 |
11-06-2006, 06:29
|
 |
|
|
חבר מתאריך: 25.10.01
הודעות: 8,553
|
|
|
המלצה על ספר
ממליצה בחום על הספר קורות הציפור המכנית-מאת: הארוּקי מורקמי
תקציר:
טוֹרוּ אוֹקאדה אוהב את אשתו. הוא אוהב גם לבשל, לקרוא ולהאזין למוזיקה, והוא אפילו מתחיל להתרגל לשגרת חייו כמובטל. אבל אז מתרחשים כמה אירועים בלתי שגרתיים: שלא ביוזמתו הוא מתחיל לקבל שיחות טלפון ארוטיות; החתול שלו נעלם; והוא מתוודע לשתי אחיות מסתוריות. אבל השינוי שמערער את שלוותו יותר מכול הוא היעלמה של אשתו, קוּמיקוֹ.
החיפוש אחר אשתו הופך למסע ארוך ומטורף, שבמהלכו הוא פוגש שלל דמויות משונות ובלתי צפויות, כגון מוסקט ובנה קינמון; מתוודע לסיפורו של לוטננט טוֹקטארוֹ מָמִיָה, ניצול בעל כורחו ממלחמת העולם השנייה; ומקבל איומים מגיסו הפוליטיקאי. שחיתות פוליטית, אלימות קשה וניצול חוברים יחד בעולם שטורו אוקאדה מנסה למצוא בו היגיון ומשמעות.
הבאתי לכם את הפרק הראשון של הספר כדי שתבינו למה מהרגע הראשון נדבקתי אליו:
הציפור המכנית של יום שלישי
שש אצבעות, ארבעה שדיים
הטלפון צילצל כשעמדתי במטבח, בישלתי ספגטי ושרקתי עם הרדיו את הפתיחה ל"העורב הלקחן" של רוסיני - ללא ספק, המוזיקה המושלמת לבישול פסטה. חשבתי להתעלם מהטלפון לא רק מכיוון שהספגטי היה כמעט מוכן, אלא בגלל קלאודיו אבאדו, שעמד להביא את הסימפונית של לונדון לשיאה המוזיקלי. אבל בסופו של דבר נכנעתי. אולי זה מישהו עם הצעת עבודה. הנמכתי את הלהבה, ניגשתי לסלון והרמתי את השפופרת.
"עשר דקות, בבקשה," אמרה אישה בצד השני.
אני מצוין בזיהוי קולות של אנשים, אבל את הקול הזה לא הכרתי.
"סליחה? עם מי את רוצה לדבר?"
"איתך, כמובן. עשר דקות בבקשה. זה כל מה שאנחנו צריכים כדי להבין זה את זה." קולה היה נמוך ורך, אבל חסר ייחוד.
"להבין זה את זה?"
"זה את רגשותיו של זה."
רכנתי קדימה והצצתי דרך דלת המטבח. סיר הספגטי העלה אדים כראוי, וקלאודיו אבאדו הוסיף לנצח על "העורב הלקחן".
"מצטער, אבל תפסת אותי באמצע בישול ספגטי. תוכלי להתקשר שוב אחר כך?"
"בישול ספגטי? מה פתאום ספגטי בעשר וחצי בבוקר?"
"זה לא עניינך," אמרתי. "אני מחליט מה אני אוכל ומתי."
"אתה צודק. אתקשר שוב," היא אמרה וקולה היה עכשיו חדגוני ונטול הבעה. שינוי מזערי במצב הרוח יכול לחולל נפלאות בטון דיבורם של בני אדם.
"חכי רגע," אמרתי לפני שהספיקה לנתק. "אם את מתכוונת למכור לי מוצר כלשהו, את יכולה לשכוח מזה. אני מובטל. אני לא כוח קנייה."
"אל תדאג. אני יודעת."
"את יודעת? מה את יודעת?"
"שאתה מובטל. אני יודעת את זה. טוב, לך לבשל את הספגטי היקר שלך." "מי לכל הרוחות..."
היא ניתקה.
משולל יכולת לפרוק את רגשותי, בהיתי בטלפון שבידי עד שנזכרתי בספגטי. חזרתי למטבח, כיביתי את הלהבה ושפכתי את תוכן הסיר למסננת. הודות לשיחת הטלפון היה הספגטי קצת רך יחסית ל"אָל דֶנטה", אבל הוא יצא מזה בחיים. התחלתי לאכול - ולחשוב.
להבין זה את זה? להבין זה את רגשותיו של זה בעשר דקות? על מה היא דיברה? אולי זו סתם מתיחה. או תרגיל חדש של קידום מכירות. מה שבטוח, זה לא היה קשור אלי.
אחרי ארוחת הצהריים חזרתי לרומן שהבאתי מהספרייה. ישבתי על הספה בסלון ומדי פעם העפתי מבט בטלפון. מה היינו אמורים ללמוד זה על זה בעשר דקות? מה בכלל מסוגלים שני אנשים ללמוד זה על זה בעשר דקות? מצד שני, היא נשמעה בטוחה לחלוטין בנוגע לאותן עשר דקות: זה היה הדבר הראשון שהיא אמרה. כאילו תשע דקות הן מעט מדי, או אחת-עשרה דקות - יותר מדי. כמו לבשל ספגטי "אל דנטה".
לא הייתי מסוגל להמשיך לקרוא, אז החלטתי לגהץ חולצות. זה מה שאני עושה תמיד כשמשהו מטריד אותי. הרגל נושן. אני מחלק את המשימה לשנים-עשר שלבים ברורים, החל בצווארון )הצד החיצוני( וכלה בחפת השרוול השמאלי. זה סדר קבוע, ואני מונה כל שלב במהלך הגיהוץ. אחרת זה לא יוצא כמו שצריך.
גיהצתי שלוש חולצות, בדקתי שאין בהן קמטים ותליתי אותן על קולבים. אחרי שכיביתי את המגהץ והחזרתי אותו עם לוח הגיהוץ לארון שבמסדרון, חשתי התבהרות ניכרת במחשבותי.
הייתי בדרכי למטבח לשתות כוס מים כששוב צילצל הטלפון. היססתי לרגע, אבל החלטתי לענות. אם זו אותה אישה, אומר לה שאני מגהץ - ואנתק.
הפעם זאת היתה קומיקו. השעון שעל הקיר הורה אחת-עשרה וחצי. "מה שלומך?" היא שאלה. "בסדר," אמרתי. חשתי הקלה למשמע קולה של אשתי.
"מה אתה עושה?"
"כרגע סיימתי לגהץ."
"מה קרה?" בקולה היתה נימה של דאגה. היא ידעה שכשאני מגהץ, משהו אינו כשורה.
"שום דבר. רק גיהצתי כמה חולצות." התיישבתי והעברתי את השפופרת לידי הימנית. "מה העניינים?"
"אתה מסוגל לכתוב שירה?" שאלה.
"שירה?!" שירה? האם היא מתכוונת ל... שירה?
