חוטפי מטוס אייר פראנס את שחרורו של אוקמוטו יחד עם 52 אסירים נוספים ש"לחמו למען העניין הפלסטיני" וכלואים בבתי כלא במספר מדינות בעולם ובעיקר בישראל.

תביעה נוספת לשחרורו של אוקמוטו באה מצד ארגון טרור יפני זעיר עם נטיות ימניות קיצוניות. במכתב ששוגר לראש ממשלת ישראל מנחם בגין ונשא את התאריך 30 באוגוסט1978 נכתב:

"מר בגין היקר, הרי בפניך אזהרה, שאם ממשלתך לא תשחרר מיד את קוזו אוקמוטו, יפני הכלוא בארצך, אפשר יהיה לצפות לפיגועי ירי מספר 2 ומספר 3 בנמל התעופה של תל אביב. התוצאה תהיה, כי מאמציך העזים להביא שלום באזור המזרח התיכון, יסתיימו בלא כלום לנצח נצחים. שלך, בכל הכבוד, קירשי צוג'יאמה, מזכ"ל מפלגת העבודה - החקלאים של יפן." כמו כן, פרסמה סוכנות הידיעות הצרפתית כי ארגון זה איים ב"הפעלת מתקן גרעין" על מנת להביא לשחרורו של אוקמוטו מהכלא הישראלי.

אוקמוטו לאחר שיחרורו בלבנון

השחרור

לבסוף, ב-21 במאי1985, לאחר כ-13 שנים בכלא הישראלי, שוחרר אוקמוטו במסגרת עסקת חילופי השבויים שכונתה עסקת ג'יבריל. במסגרת העיסקה שיחררה ישראל 1,150 אסירים ועצירים בטחוניים שהיו כלואים בישראל תמורת חזי שי, ניסים סאלם ויעקב גרוף, שלושה שבויים שנלכדו בידי החזית העממית לשחרור פלסטין - המפקדה הכללית, ארגון הטרור של אחמד ג'יבריל. לאחר שחרורו עבר אוקמוטו לטריפולי, לוב. בין מקבלי פניו נמנתה גם פוסאקו שיגנובו, מייסדת ומפקדת "הצבא האדום היפני" ואלמנתו של אוקודיירה, חברו של אוקמוטו לטבח בלוד. הארגון פרש את חסותו על אוקמוטו ושם לו למטרה לטפל בו ולשקמו. אוקמוטו קיבל טיפול רפואי ומטפליו אישרו כי הוא איבד את צלילות דעתו וכי אינו יוצר קשר עם סביבתו, בוהה בקירות במשך שעות וממלמל מילים וצירופי ספרות הקשורים לפעולת הטבח.

לאחר שהות מסוימת בלוב, עבר אוקמוטו לסוריה ואז בעזרת תעודות מזוייפות הסתנן ללבנון יחד עם פעילים נוספים של "הצבא האדום היפני". ב-15 בפברואר1997 נעצר אוקמוטו יחד עם ארבעה פעילים בארגון באשמת שימוש בדרכונים מזוייפים, וב־31 ביולי נגזרו עליהם שלוש שנות מאסר. במהלך שהותו של אוקמוטו בכלא הלבנוני דרשה ממשלת יפן את הסגרתו לידיה, דבר שלא עשתה כשאוקמוטו שהה בכלא הישראלי.

בתום ריצוי העונש גורשו פעילי "הצבא האדום היפני" ליפן ושם הועמדו לדין על מעשי טרור בינלאומיים, מלבד אוקמוטו שבמרץ 2000 קיבל מממשלת לבנון מקלט מדיני על "שהשתתף בפעולות התנגדות כנגד ישראל, ועונה על ידיהם במהלך כליאתו בכלא הישראלי".

במרץ 2003 התראיין אוקמוטו בביירות לעיתון Japan Times, והביע את כמיהתו לשוב ליפן, שם הוא עדיין בחזקת מבוקש. בראיון מסר כי הוא ציפה להיהרג במהלך ההתקפה בנמל התעופה, או לחילופין לקבל גזר דין מוות אם ישרוד את ההתקפה. בתשובה לשאלה אם הוא מתחרט על טבח חפים מפשע, ענה: "לא הייתה לי כל ברירה אלא לירות למען המאבק המזויין. כעת איני יכול, אלא להתפלל עבור הקרבנות". הוא גם סיפר כי הוא מתגורר בדירה בפרברי ביירות עם תומכים יפניים, ומנהל חיים שקטים [1].

כיום (2006), לא ברור אם אוקמוטו עדיין נמצא בלבנון ואחת ההשערות היא כי הוא שוהה בצפון קוריאה


מקורות:

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%98%D7%91%D7%97_%D7%91%D7%A0%D7%9E%D7%9C_ %D7%94%D7%AA%D7%A2%D7%95%D7%A4%D7%94_%D7%9C%D7%95% D7%93

http://www.sikurmemukad.com/sikurim/terrorgroups/japanredarmy.html

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%96%D7%95_%D7%90%D7%95%D7%A7%D7%90% D7%9E%D7%95%D7%98%D7%95

מעניין! את הפרטים על המחבל עצמו לא הכרתי.

תודה רבה

"למדנו מההיסטוריה, אדוני הנשיא, כי המלחמה היא נמנעת. השלום הוא בלתי נמנע".

מנחם בגין, נוב' 1977.

כשכל המוצגים נשלחים כלאחר כבוד ל.....גריטה/הטבעה/התכה כנהוג במחוזותינו.

סקירה מעולה


תיקון אחד:
בין ההרוגים הישראליים היה אדם צמיר ולא אדם זמיר