על הראיס, מתוך נקודת השקפה ברורה, מימין

מאת דני רובינשטיין

ערפאת האיש ומלחמתו בישראל


אפרים קארש. הוצאת מעריב ומרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים, אוניברסיטת בר-אילן, 298 עמ', 89 שקלים

הספר על יאסר ערפאת שחיבר הפרופסור אפרים קארש, ישראלי החי בלונדון ובפינלנד ומכהן כראש התוכנית ללימודים ים-תיכוניים באוניברסיטת לונדון, מצטרף לשורה ארוכה של ספרים שנכתבו על המנהיג הפלסטיני שהשפיע בדורנו יותר מאחרים על הגורל הפלסטיני, וגם על גורלנו, הישראלים. הספר הופיע בעיתוי יוצא מהכלל, ממש בימי גסיסתו ומותו של ערפאת, והוא נסמך על שפע גדול במיוחד של מקורות.

על ערפאת נכתבו עשר ביוגרפיות והוא גיבורם, קרוב לוודאי, של מאות ספרים, ואלפים רבים של מאמרים. כמי שניסה לתהות על דמותו של ערפאת, אני יכול להעיד שחומר עליו לא חסר. ההיפך הוא הנכון. הבעיה הקשה היא למיין את הכמות האדירה של הפרסומים על אודותיו, לברור בין עיקר לטפל, ולמצוא את הנוסחה הנכונה לשפוט אותו ואת מעשיו.

על רקע זה מוזר למצוא בספר זה כל כך הרבה טעויות ואי דיוקים. על אמו של ערפאת נאמר, למשל, שהיא "זידה - בת משפחת סעיד הירושלמית". קשה להבין מהיכן נלקחו השמות הללו. באינספור הפרסומים על תולדות חייו של ערפאת מופיע שם אמו זהווא, ועל שמה קרא ערפאת לבתו היחידה שנולדה ב-1995. האם היתה בת למשפחה ידועה וחשובה בירושלים, משפחת אבו-סעוד. זו דוגמה אחת מני רבות. השמות בספר משובשים: איקרימה במקום עכרמה, סיאח במקום סאיח. הכתיב איננו אחיד: פעם דחלן ופעם דחלאן, פעם חאלד ופעם חלד. טעויות כאלה אינן בהכרח רק עניין של כתיב. הן עלולות לעורר את המחשבה שהדברים נכתבו בחופזה וכלאחר יד. אבל הן אינן הבעיה העיקרית של הספר. אפרים קארש כותב על ערפאת ועל כל חבריו להנהגה הפלסטינית מתוך השקפה ומגמה פוליטיות ברורות. אין אצלו ספקות.

לכאורה אין רע בכך. לגיטימי, ולפעמים אפילו רצוי, שלכותב תהיה השקפת עולם מסודרת. אבל כתיבתו של קארש מלאה בקביעות סתמיות ובדימויים מרגיזים. מהשורה הראשונה ועד לאחרונה בספר מובעת בו עמדה שאפשר להגדירה ימנית קיצונית, שלפיה ערפאת, בחותמו על הסכם אוסלו, חיקה את אדולף היטלר שחתם על הסכם מינכן, ואמירותיו של שמעון פרס מזכירות לקארש את נוויל צ'מברלין, שעל ערש דווי אמר כי "לו רק היטלר נמנע מלשקר לי, הכל היה בסדר" (עמ' 149-148). יצחק רבין ושמעון פרס הם בעיניו "פוליטיקאים העלולים להתגלות כמי שהימרו על גורל עמם", ובמקום אחר נכתב כי רבין דבק בערפאת "במעין היגיון מעוות".

במשפט הפותח את הספר כותב קארש שאירועי הדמים של השנים האחרונות הם פרי מהלך מתוכנן ויזום של ערפאת ואנשיו. השקפה זו, אשר לה שותפים בוודאי רבים בישראל, מלווה את כל הספר, ואין בו שום ניסיון להתמודד עם נתונים הסותרים זאת - למשל תעשיית התיירות הפלסטינית. מ-1997 ועד שנת 2000 כלומר ממש עד יום תחילת עימותי הדמים של אינתיפאדת אל-אקצה, השקיעו ערפאת והרשות הפלסטינית, וכן אלפי אזרחים פרטיים פלסטינים, כשלושה מיליארד דולר במפעלי תיירות. אם בודקים, למשל, את ההשקעות הפלסטיניות בפרויקט "בית לחם אלפיים", שנועד להכשיר את העיר לקליטת המוני תיירים בשנת המילניום, אפשר לעמוד על היקף הפעילות. בבית לחם נבנו בתי מלון חדישים, תחנת אוטובוסים מודרנית, מרכז לכינוסים, חנויות ומסעדות. כך היה גם ביריחו, ברמאללה ואפילו בחוף עזה. משפחת סנקרוט מחברון, למשל, בנתה רכבל ממעיין אלישע ביריחו לפסגת האתר הנוצרי הידוע קרנטל בהשקעה של מיליונים. שפיכות הדמים הורידה את כל המיליארדים הללו לטמיון.