"אני מכירה את המו"ל של כתב עת כלשהו לנערות. הם מחפשים מישהו שיבחר שירים ששולחות הקוראות וישכתב אותם. והם רוצים שהוא עצמו יכתוב שיר קצר אחד בחודש כפתיח. תשלום לא רע לעבודה קלה. משרה חלקית, כמובן. אבל הם עשויים להוסיף קצת עבודות עריכה אם מי שיעשה את זה..."
"עבודה קלה?" קטעתי את דבריה. "רק רגע. אני מחפש משהו בתחום המשפטי, לא שירה."
"חשבתי שכתבת קצת בתיכון."ה "כן, בטח, לעיתון בית הספר: איזו נבחרת זכתה באליפות הכדורגל, איך המורה לפיזיקה נפל במדרגות ונשלח לבית החולים - דברים כאלה. לא שירה. אני לא מסוגל לכתוב שירה."
"ברור, אבל אני לא מדברת על מי יודע מה, רק שירה ברמה של תלמידות תיכון. אתה לא חייב להטביע את חותמך בהיסטוריה של הספרות. אתה הרי מסוגל לעשות את זה בעיניים עצומות, לא?"
"תראי, אני פשוט לא מסוגל לכתוב שירה - בעיניים פקוחות או עצומות. בחיים לא עשיתי את זה, ואין לי שום כוונה להתחיל עכשיו."
"בסדר," אמרה קומיקו בצער מסוים. "אבל קשה למצוא עבודה בתחום המשפטי."
"אני יודע. בגלל זה יש לי כל כך הרבה אנשים שמגששים בשבילי בשטח. השבוע בטח אמצא משהו. אם זה לא ילך אחשוב על עיסוק אחר."
"טוב, אני מבינה שזה סופי. אגב, מה היום? איזה יום היום?"ה חשבתי רגע ואמרתי, "שלישי."
"אז אולי תוכל ללכת לבנק ולשלם את חשבונות הגז והטלפון?"
"בטח. ממילא עמדתי לצאת לקנות דברים לארוחת הערב."
"מה אתה מתכוון להכין?"
"אני עוד לא יודע. אחליט במהלך הקניות."ה היא השתתקה לרגע ואז אמרה בנימה רצינית: "במחשבה שנייה, אין מה למהר בעניין העבודה שלך."
לזה לא התכוננתי. "למה?" שאלתי. האם נשות העולם בחרו ביום הזה כדי להפתיע אותי בטלפון? "דמי האבטלה שלי ייפסקו בשלב מסוים. אני לא יכול להמשיך להתבטל לנצח."
"נכון, אבל עם העלאת השכר שלי והעבודות המזדמנות והחסכונות שלנו אנחנו יכולים להסתדר אם נהיה מחושבים. זה לא ממש דחוף. אתה שונא להישאר בבית ולעשות את עבודות הבית? אני מתכוונת... החיים האלה בבית כל כך גרועים מבחינתך?"
"אני לא יודע," עניתי בכנות. באמת לא ידעתי.
"אז תחשוב על זה, בלי לחץ," היא אמרה. "תגיד, החתול חזר?"ה החתול. לא חשבתי על החתול כל הבוקר. "לא," אמרתי. "עדיין לא."
"אולי תעשה סיבוב בשכונה? הוא נעלם לפני יותר משבוע."
השמעתי נהמה בלתי מחייבת והחזרתי את השפופרת ליד שמאל. היא המשיכה:ה "אני כמעט בטוחה שהוא מסתובב בבית הריק בצד השני של הסמטה. הבית עם פסל הציפור בחצר. ראיתי אותו שם כמה פעמים."
"הסמטה? ממתי את הולכת לסמטה? אף פעם לא אמרת שום דבר..."
"אופס! אני חייבת לזוז. יש לי המון עבודה. אל תשכח את החתול."
היא ניתקה. שוב מצאתי את עצמי בוהה בשפופרת. הנחתי אותה במקום.
שאלתי את עצמי מה הביא את קומיקו לסמטה. כדי להגיע לשם מהבית שלנו צריך לטפס על חומת הלבנים. ואחרי חומת הלבנים... לא היתה שום סיבה טובה להיות שם.
הלכתי למטבח לשתות כוס מים, ואז יצאתי למרפסת והצצתי בקערת האוכל של החתול. ערמת הסרדינים מאמש נותרה כשהיתה. לא, החתול לא חזר. עמדתי שם והסתכלתי בגינה הקטנה שלנו, הנשטפת באור השמש של ראשית הקיץ. האמת היא שהגינה שלנו לא העניקה למתבונן בה נחמה רוחנית כלשהי. במרבית שעות היום לא הצליחה השמש לפלס את דרכה אליה, ולכן היתה האדמה שחורה ולחה תמיד, וכל "צמחי הגינה" שהיו לנו, אם ניתן לכנותם כך, היו כמה שיחי בְקַעְצור מאובקים באחת הפינות - ואני לא אוהב שיחי בקעצור. בקרבת מקום היתה חלקה קטנה של עצים, וממנה היה אפשר לשמוע את קריאתה המכנית של ציפור שנשמעה כאילו היא מותחת קפיץ. קראנו לה הציפור המכנית - כינוי שקומיקו המציאה. לא ידענו מה שמה האמיתי וכיצד היא נראית, אבל זה לא הטריד את הציפור המכנית. כל יום היא באה לחלקת העצים בשכונה שלנו ומתחה את הקפיץ של עולמנו הקטן והשקט.
ועכשיו הייתי אמור לאתר חתול. תמיד אהבתי חתולים. ואהבתי את החתול הזה. אבל לחתולים יש חיים משלהם. הם לא טיפשים. אם חתול מפסיק לחיות אצלך, פירושו של דבר שהוא החליט ללכת למקום אחר. אם הוא יהיה עייף ורעב, הוא יחזור. אבל בסופו של דבר אצטרך לצאת לחפש את החתול שלנו כדי לשמח את קומיקו. לא היה לי משהו טוב יותר לעשות.
את העבודה שלי עזבתי בתחילת אפריל. זו היתה עבודה משפטית - העבודה שהתמדתי בה מאז סיום הלימודים. לא היתה לי סיבה מיוחדת לעזוב. לא שנאתי את העבודה. היא לא היתה מרגשת, אבל השכר היה בסדר גמור והאווירה במשרד ידידותית.
התפקיד שלי במשרד - אין לי כוונה לעשות מזה עניין גדול - כלל את כל העבודות השחורות. בזה הייתי טוב. הייתי אומר שיש לי כישרון אמיתי בביצוע מטלות פרקטיות. אני יעיל, לומד מהר ובחיים לא מתלונן - ואני מציאותי. לכן כשאמרתי שאני רוצה לעזוב, השותף הבכיר )האב; זה היה משרד של אב ובנו( הביע נכונות מפתיעה להעלות קצת את משכורתי.
