החיילים קוראים לזה ''קליעה למטרה'' - בהתחלה יורים רק על פי פקודה ורק על איתורים ברורים. אחרי כמה שבועות זה משתנה. מתחילים להשתעמם ופוזלים קצת ימינה ושמאלה, מחפשים "אתגרים", משפרים את הקליעה.

''אנשים אומרים 'ואללה, משעמם לירות על איתורים', אז מתחילים לירות בצרורות. אפילו במקל"ר, שהוא נשק מאוד לא מדויק. יורים על רכבים, על מנורות, יורים ויורים. מה שבא". כך מספר סמ"ר (מיל.) יהודה שאול, לוחם לשעבר בחטיבת הנח''ל.

יהודה, ממקימי תנועת 'שוברים שתיקה', מעיד על מקרים של ירי ללא הבחנה, הנהפך מהר מאוד למשחק. ''יש בית שעומד בצד, אז כל פעם שיורים עלינו אנחנו מכלים עליו את זעמנו. אתה לא שואל אם יש בבית אנשים או אין, זה דבר יומיומי, מדרון חלקלק. אנשים מתחילים לשאול 'אני יכול לפוגע בצמיג של הרכב, או לא יכול, אני יכול לפגוע בפנס?'. זה משחק שכולם לקחו בו חלק, הקליעה למטרה הזאת. משחק שהיה ידוע לכל".

נדפק לו השכל

סמ"ר (מיל'), צנחנים: "בחברון, היינו יורים כדי להראות להם שאנחנו "התחלנו" את הערב. ברוב המקרים זה היה כתגובה לירי, אבל לפעמים גם כסתם מפץ. היינו שומעים רעש ומתחילים לירות. יש זיהוי מבניין, מתחילים לירות''.

''באחד המקרים היינו צריכים להוריד פנס שהאיר. מישהו ירה לעברו ולא הצליח לפגוע במדויק. פתאום אנחנו קולטים אש מאחורי הפנס, כמו פיצוץ קטן כזה ואז מדורה. זה היה ממרחק גדול, קילומטר ויותר''.

''התצפיתנים התחילו להיקרע מצחוק. הם הריצו אחורה את מכשיר ההקלטה, והראו לנו מאחורי הפנס מכונית. פתאום בום. המכונית מתפוצצת. אחד החבר'ה נכנס לקטע, נדפק לו השכל. "אני רוצה לפוצץ מכוניות", כל מכונית שהוא ראה, "תפוצצו לי אותה".


ביצענו פקודות

סמ"ר (מיל'), שריון: השתחררתי השנה מפלוגה מבצעית. בתקופת ''חומת מגן'' עברה עלי תקופה מאוד קשה, הייתי קצת בשוק ולא הכרתי בדיוק את המציאות. יום אחד אתה בבלאטה, אחרי זה עובר לטול-כרם, קלקיליה. ישן במקום אחד ומתעורר במקום אחר''.

נכנסנו לבלאטה עם כוחות מאוד גדולים של נגמ"שים והנדסה קרבית, אני תפקדתי כנהג בטנק של המ"פ. הדבר הראשון שעשינו כשנכנסנו היה לשחרר פגז. בלי לראות שום דבר, אף נפש חיה לא הסתובבה ברחוב. המ"פ אמר שיש לנו אישור מדרגים גבוהים, מאלוף פיקוד או משהו כזה, ואמר לתותחן 'תירה פגז'. התותחן לא ראה שום דבר במערכת ראיית הלילה, אז הוא שאל את המ"פ 'על מה לירות'?'' התשובה שהגיעה היתה 'לא משנה על מה'. התותחן שם את הבקר על פח גדול, וירינו פגז סתם. היה פיצוץ רציני, והחבר'ה היו מבסוטים, זה יצר מעין שמחה כזאת, אדרנלין''.

''בפעם אחרת, טנק בפיקוד סמל מחלקה רצה לבדוק את המדוכות. אז מה הוא עשה? ירה לעבר שדה של איזה בחור, שרף את כולו, פשוט ככה. התחילה שריפה רצינית, והתושבים היו צריכים לכבות אותה. אלו דברים שפשוט לא האמנתי עד הרגע ההוא שאפשר לעשות אותם. דברים שאז נראו לי משהו מאד שגרתי, שכאילו צריכים לעשות בלי לשאול יותר מדי שאלות. פשוט ביצענו פקודות. לא נעים לי להגיד את זה, אבל פשוט ביצענו פקודות".

http://www.nrg.co.il/online/1/ART/844/803.html