אתמול, ערב חג שבועות צפיתי בסרט בטלויזיה בשם ``דודג`באל``. בתרגום מהיר לעברית מדובר במשחק ``מחניים`` אותו וודאי כולם מכירים ורבים שיחקו אותו כאשר היו ילדים בבית ספר היסודי. לא נתעמק בתוכן הסרט כי זה לא לשם כך התכנסנו אבל בקצרה מדובר בתחרות שנערכת בין היתר בין שתי קבוצות של מכוני כושר הצמודים זה לזה בעיר לוס אנג`לס, כאשר שני מנהלי המכונים מתמודדים כיריבים זה מול זה. כמו בכל סרט הולייוודי פשוט גם כאן אחד הוא בתפקיד הטוב, והשני, ניחשתם נכון.. בתפקיד הרע. הטוב מציג גישה של ``כל אחד באשר הוא יכול להתאמן אצלי במכון גם אם הוא שמן, העיקר שירגיש טוב עם עצמו`` השני אובססיבי לחלוטין לצורת הגוף ולמראה החיצוני שלו, ואם אתם קצת ``מלאים`` ותרצו לשפר את כושרכם הגופני וודאי תיתקלו בתשובה שלילית, אם ``תעזו`` בכלל להתקרב למכון הכושר היוקרתי של מר. וויט.
הסרט הזכיר לי את התופעה של גל מכוני הכושר שנפתחים בשנתיים-שלוש האחרונות ומנסים להציג גישה יוקרתית של כושר גופני. כאחד שמנסה לשמור על גזרתו, נרשמתי לאחד מהמכונים של רשת נחשבת ובאמת שניסיתי להישאר, ואולי לא תאמינו אבל אני לא בחור עצלן מטבעי. אז מדוע עזבתי? ראשית הרגשתי שאני כל הזמן בתחרות, ותתפלאו אבל לא רק מבחינת כושרי הגופני. נדמה שאם לבשתי מכנס זול ולא אחד של מותג ספורטיבי נראתי זנוח מצד המתאמנים האחרים.
נדמה שאתה נכנס לעולם שכל כולו הוא יופי וזוהר, השם שלך לא ממש מעניין אף אחד. אבל הקוביות בבטן? ללא שום ספק.

לאחר חודשיים של הפסקה הונחה בתיבת הדואר שלי פתקית צהובה שביקשה ממני לבדוק את מכון הכושר השכונתי. אתם יודעים סוג של מיני מרתף שכזה, לא מאובזר יותר מדיי, אך סימפטי ונחמד למדיי. המצות של חג הפסח בהחלט הדאיגו אותי אז החלטתי לגשת ולתת למכוני הכושר צ`אנס נוסף.
והיה שווה חברים. יום לאחר הרישום הגעתי לאימון הראשון. בכניסה בירך אותי המדריך ושאל מה שלומי. הושטתי את ידי אליו בהיסוס מעט, הרי מה פתאום הוא מתעניין בשלומי? ולמה עדיין לא בדק את אחוזי השומן בגופי. אתם מבינים? שאלו אותי מה שלומי! מעולם לא הרגשתי טוב יותר כאשר שאלו לשלומי. המדריך בהחלט ראה את ההיסוס שלי, ונדמה היה שהוא כבר חווה מצבים כאלה בתפקידו של כל מיני מתאמנים אחרים שעשו את ההסבה מהגדול אל הקטן.

משחק המחניים מאד מזכיר לי את זה. בסך הכל מדובר ב2 קבוצות וכל אחת רוצה לנצח בצורה מסויימת, ולהשיג את המטרות שלה. לכן גם אם אני בחור עגלגל מעט, וקשה לי לוותר על הבירה שלי ביום שישי זה לא אומר שאתה צריך לזרוק עליי את הכדור בעוצמה ולהמחיש את חולשתי. אני אתקדם ואצליח, אבל בקצב שלי. כי היי!. זה רק ספורט, לא?.

בהצלחה אחי!

הכי חשוב זה להתמיד..

התחרותיות היא דבר שמאתגר אותי מאוד ובעזרת תחרות אני יכול להפיק מעצמי יותר.
צריך לדעת לעשות הפרדה בין תחרות לחברות וזלזול באנשים.
לגבי החדרי כושר בארץ...לא נתקלתי בחדר כושר שמסתכל על אנשים שמנים בזלזול. אפילו ההפך, כשאני רואה בן אדם שמן בחדר כושר- אני מעלה חיוך...נורא מרגש אותי ומשמח אותי לראות אנשים עושים שינוי בחיים שלהם...למרות הקשיים.

התחרותיות היא זאת שנותנת לך את ה-push למעלה, כך שאתה מנסה להיות הכי טוב.

כמובן, כמו כל דבר בחיים, הכל צריך להיות בפרופורציות.

לא אומרים להרגיש רע עם עצמך אם אתה לא במקסימום, אלא לנסות ולשפר.

אני שמח שהגעתך, פותח האשכול, למקום שבו אתה מוצא את עצמך ולא מחפש אחרי התשואות והתהילה במכון.

אצלנו במכון, לפי ידעתי, המדריכים ביחס טוב עם המתאמנים וגם יש יחסים בין המתאמנים.

וחוץ מזה, באמת נחמד לראות את האנשים שמנסים להגיע למכון כושר כדי לעשות תפנית בחייהם.

אני יודע שלהם הרבה יותר קשה ממני להגיע למכון ולהרגיש טוב עם עצמם, ולכן הם ראויים להערכה.

ופותח האשכול - אהבתי את ההודעה שלך ואת סגנון הכתיבה שלך. רואים שאכפת לך, ואני מאחל לך מכל הלב שתצליח במכון

בברכה, נעם בריקמן

noam906@walla.co.il