אבל עזבתי בכל זאת. לא ציפיתי שההחלטה תסייע לי להגשים תקוות או מטרות כלשהן. הדבר האחרון שרציתי לעשות היה להסתגר בבית וללמוד לקראת בחינות ההסמכה. באותו שלב הייתי בטוח מִתמיד שאין לי שום שאיפה להיות עורך דין. ידעתי גם שאני לא רוצה להישאר באותו מקום ולהמשיך בעבודה ההיא. אם התכוונתי לעזוב, זה היה הזמן לעשות את זה. אם אשאר עכשיו, לא אעזוב את המשרד הזה בחיים. אחרי הכול הייתי בן שלושים. בארוחת הערב אמרתי לקומיקו שאני שוקל לעזוב את העבודה שלי. תגובתה היחידה היתה, "אני מבינה." לא ידעתי למה היא התכוונה בכך, אבל היא לא הוסיפה דבר.
גם אני שתקתי, ואז היא אמרה, "אם אתה רוצה לעזוב, אתה צריך לעזוב. אלה החיים שלך ואתה צריך לחיות אותם כמו שאתה רוצה." היא סיימה את דבריה ושקעה בדג שלפניה - היא שלפה ממנו את עצמותיו במקלות האכילה שלה והרחיקה אותן לשולי הצלחת.
קומיקו הרוויחה לא רע כעורכת של כתב עת למזון בריאות, ומדי פעם ביצעה איורים בתשלום. את האיורים הזמינו חברים שלה, עורכים של כתבי עת אחרים, וזו היתה הכנסה משמעותית נוספת )היא למדה עיצוב בקולג´ וקיוותה להפוך למאיירת עצמאית(.
חוץ מזה, אם אעזוב את העבודה אקבל דמי אבטלה במשך תקופה מסוימת. זאת אומרת שגם אם אשאר בבית ואטפל בו, יישאר לנו די כסף למותרות כמו ארוחה במסעדה ותשלומים לניקוי יבש, ורמת החיים שלנו כמעט לא תשתנה. לכן עזבתי את העבודה שלי.
הטלפון צילצל כשהייתי עסוק בהכנסת המצרכים שקניתי למקרר. לצלצול נלוותה הפעם נימה מסוימת של קוצר רוח. זה קרה ברגע שפתחתי עטיפת פלסטיק של טופו, שאותה הנחתי בזהירות על שולחן המטבח כדי שהמים לא יישפכו. ניגשתי לסלון והרמתי את השפופרת.
"אני משערת שכבר סיימת את הספגטי שלך," אמרה האישה.
"את צודקת. אבל עכשיו אני צריך ללכת לחפש את החתול."
"אני בטוחה שזה יכול לחכות עשר דקות. זה לא כמו בישול ספגטי."
משום מה לא יכולתי לנתק. משהו בקולה תבע את תשומת לבי. "בסדר, אבל לא יותר מעשר דקות."
"עכשיו נוכל להבין זה את זה," היא אמרה בוודאות שקטה. חשתי כיצד היא מתרווחת בכורסה ומשכלת את רגליה. "אני תוהה," אמרתי, "מה את יכולה להבין בעשר דקות?"
"עשר דקות עשויות להיות ארוכות מכפי שנראה לך," אמרה.
"את בטוחה שאת מכירה אותי?"
"ודאי שכן. נפגשנו מאות פעמים."
"איפה? מתי?"
"במקום כלשהו, בזמן כלשהו," אמרה. "אבל אם אכנס לעניין הזה, עשר דקות לעולם לא יספיקו. מה שחשוב הוא הזמן שיש לנו עכשיו. ההווה. אתה מסכים איתי?"
"אולי. אבל הייתי רוצה הוכחה כלשהי לכך שאת מכירה אותי."
"איזו מין הוכחה?"
"בן כמה אני, לדוגמה?"
"שלושים," היא השיבה מיד. "שלושים וחודשיים. תשובה מספקת?"
זה כבר השתיק אותי. עכשיו לא היה לי ספק שהיא מכירה אותי, אבל קולה לא נשמע לי מוכר כלל.
"עכשיו תורך," היא אמרה בקול מפתה. "תאר לעצמך אותי. לפי הקול שלי. דמיין איך אני נראית. את הגיל שלי. היכן אני נמצאת. מה אני לובשת. קדימה."
"אין לי מושג," אמרתי.
"נו, בחייך," היא אמרה. "נסה."
הצצתי בשעון. עד עכשיו - רק דקה וחמש שניות. "אין לי מושג," אמרתי שוב.
"אז תן לי לעזור לך," היא אמרה. "אני במיטה. בדיוק יצאתי מהמקלחת, ואני לא לובשת כלום."
שיגעון. סקס בטלפון.
"אולי אתה מעדיף שאלבש משהו? משהו עם תחרה. או גרבי ניילון. אתה מעדיף?"
"לא מזיז לי. תעשי מה שאת רוצה," אמרתי. "תלבשי משהו אם את רוצה. תישארי עירומה אם את רוצה. מצטער, אבל אני לא מעוניין במשחקים טלפוניים מהסוג הזה. גם ככה יש לי המון דברים לעשות..."
"עשר דקות," היא אמרה. "עשר דקות לא יהרגו אותך. לא יפערו חלל בחייך. רק תענה לי. אתה רוצה אותי עירומה או עם משהו עלי? יש לי כל מיני דברים שאני יכולה ללבוש. תחתוני תחרה שחורים..."
"עירומה זה בסדר."
"טוב. אתה רוצה אותי עירומה."
"כן. עירומה. יופי."
ארבע דקות.
"שער הערווה שלי עדיין רטוב," היא אמרה. "לא התנגבתי ביסודיות. הו, אני כל כך רטובה! חמה ולחה. ורכה. רכה ושחורה ומדהימה. גע בי."
"תראי, אני מצטער, אבל..."
"וגם שם למטה. עד הסוף. כל כך חם שם למטה, כמו חמאה. כל כך חם. מממ... והרגליים שלי. באיזו תנוחה הרגליים שלי, לדעתך? הברך הימנית מורמת, הרגל השמאלית פשוקה קצת. הייתי אומרת - השעה עשר וחמישה."
שמעתי בקולה שהיא אינה משקרת. היא באמת פתחה את רגליה לעשר וחמישה; ערוותה היתה חמה ולחה.
"גע בשפתי," היא אמרה. "לאט לאט. עכשיו פתח אותן. כן, ככה. לאט, לאט. לטף אותן באצבעותיך. הו, כל כך לאט. עכשיו בידך השנייה גע בשד השמאלי שלי. שחק בו. לטף אותו. למעלה. תלחץ קצת על הפטמה. עשה זאת שוב. ושוב. ושוב. עד שאני כמעט אגמור."
בלי לומר מילה הנחתי את השפופרת. השתרעתי על הספה, הסתכלתי בשעון ושיחררתי אנחה ארוכה ועמוקה. עד עכשיו דיברנו כמעט שש דקות.
הטלפון צילצל שוב כעבור עשר דקות, אבל לא עניתי. הוא צילצל חמש-עשרה פעמים. כשהשתתק השתררה בחדר דממה עמוקה וצוננת.