ערפאת ואנשיו ידעו את מה שיודע כל מלצר מתחיל בבית מלון, שהפגזות ויריות מחסלות באחת את תעשיית התיירות. הם היו צריכים להיות מטורפים כדי להשקיע הון עתק בתיירות ובאותו הזמן לתכנן את מאבק הטרור והדמים במדינת ישראל. בעזה מפרקים בשנים האחרונות משאיות ישנות או גונבים תמרורי דרכים בנגב ומבריחים לעזה, כדי להשתמש בחלקים לייצור רקטות הקסאם. אם מתקפת הטרור הפלסטיני היתה אכן פרי מהלך יזום ומתוכנן, כפי שקובע קארש, יכלו הפלסטינים בעזה להפריש רק עשירית אחוז מהכסף שהשקיעו במלונות העומדים ריקים, ולקנות צינורות כדי שישמשו לשיגור הרקטות. מדוע לא עשו זאת? מפני שנסיבות פרוץ עימותי הדמים אינן כה חד-משמעיות כפי שהן מתוארות בספר.

מה שמפריע לא פחות לקביעה שערפאת וחבריו תיכננו ויזמו את האירועים הוא העובדה שהם דחו, בסופו של דבר, את ההסדר שהציעו להם ראש הממשלה אהוד ברק והנשיא קלינטון בקמפ-דייוויד, ולפיו היו מקבלים מדינה בעזה וב-92% אחוז משטח הגדה, ובירתה בירושלים. עובדה זו מנוסחת בצורה חדה בעמוד הראשון של הספר, וממנה אפשר להסיק שערפאת ועוזריו הם אנשים נטולי בינה; שהרי הם פתחו במלחמת הטרור שלהם בישראל כשלרשותם רק 18% משטח הגדה (שטחי A) ועוד שטחים בגודל דומה עם מינהל אזרחי בלבד. אילו היה קצת שכל בקודקודם, היה עליהם לקחת את 92 האחוזים שהציעו להם ולהתחיל במלחמת הטרור שלהם מנקודת פתיחה טובה פי כמה. מדוע לא עשו זאת?

השקפת העולם הפוליטית של המחבר גם מדריכה אותו שלא להזכיר כלל את הטבח שביצע ברוך גולדשטיין במתפללים המוסלמים במערת המכפלה בחברון בחודש הרמדאן של 1994. לאחר הטבח הזה התחילו פיגועי המתאבדים המפורטים בספר אחד לאחד. הוא גם אינו טורח להזכיר את יגאל עמיר ואת רצח רבין, וגם לא את העובדה שבמשך שנות תהליך השלום הוכפל מספר המתנחלים הישראלים בגדה, מ-100 אלף ל-200 אלף.

כל האשמה בשפיכות הדמים מוטלת בספר, באופן מוחלט ומלא, על כתפי ערפאת ומרעיו. הם אשמים במספר הקורבנות הגדול אצלם, ואף מרוצים מנפילתם של עוד ועוד קורבנות. כך היה מהיום הראשון למלחמה, נכתב בספר, כאשר שוטרים ישראלים פתחו באש בהר הבית "וסיפקו לערפאת את מנת השאהידים הראשונה שלו", כפי שכותב קארש. כלומר, ערפאת רצה שאנשיו ימותו, הוא רצה שאהידים, כי הדבר מוסיף שמן למדורת המלחמה שלו, והשוטרים הישראלים, המותקפים במטר אבנים, מילאו (מדוע בעצם?) את רצונו.

לשרטוט דמותו של ערפאת על רקע השנים האחרונות, האיומות, מאז עליית אריאל שרון להר הבית, דרושה כתיבה רצינית יותר. בין אם המחקר נכתב על רקע השקפה ימנית או שמאלית, עליו להיות ספקני, קפדני ומכובד, ולא זה הדבר שנעשה שבספר. אי אפשר להתייחס לעראפת ולהתעלם לגמרי מהנסיבות בהם פעל, וממה שהצליח לעשות למען האנשים אותם הנהיג. גם אם מנקודת מבט ישראלית מעשיו ותוצאותיהם פסולים, אין זה קנה המידה היחיד או החשוב ביותר להערכתם בספר בעל יומרה אקדמית.


http://www.haaretz.co.il/hasite/pag...SubContrassID=0

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.