לקראת שתיים טיפסתי על חומת הלבנים ונכנסתי לסמטה - או מה שכינינו כך. זאת לא היתה "סמטה" במובן המקובל של המילה. אבל אני לא חושב שקיימת מילה שתתאר כראוי את מה שזה היה. זה לא היה "כביש" או "שביל" ואפילו לא "דרך". "דרך", בשימוש המקובל, אמורה להיות נתיב או ערוץ עם כניסה ויציאה, ולהוביל למקום כלשהו את מי שהולך בה. אבל ל"סמטה" שלנו לא היו כניסה או יציאה. גם הביטוי "מבוי סתום" לא התאים לה: למבוי סתום יש לפחות קצה אחד פתוח - ולסמטה הזאת היו שני קצוות ללא מוצא. האנשים בשכונה כינו אותה "סמטה" משיקולי נוחות. אורכה היה כמאתיים מטר, והיא התפתלה בין הגינות האחוריות של הבתים שניצבו משני צדיה. רוחבה היה פחות ממטר, ובנקודות מסוימות נאלצת להידחק בגלל גדרות שבלטו לתוכה או חפצים שאנשים הותירו לאורכה.
לפי הסיפור על הסמטה הזאת - הסיפור ששמעתי מדודי, שהשכיר לנו את הבית בתשלום אפסי - היו לה פעם כניסה ויציאה, והיא שימשה קיצור דרך בין שני רחובות. אבל הצמיחה הכלכלית המהירה באמצע שנות החמישים הביאה לבניית שורות של בתים חדשים במגרשים הריקים משני צדי הכביש, ואותם בתים כיווצו את הסמטה עד שלא נותר ממנה אלא שביל צר. הרעיון שזרים יעברו קרוב כל כך לבתיהם של התושבים ולחצרותיהם לא היה לרוחם, ולכן כעבור זמן לא רב נחסם אחד מקצות השביל - או בעצם הוסתר - על ידי גדר מאיימת כלשהי.
ואז החליט אחד הדיירים המקומיים להרחיב את החצר שלו וחסם בחומת לבנים את קצה הסמטה הקרוב אליו. כמו מתוך רפלקס הופיעה בקצה השני גדר תיל שחסמה את הדרך אפילו בפני הכלבים. איש מהשכנים לא התלונן פשוט כי איש מהם לא השתמש בסמטה כבמעבר; למעשה הם שמחו על הקמתה של הגדר, שתשמש מחסום נוסף בפני הפשע. עקב כך הפכה הסמטה למעין תעלה נטושה וחסרת תועלת, שאינה משמשת אלא אזור חיץ בין שתי שורות בתים. עכבישים טוו את קוריהם הדביקים בצמחיית הפרא.
מדוע הסתובבה קומיקו במקום כזה? אני עצמי ביקרתי ב"סמטה" פעמיים לכל היותר, וקומיקו בכלל פחדה מעכבישים. נו, מה זה חשוב; אם קומיקו אמרה לי ללכת לסמטה ולחפש את החתול, אני אלך לסמטה ואחפש את החתול. על מה שיקרה אחר כך אוכל לחשוב אחר כך. עדיף לצאת קצת החוצה ולא לשבת בבית ולהמתין לצלצול הטלפון.
אור השמש העז של ראשית הקיץ נימר את פני הסמטה בצלליהם הנחרצים של הענפים שנפרשו מעליה. באין רוח שתנופף בענפים נראו הצללים כמעין כתמים תמידיים שגורלם נחרץ להישאר מוטבעים לעד במדרכה. שום צליל, כך נראה, לא חדר למקום הזה. כמעט יכולתי לשמוע את גבעולי העשב שואפים לקרבם את אור השמש. בשמים שטו כמה עננים קטנים, צלולים וברורים כמו העננים המופיעים בתחריטים מימי הביניים. ראיתי הכול בבהירות כה רבה, עד שחשתי כאילו גופי מעורפל ונעדר גבולות וזורם... ולוהט!
לגופי היו חולצת טריקו ומכנסי כותנה דקים ונעלי טניס, אבל כשפסעתי בשמש הקיצית יכולתי לחוש בשכבת זיעה דקה מתהווה מתחת לזרועותי ובשקע החזה. החולצה והמכנסיים היו ארוזים בארגז עמוס בגדי קיץ עד שהוצאתי אותם באותו בוקר, וריח הנפטלין החריף חדר לנחירי.
הבתים משני צדי הסמטה נחלקו לשתי קטגוריות ברורות ומובחנות: בתים ישנים ובתים שנבנו באחרונה. החדשים היו קטנים יותר וחצרותיהם גם הן קטנות. העמודים לייבוש כביסה פלשו פה ושם מן החצרות לסמטה, ולכן נאלצתי לפלס את דרכי בין מסכים של מגבות וסדינים ולבָנים. מבעד לקירותיהם האחוריים של הבתים בקעו קולות של טלוויזיה ואסלות נשטפות וריח של תבשילי קארי.
הבתים הישנים יותר, לעומת זאת, כמעט לא שידרו סימני חיים. הם היו מוסתרים על ידי גדרות ושיחים שביניהם יכולתי להבחין, מדי פעם, בפיסה של גינה מטופחת.
עץ חג מולד חום, ישן ונבול ניצב בפינת אחת הגינות. גינה אחרת הפכה למזבלה שספגה לתוכה כל צעצוע שאפשר להעלות על הדעת, שיירים של תקופות ילדות שונות. היו שם תלת-אופנים ישנים וחישוקים וחרבות פלסטיק וכדורי גומי ובובות צב ומחבטי בייסבול קטנים. בגינה נוספת ניצב סל כדורסל, ובאחרת עמדו כיסאות גן נאים סביב שולחן מצופה קרמיקה. הכיסאות הלבנים היו מכוסים בוץ, כאילו לא שימשו איש בחודשים האחרונים, ואולי אפילו בשנים האחרונות. את השולחן כיסו עלי כותרת של לוונדר ומגנוליה שהגשם השיר.
מבעד לדלת האלומיניום של אחד הבתים יכולתי לראות בבירור את הסלון. היו בו ספת עור וכורסאות תואמות, מכשיר טלוויזיה גדול, שידה )שעליה ניצב אקווריום עם דגים טרופיים ולידו שני גביעי הצטיינות כלשהם( ומנורת רצפה דקורטיבית. החדר נראה כמו תפאורה של דרמת טלוויזיה. מלונה עצומה תפסה חלק גדול מחצר סמוכה, אבל לא היה זכר לכלב כלשהו, ודלת הבית היתה פתוחה. דלת הרשת של המלונה היתה עקומה, כאילו מישהו נשען עליה במשך כמה חודשים.
הבית הריק שעליו סיפרה לי קומיקו עמד ממש מאחורי הבית עם המלונה העצומה. די היה במבט חטוף כדי לראות שהוא ריק - ריק זה מכבר. זה היה בית קומתיים חדש יחסית, אבל בתריסי העץ שלו ניכרו סימני השנים, והמעקות שמחוץ לחלונות הקומה השנייה התכסו חלודה. גינת הבית היתה קטנה וחמודה, ובה - אכן - ניצב פסל אבן של ציפור. הפסל ניצב על בסיס שהגיע לגובה החזה והוקף בעשבים גבוהים וצפופים. עליו של צמח שבט-הזהב כמעט נגעו ברגלי הציפור. הציפור עצמה - לא היה לי מושג לאיזו ציפור התכוון הפסל - עמדה בכנפיים פרושות כאילו ביקשה להימלט מהר ככל האפשר מהמקום המעיק הזה. הפסל הזה היה פריט האמנות היחיד בחצר הזאת. ערמה של כיסאות פלסטיק ישנים ניצבה מול הבית, ולידם פָרח באדום בוהֵק מוזר, כאילו מעולם אחר, שיח אזליאה. את השטח מסביב מילאו עשבים שוטים.
נשענתי על גדר הרשת שהגיעה עד גובה החזה והתבוננתי בגינה. זה היה עשוי להיות גן עדן לחתולים, אבל כרגע לא היה בו שום סימן לחתול כלשהו. על אנטנת הטלוויזיה שעל הגג עמדה יונה בודדה ושיגרה לכל עבר את קריאותיה החדגוניות. צלה של ציפור האבן נשבר לרסיסים על השיחים סביבה.
הוצאתי מכיסי סוכריית לימון, הסרתי את העטיפה והכנסתי את הסוכרייה לפי. התייחסתי להתפטרותי מהמשרד כאל הזדמנות להפסיק לעשן, אבל עכשיו לא זזתי לשום מקום בלי חבילה של סוכריות לימון. קומיקו אמרה שאני מכור להן והזהירה אותי שבקרוב יהיו לי שיניים מלאות חורים, אבל אני לא יכולתי לחיות בלי סוכריות הלימון שלי. עמדתי שם והסתכלתי בגינה. היונה שעל אנטנת הטלוויזיה המשיכה בהמיותיה המשמימות כמו פקיד המטביע מספרים על ערמה של שטרות. אין לי מושג כמה זמן עמדתי שם, שעון על הגדר, אבל אני זוכר שירקתי את הסוכרייה על הארץ כשרק מחציתה נותרה, והיא מילאה את פי במתיקותה הדביקה. ברגע שהחזרתי את מבטי אל צלה של ציפור האבן, קלטתי שמישהו קורא לי מאחור.
הסתובבתי וראיתי שבצדה האחר של הסמטה עומדת נערה. היא היתה קטנה, ושערה נאסף לזנב סוס. היא הרכיבה משקפי שמש כהים עם מסגרת צהבהבה ולבשה גופיית טריקו תכולה. עונת הגשמים טרם הסתיימה, אבל על זרועותיה הדקות ניכר שיזוף חלק ויפה. אחת מידיה היתה תחובה בכיס מכנסיה הקצרים. האחרת היתה מונחת על שער במבוק בגובה המותניים, שככל הנראה לא העניק לה תמיכה חזקה במיוחד. המרחק בינינו היה רק מטר. אולי קצת יותר.
"חם," היא אמרה לי.
"כן, חם," השבתי.
בתום הדיון הקצר הזה היא הוסיפה לעמוד שם ולהביט בי. אחר כך הוציאה מכיסה חפיסת "הופ", שלפה סיגריה והניחה אותה בין שפתיה. היה לה פה קטן ושפתה העליונה נטתה מעט כלפי מעלה. היא הדליקה גפרור והציתה את הסיגריה. כשהִטתה את ראשה הצידה הוסט שערה וחשף אוזן מעוצבת להפליא, יפה וחלקה כאילו זה עתה נוצרה, ובשוליה זהרה פלומה רכה.
היא כיבתה את הגפרור ופלטה עשן בשפתיים מכווצות. אחר כך הביטה בי כאילו שכחה שאני שם. לא יכולתי לראות את עיניה מבעד לעדשות הכהות של משקפי השמש שהרכיבה.
"אתה גר בסביבה?" שאלה.
"אהה." התכוונתי להצביע על הבית שלנו, אבל אחרי כל הפניות שביצעתי בדרך לכאן לא ידעתי היכן הוא נמצא. בסופו של דבר הצבעתי לכיוון כלשהו.
"אני מחפש את החתול שלי," הסברתי וניגבתי את כף ידי המיוזעת במכנסי. "הוא נעלם לפני שבוע. מישהו ראה אותו באזור הזה."
"איזה חתול?"
"זכר גדול. פסים חומים. זנב קצת עקום בקצה."
"שֵם?"
"נובורו. נובורו וָטָאיה."
"לא, לא השם שלך. השם של החתול."
"זה השם של החתול שלי."
"כן? מרשים מאוד!"
"טוב, האמת היא שזה שמו של גיסי. החתול מזכיר לנו אותו. קראנו לחתול על שמו, סתם בתור בדיחה." "איך בדיוק הוא מזכיר לכם אותו?"
"לא יודע. סתם, באופן כללי. ההליכה. והמבט הבוהה."
עכשיו היא חייכה בפעם הראשונה, והחיוך שיווה לה מראה ילדותי יותר. היא היתה לכל היותר בת חמש-עשרה או שש-עשרה. שפתה העליונה, המעוקלת, נטתה כלפי מעלה בזווית משונה. נדמה לי ששמעתי קול שאמר, "גע בי" - קולה של האישה בטלפון. ניגבתי בגב ידי את הזיעה ממצחי.
"חתול עם פסים חומים וזנב עקום בקצה," אמרה הנערה. "מממ... יש לו קולר או משהו כזה?"
"קולר שחור נגד פרעושים."
היא עמדה שם והירהרה במשך עשר או חמש-עשרה שניות, ידה עדיין על השער, ואז השליכה את שארית הסיגריה שלה ומעכה אותה בסנדלה.
"יכול להיות שראיתי חתול כזה," היא אמרה. "אני לא בטוחה בעניין הזנב העקום, אבל זה היה חתול חום מנומר, גדול, ונדמה לי שהיה לו קולר."
"מתי ראית אותו?"
"מתי ראיתי אותו? מממ... לפני שלושה או ארבעה ימים, לא יותר. החצר שלנו משמשת מין דרך ראשית לכל החתולים בשכונה. הם עוברים כאן בדרכם מהחצר של טָקיטָאני לזאת של מִיָאוָוקי."
היא הצביעה לעבר הבית הריק, שבו הוסיפה ציפור האבן לעמוד בכנפיים פרושות; שבט-הזהב הוסיף ללכוד את שמש ראשית הקיץ; והיונה התמידה בהמיותיה החדגוניות בראש האנטנה.
"יש לי רעיון," היא אמרה. "אולי תחכה כאן? כל החתולים עוברים בסופו של דבר דרכנו, בדרך לחצר של מִיָאוָוקי. ומישהו עלול להזעיק את המשטרה אם יראו אותך מסתובב פה ככה. דברים כאלה כבר קרו כאן." היא הבחינה בהיסוסי ואמרה, "אל תדאג, אני לבד פה. שנינו יכולים לשבת בשמש ולחכות שהחתול יופיע. אני אעזור לך. אני רואה שש-שש."
הסתכלתי בשעון. שתיים עשרים ושש. המשימות היחידות שנותרו לי עד שיחשיך היו להכניס את הכביסה ולהכין ארוחת ערב.
נכנסתי בשער והלכתי בעקבותיה. חצינו את הדשא. היא גררה קצת את רגלה הימנית. אחרי כמה צעדים היא עצרה ופנתה אלי.
"עפתי מאופנוע," היא אמרה כאילו היה זה עניין של מה בכך.
עץ אלון גדול ניצב בקצה הדשא. מתחת לעץ היו שני כיסאות בד, ועל אחד מהם היתה תלויה מגבת ים כחולה. על הכיסא השני היו חפיסת "הופ" חדשה, מאפרה ומצית, כתב עת כלשהו ורדיו-טייפ גדול במיוחד. מהרדיו בקעה בשקט מוזיקת רוק כבד. הנערה כיבתה את הרדיו ופינתה לי את הכיסא. ליתר דיוק, היא הפילה את כל הדברים האלה לדשא. מהכיסא יכולתי לראות את חצר הבית הריק - ציפור האבן, שבט-הזהב, גדר הרשת. הנחתי שהנערה התבוננה בי כל אותו זמן שעמדתי שם.
החצר שלה היתה גדולה מאוד. היה בה דשא רחב ומשופע, שקבוצות של עצים מפוזרות בו. משמאל לכיסאות הבד היתה ברֵכת בטון ריקה שתחתיתה חשופה לשמש. הגוון הירקרק העיד על כך שהברכה ריקה ממים כבר זמן רב. ישבנו בגבנו אל הבית, שהציץ מבעד למסך של עצים. המבנה עצמו לא היה גדול ולא מפואר במיוחד, אבל החצר יצרה תחושה של מרחב גדול, והיא היתה מטופחת מאוד.
"חצר גדולה," אמרתי והסתכלתי סביב. "בטח לא קל לטפל בה."
"מן הסתם."
"עבדתי בחברה לכיסוח מדשאות כשהייתי ילד."
"באמת?" היה ברור שמדשאות ממש לא מעניינות אותה.
"את תמיד לבד כאן?" שאלתי.
"כן. תמיד. רק בבוקר ובערב באה עוזרת. במשך היום רק אני כאן. לבד. רוצה משהו קר? יש לנו בירה."
"לא, תודה."
"באמת? אל תתבייש."
הנדתי בראשי. "את לא הולכת לבית ספר?"
"אתה לא הולך לעבודה?"
"אין לי עבודה ללכת אליה."
"פיטרו אותך?"
"משהו כזה. עזבתי לפני כמה שבועות."
"איזה מין עבודה?"
"עוזר במשרד עורכי דין. הייתי הולך למשרדי ממשלה כדי להביא משם מסמכים, מסדֵר חומרים, בודק תקדימים משפטיים, מטפל בעניינים שקשורים לבתי המשפט - דברים כאלה."
"אבל התפטרת."
"כן."
"אשתך עובדת?"
"כן."
היונה בצד השני חדלה ככל הנראה מהמייתה והסתלקה למקום אחר. לפתע חשתי שדומייה עמוקה אופפת אותי. "הנה, משם עוברים החתולים," היא אמרה והצביעה אל הצד הרחוק של הדשא. "רואה את משרפת האשפה בחצר של טָקיטָאני? הם עוברים שם מתחת לגדר, חוצים את הדשא ויוצאים מתחת לשער לחצר ממול. הם הולכים תמיד בדיוק באותו מסלול."
היא הרימה את משקפי השמש על מצחה, ליכסנה מבט אל החצר ואז השיבה את המשקפיים למקומם ופלטה ענן עשן. באותן שניות הבחנתי בחתך של חמישה סנטימטרים ליד עינה השמאלית - חתך שוודאי יותיר צלקת לכל ימי חייה. משקפי השמש הכהים נועדו כנראה להסתיר את הפצע. פניה של הנערה לא היו יפות במיוחד, אבל היה בהן משהו מושך - אולי עיניה הערניות או צורתן המיוחדת של שפתיה.
"שמעת על משפחת מִיָאוָוקי?" שאלה.
"לא, בכלל לא," אמרתי.
"הם אלה שגרו בבית הריק. משפחה הגונה. היו להם שתי בנות, ושתיהן למדו בבית ספר לנערות. למר מִיָאוָוקי היו כמה מסעדות."
"למה הם עזבו?"
"אולי הוא הסתבך בחובות. הם ממש נמלטו - לילה אחד הם פשוט הסתלקו. לפני שנה, נדמה לי. השאירו את הבית ככה, שיירקב וימשוך אליו חתולים. אמא שלי תמיד מתלוננת."
"באמת יש שם כל כך הרבה חתולים?"
הנערה הביטה בשמים כשהסיגריה עדיין בין שפתיה.
"חתולים מכל הסוגים: בלי פרווה, עם עין אחת... ובמקום העין השנייה יש גוש בשר. איכס!"
הינהנתי.
"יש לי קרובת משפחה עם שש אצבעות בכל יד. היא טיפה מבוגרת ממני. ליד הזרת יש לה אצבע נוספת, כמו אצבע של תינוק. היא יודעת לקפל אותה כך שרוב האנשים לא שמים לב לזה. היא נורא יפה."
שוב הינהנתי.
"אתה חושב שזה משהו במשפחה? איך קוראים לזה... תורשתי?"
"אני לא כל כך מבין בתורשה."
היא הפסיקה לדבר. מצצתי את סוכריית הלימון ונעצתי עיניים בנתיב החתולים. עד כה לא הופיע כאן שום חתול. "בטוח שאתה לא רוצה משהו לשתות?" היא שאלה. "אני הולכת להביא לי קולה."
אמרתי לה שאני לא רוצה לשתות.
היא קמה מהכיסא ונעלמה בין העצים, גוררת את רגלה החבולה. הרמתי את כתב העת שלה מהדשא ודיפדפתי בו. להפתעתי זה היה כתב עת של גברים, מהירחונים האלה שעשויים מנייר מבריק. האישה בעמוד האמצעי לבשה תחתונים דקים שחשפו את החריץ ואת שער הערווה שלה. היא ישבה על כיסא גבוה ברגליים פשוקות בזווית מוזרה. נאנחתי, החזרתי את כתב העת למקומו, שילבתי את ידי על חזי ושבתי להתבונן בנתיב החתולים. הנערה חזרה כעבור זמן רב עם כוס קולה. החום התחיל להשפיע עלי. ישבתי בשמש וחשתי שמוחי מתערפל. הדבר האחרון שרציתי לעשות היה לחשוב.
"תגיד," היא חזרה לנושא הקודם, "אם היית מאוהב במישהי והיית מגלה שיש לה שש אצבעות - מה היית עושה?" "מוכר אותה לקרקס," עניתי.
"באמת?"
"לא, מובן שלא," אמרתי. "אני צוחק. לא חושב שזה היה מפריע לי."
"גם אם זה עשוי לעבור בתורשה לילדים שלך?"
חשבתי על זה רגע.
"לא, אני באמת לא חושב שזה היה מפריע לי. מה כבר יכול לקרות בגלל אצבע נוספת?"
"ואם היו לה ארבעה שדיים?"
חשבתי גם על זה.
"לא יודע."
ארבעה שדיים? היא יכולה לפתח את הנושא הזה עד אינסוף. החלטתי לשנות נושא.
"בת כמה את?" שאלתי.
"שש-עשרה," היא אמרה. "בדיוק היה לי יום הולדת. שנה ראשונה בתיכון."
"כבר מזמן את לא הולכת לבית ספר?"
"הרגל שלי כואבת אם אני הולכת יותר מדי. וגם בגלל הצלקת הזאת ליד העין. זה בית ספר נורא קשוח. הם היו מתחילים להציק לי אם היו מגלים שנפצעתי בנפילה מאופנוע. אז אני ב´חופשת מחלה´. מצדי אני יכולה להפסיד שנה. אני לא ממהרת לעלות כיתה."
"לא," אמרתי. "את לא ממהרת."
"בכל אופן, בנוגע למה שאמרת קודם, שאתה מוכן להתחתן עם בחורה עם שש אצבעות, אבל לא עם ארבעה שדיים..." "לא אמרתי דבר כזה. אמרתי שאני לא יודע."
"למה אתה לא יודע?"
"אני לא יודע. קשה לדמיין דברים כאלה."
"אתה יכול לדמיין מישהי עם שש אצבעות?"
"נראה לי שכן."
"אז למה לא ארבעה שדיים? מה ההבדל?"
חשבתי על זה עוד קצת אבל לא מצאתי תשובה.
"אני שואלת יותר מדי שאלות?"
"זה מה שאנשים אומרים לך?"
"כן, לפעמים."
החזרתי את מבטי אל נתיב החתולים. מה אני עושה כאן לכל הרוחות? שום חתול לא הופיע מאז שהגעתי לכאן. ידי עדיין היו שלובות על חזי. עצמתי את עיני למשך חצי דקה. יכולתי לחוש בזיעה הנוצרת באזורים שונים בגופי. השמש זרמה לתוכי בכבדות מוזרה. בכל פעם שהנערה הזיזה את הכוס, צילצלו קוביות הקרח שבתוכה כמו פעמון על צווארה של פרה.
"תישן אם אתה רוצה," היא לחשה. "אני אעיר אותך אם יופיע חתול."
הינהנתי בשתיקה, עיני עצומות.
האוויר עמד. שום קול לא נשמע. היונה נעלמה מזמן. המשכתי להרהר באישה בטלפון. האם באמת הכרתי אותה? שום דבר בקולה או באופן דיבורה לא נשמע לי מוכר. אבל היא בהחלט הכירה אותי. כמו ציור של דה קיריקו: צלה הארוך של האישה נופל על רחוב ריק ומתמתח לעברי, אבל היא עצמה נמצאת הרחק מעבר לטווח השגתי. פעמון צילצל ללא הפוגה באוזני.
"אתה ישן?" שאלה הנערה בקול כה דק, עד שלא הייתי בטוח אם אני באמת שומע אותו.
"לא, אני לא ישן," אמרתי.
"אני יכולה להתקרב? זה יהיה... יותר קל אם אדבר בשקט."ה "אין בעיה," אמרתי, עדיין בעיניים עצומות.
היא קירבה את כיסאה עד שנגע בכיסאי בנקישת עץ יבשה.ה מוזר, קולה של הנערה נשמע שונה לגמרי כשהקשבתי לה בעיניים עצומות.ה "אני יכולה לדבר? אני אדבר ממש בשקט, ואתה לא צריך לענות. אתה יכול אפילו להירדם, לא אכפת לי."
"בסדר," אמרתי.
"כשאנשים מתים זה כל כך חזק."
פיה היה עכשיו ליד אוזני, והמילים חדרו לתוכי עם נשימתה החמה והלחה.
"למה?" שאלתי.
היא הניחה אצבע על שפתי, כאילו רצתה לחתום אותן.
"בלי שאלות," אמרה. "ואל תפקח עיניים. בסדר?"
השבתי בהנהון רפה. רפה כמו קולה.
היא הסירה את אצבעה משפתי והניחה אותה על מפרק ידי.
"הלוואי שהיה לי אִזמל. הייתי חותכת אותו ומסתכלת פנימה. לא בַגופה... בגוש המוות. אני בטוחה שיש משהו כזה. משהו עגול ורך כמו כדור ספוג עם גרעין קטן וקשה של עצבים מתים. אני רוצה להוציא את זה מתוך אדם מת ולחתוך ולהסתכל פנימה. תמיד שאלתי את עצמי איך זה. אולי זה נוקשה כמו משחת שיניים שהתייבשה בתוך השפופרת. נוקשה כזה, מה אתה אומר? לא, אל תענה. רך מבחוץ אבל ככל שנכנסים עמוק יותר, זה נעשה נוקשה יותר. אני רוצה לחתוך את העור ולהוציא את החומר הרך, ובעזרת אזמל ומרית לחדור פנימה, קרוב ככל האפשר למרכז, אל החומר ההולך ומתקשה, עד שמגיעים לגרעין הזעיר. הוא כל כך זעיר, כמו כדור זעיר, וממש קשה. ככה זה חייב להיות, מה אתה אומר?"
היא כיחכחה כמה פעמים.
"רק על זה אני חושבת בתקופה האחרונה. אולי כי יש לי כל כך הרבה זמן. כשאין מה לעשות המחשבות מגיעות רחוק, ממש רחוק, שכבר אי אפשר לעקוב אחריהן עד הסוף."
היא הסירה ממני את אצבעה ושתתה את שארית הקולה שלה. ידעתי שהכוס ריקה לפי צליל הקרח.
"אל תדאג לחתול - אני מסתכלת. אני אודיע לך אם נובורו וטאיה יופיע. תמשיך לעצום עיניים. אני בטוחה שנובורו וטאיה מסתובב פה באזור. הוא עשוי להגיע בכל רגע. הוא יבוא. אני יודעת שהוא יבוא - דרך הדשא, מתחת לגדר, כשהוא עוצר לרחרח את הפרחים שבדרך - נובורו וטאיה מתקרב אלינו לאט לאט. תדמיין אותו ככה, תראה את התמונה שלו בראש שלך."
ניסיתי לדמיין את דמותו של החתול, אבל כל מה שהצלחתי לצייר לעצמי היה תצלום מטושטש וחשוך. אור השמש שחדר לעפעפי עירער את האפלה שבתוכי והעצים אותה, ולא איפשר לי לראות את דמותו של החתול בבירור. ראיתי רק דיוקן פגום, תמונה מוזרה ומעוותת, תווים ייחודיים מסוימים הדומים במקצת למקור. החלקים החשובים ביותר נעדרו. לא יכולתי להיזכר אפילו כיצד נראה החתול שלנו כשהוא הולך.
הבחורה שוב הניחה את אצבעה על מפרק כף ידי וציירה בה תרשים מוזר ולא ברור. כמו מתוך רפלקס זרמה אל תוך תודעתי אפלה מסוג חדש, שונה באיכותה מזו שחשתי עד אותו רגע. ככל הנראה התחלתי להירדם. לא רציתי שזה יקרה, אבל לא יכולתי להתנגד. חשתי שגופי הוא גווייה - גווייה של מישהו אחר - השוקעת עמוק בכיסא הבד. באפלה ראיתי את ארבע רגליו של נובורו וטאיה, ארבע רגליים חומות ודוממות ובקצותיהן ארבע כפות רכות עם כריות תפוחות, דמויות גומי, שפסעו על הקרקע, במקום כלשהו, בדממה מוחלטת.
אבל היכן?
"זה ייקח רק עשר דקות," אמרה האישה בטלפון. לא, היא ודאי טעתה. לפעמים עשר דקות אינן עשר דקות. הן יכולות להימתח ולהתכווץ. את זה ידעתי בוודאות.
כשהתעוררתי הייתי לבדי. כיסאה של הנערה, שעדיין נגע בכיסאי, היה ריק. המגבת והסיגריות וכתב העת היו שם, אבל לא הכוס ולא הרדיו-טייפ.
השמש החלה לשקוע במערב, וצל של ענף אלון הזדחל על ברכַי. השעון שלי הורה ארבע ורבע. הזדקפתי בכיסא והסתכלתי סביב. דשא רחב, ברֵכה יבשה, גדר, ציפור אבן, שבט-זהב, אנטנת טלוויזיה. אבל שום זכר לחתול. או לנערה.
העפתי מבט אל נתיב החתולים וחיכיתי שהנערה תחזור. חלפו עשר דקות ואף אחד מהם לא הופיע - לא החתול ולא הנערה. שום דבר לא זז. הרגשתי כאילו הזדקנתי מאוד בשנתי.
נעמדתי והתבוננתי בבית, שלא הראה שום אות של נוכחות אנושית. בחלון, שבלט מקיר הבית, השתקף בוהק השמש ששקעה במערב. נואשתי מלהמתין. התחלתי לחזור הביתה. חציתי את הדשא לעבר הסמטה. אמנם לא מצאתי את החתול - אבל ניסיתי כמיטב יכולתי.
כשהגעתי הביתה הכנסתי את הכביסה פנימה והכנתי ארוחה פשוטה. הטלפון צילצל שתים-עשרה פעמים בחמש וחצי, אבל לא עניתי. גם לאחר שהצלצול פסק, השתהה צליל הפעמון באפלולית הערב הביתי כמו אבק המרחף באוויר. שעון השולחן טפח בקצות טפריו הנוקשים על לוח שקוף ששט בחלל.
למה שלא אכתוב שיר על הציפור המכנית? חשבתי על זה, אבל השורה הראשונה סירבה לצוץ. ובכלל, איך יכולות נערות תיכון ליהנות משיר על ציפור מכנית?
קומיקו חזרה הביתה בשבע וחצי. במהלך החודש האחרון התאחרה חזרתה הביתה. כבר כמה פעמים שבה הביתה אחרי שמונה ואפילו אחרי עשר. עכשיו, כשממילא נשארתי בבית והכנתי את ארוחות הערב, היא לא היתה חייבת למהר. חסר להם כוח אדם, ובאחרונה חלתה אחת העובדות ונעדרה מהמשרד.
"מצטערת," היא אמרה. "העבודה פשוט לא נגמרת, והבחורה הזאת שעובדת במשרה חלקית פשוט לא שווה כלום." הלכתי למטבח והכנתי דג מאודה בחמאה, סלט ומרק מיסו. קומיקו ישבה,
מותשת, ליד שולחן המטבח.
"איפה היית בחמש וחצי?" היא שאלה. "ניסיתי לטלפן, להודיע שאאחר." "החמאה נגמרה. הלכתי לחנות," שיקרתי.
"היית בבנק?"
"כן."
"והחתול?"
"לא מצאתי אותו. הלכתי לבית הריק, כמו שאמרת, אבל שום סימן לחתול. אני בטוח שהוא הלך רחוק יותר." היא לא אמרה כלום.
כשסיימתי להתרחץ אחרי הארוחה, קומיקו ישבה בסלון באורות כבויים. באפלה, כפופה בחולצתה האפורה, היא נראתה כמו איזה מטען שהושאר במקום הלא נכון.
ניגבתי את שערי במגבת והתיישבתי על הספה מול קומיקו.
בקול שבקושי יכולתי לשמוע היא אמרה, "אני בטוחה שהחתול מת."
"אל תדברי שטויות," השבתי. "אני בטוח שהוא עושה חיים באיזשהו מקום. בקרוב הוא יהיה רעב ויחזור. אותו דבר כבר קרה פעם, זוכרת? כאשר גרנו בקואֵנג´י..."
"הפעם זה שונה," היא אמרה. "הפעם אתה טועה. אני יודעת את זה. החתול מת ועכשיו הוא נרקב בעשב. הסתכלת שם בעשב ליד הבית הריק?"
"לא, לא הסתכלתי. הבית אולי ריק, אבל הוא שייך למישהו. אני לא יכול סתם לפרוץ לשם."
"אז איפה כן חיפשת את החתול? אני בטוחה שבכלל לא חיפשת. בגלל זה לא מצאת אותו."
נאנחתי ושוב ניגבתי את שערי במגבת. התחלתי לדבר אבל ויתרתי, כי פתאום ראיתי שקומיקו בוכה. היה אפשר להבין אותה - קומיקו אהבה את החתול. הוא הצטרף אלינו קצת אחרי החתונה ומאז היה איתנו. השלכתי את המגבת לסל הכביסה באמבטיה וניגשתי למטבח להביא בירה קרה. איזה יום מטופש זה היה: יום מטופש של חודש מטופש בשנה מטופשת.
נובורו וטאיה, איפה אתה? האם שכחה הציפור המכנית למתוח לך את הקפיץ?
המילים הופיעו בראשי כמו שורות של שיר.
נובורו וטאיה,
איפה אתה,
האם שכחה הציפור המכנית
למתוח לך את הקפיץ?
כשסיימתי מחצית מהבירה החל הטלפון לצלצל.
"תעני בבקשה," צעקתי אל תוך אפלת הסלון.
"לא," אמרה. "תענה אתה."
"לא רוצה."
הטלפון המשיך לצלצל ועירבל את האבק שריחף באפלה. איש מאיתנו לא הוציא הגה. שתיתי מהבירה שלי וקומיקו המשיכה לבכות ללא קול. ספרתי עשרים צלצולים - וויתרתי. לא היה טעם לספור לנצח.
תקראו ותהנו ממנוו,אחד הטובים שקראתי.
_____________________________________
מתי הבנתי שאני אלוהים? ובכן, יום אחד כשהתפללתי, שמתי לב שאני מדבר אל עצמי (ניקולס פטרסון)
נערך לאחרונה ע"י snow בתאריך 11-06-2006 בשעה 06:34.
|
|
ראשי
צ'אט
חוויה אדירה.
מצב כלאיים
