ההסלמה בצפון היא תוצאה של ההדחקה

יום שני, 17 ביולי 2006, 6:18 מאת: עמוס הראל ואבי יששכרוף, מערכת וואלה!



ישראל הסתכלה על צמיחת מערך הרקטות של חיזבאללה במבט אינטלקטואלי כמעט, וסרבה להתייחס לאיום הנבנה לאורך הגבול



1. מאיפה הגיעו פתאום הרקטות? במשך שש שנים היה מערך הרקטות של חיזבאללה בלבנון כתובת קבועה ללעג העיתונות. תמיד נמצאו מי שהסבירו, שמערכת הביטחון מנפחת איום שולי. מאיפה יודע אמ"ן שלארגון החיזבאללה יש 12 אלף רקטות מסוגים שונים, וכיצד תפח פתאום המספר מ-11 אלף רק כמה חודשים קודם לכן, הם תהו. בימים האחרונים, המערך "הדמיוני" של חיזבאללה מתגלה כמוחשי למדי, והתוצרת שלו נוחתת בחיפה, בצפת ובטבריה.



ההדחקה לא היתה נחלת התקשורת בלבד. גם המדינאים, ואפילו כמה מקציני המטכ"ל, לא העמידו את הסוגיה בראש סדר היום. יציאת הצבא מלבנון, לאחר 18 שנה של הקזת דם ממושכת, לוותה בתחושה כה גדולה של הקלה - עד שכל דיון במה שהותירה ישראל מאחוריה בדרום לבנון נחשב לטרחנות לשמה. חסן נסראללה המשיך לאגור רקטות, שהתקבלו בשדות התעופה של ביירות ודמשק בטיסות שבועיות מאיראן, וישראל עקבה מרחוק בסקרנות כמעט אקדמית.



צמיחת מערך הרקטות - האיום ארוך הטווח והרחוק יותר בזמן - סיפקה חלק מההצדקה לחוסר המעש גם כלפי מה שקרה מתחת לאפנו לאורך הגבול. בשבועות שלאחר נסיגת ישראל מדרום לבנון, במאי 2000, התפתח פולחן חדש במדינה המשוחררת. מאות, ביניהם אפילו האינטלקטואל הפלסטיני הפרופ' אדוארד סעיד, נהרו לשער פאטמה שליד מטולה כדי ליידות אבנים בחיילים הישראלים.



צה"ל, בתגובה, כלא את החיילים בכלוב מתכת ואחר כך הרחיק את המוצב מהגבול כדי למנוע חיכוך. ואם צה"ל נמנע מחיכוך, חיזבאללה דווקא חיפש אותו. בשנים הבאות נפרשו עשרות עמדות של הארגון השיעי לאורך הגבול. כמה פעמים שימשו העמדות נקודות יציאה לפיגועי ירי ולניסיונות חטיפה של חיזבאללה. צה"ל הגיב, במקרה הטוב, בירי אל העמדות. אך בכל המקרים הוא איפשר למחבלים לחזור לגדר בשוך התקריות.



החשש מהרעשת רקטות מלבנון, בתגובה לצעדים נרחבים יותר, הגביל את התגובה הישראלית. היתה במטכ"ל אסכולה שגרסה כי חיזבאללה מרוסן כעת לנוכח תהליכים אזוריים שונים, וממילא לא יעשה בהן שימוש.



תחקיר החטיפה בזרעית בשבוע שעבר חושף ליקויים ראשונים בתפקוד הכוחות, אבל חמורה מהם ההשלמה הישראלית עם נוכחות חיזבאללה לאורך הגדר: לא תהיה זו הגזמה לומר שחרצה מראש את גורלם של אנשי המילואים, ההרוגים והחטופים.




טראומת לבנון




2. טראומת לבנון. בין מארס 2001 לינואר 2006 ניהל את ישראל האיש היחיד שלא יכול היה, בשום אופן, להורות על כניסה קרקעית (אפילו מוגבלת) לשטח לבנון. בעבור ראש הממשלה הקודם, אריאל שרון, זה היה קו שלא ניתן לחצותו. עם השנים, נוספו לרתיעה הבסיסית עוד נימוקים: מהרצון להימנע מפתיחת חזית שנייה לנוכח התלקחות האינתיפאדה בשטחים, ועד הדאגה לשלום הצימרים בגליל.



גם במטכ"ל לא היתה התלהבות גדולה מכניסה ללבנון. בעבור מרבית האלופים, שהתגייסו אחרי מלחמת יום הכיפורים, מלחמת השולל ב-82' היתה חוויה מעצבת. הם לא רצו לראות את בניהם שוקעים שוב באותה שלולית. גם עכשיו, כשנפתחה הלחימה, ההסתייגות מהכנסת כוחות חי"ר ושריון עודנה גדולה.



בצה"ל, כמו בצבא האמריקאי, גבר בשנים האחרונות האמון בכוחה של הלחימה מנגד, האווירית ועתירת הטכנולוגיה, המתנהלת מרחוק. בשלב זה, הצבא ממליץ להסתפק בהפעלת כוחות קומנדו קטנים לפשיטות מוגבלות. במטכ"ל מעדיפים שעיקר המערכה תיעשה מהאוויר.









3. נקודת הסיום. יש בימים אלה בלבול מסוים, שנובע גם מהיקף הלחימה וגם משפע המטרות שהדרג המדיני והמטכ"ל מעמיסים על שני המבצעים, בלבנון וברצועת עזה. צה"ל צריך לנצח בלבנון, אבל להשאיר לחיזבאללה איזשהו פתח הגיוני, שיאפשר לו להשלים עם סדר חדש, שבמסגרתו הממשלה בביירות תיקח את המושכות לידיה גם בדרום. הוא נדרש להרתיע מפני ירי רקטות קסאם מעזה, ולהחליש את ממשלת החמאס - אבל להותיר כתובת חלופית ברשות, אולי בדמות היו"ר אבו מאזן.



פני המערכה, שהסלימה מאוד מאז יום שישי, טרם התבהרו. ישראל נוחלת אבידות (27 הרוגים ושלושה חטופים עד אמש). ואילו חיזבאללה רושם הישגים מורליים לא מבוטלים, כשנסראללה מנהל בחוכמה את המלחמה הפסיכולוגית של ארגונו. יש לו עדיין קלפים ביד. מדי יום מתרחש מהלך חדש, נפתחת חזית חדשה: החטיפה, הסטי"ל, הקטיושות לפיקוד הצפון בצפת וירי הרקטות לחיפה.



מנגד, לבנון חווה עכשיו חלק ניכר מעוצמתה של מכונת מלחמה קטלנית. כפרי הדרום ננטשו, ויישובים המזוהים עם חיזבאללה נכתשים בברוטאליות. המראות משכונת דאחייה בביירות משאירים רושם לא מבוטל בעולם הערבי. הבניינים, ששוטחו לקרקע בעשרות טונות של פצצות, שולחים מסר מרתיע למזרח התיכון כולו. הפלשתינאים, במיוחד, רושמים לפניהם את התוצאות. בכירים בפתח דיברו אתמול, במידה מסוימת של סיפוק, על הלקח שצריך להפיק מכך החמאס אם ימשיך בהפצצות על שדרות ואשקלון.



נסראללה מדבר שנים על חולשתה של החברה הישראלית, אבל כאן עשוי להתרחש "אפקט קורי העכביש" במהופך. אם יקרוס תחת הלחץ של צה"ל (וזו אפשרות, חרף נאומו הלוחמני מהבונקר), תהיה לכך השפעה על ארגוני טרור אחרים.



אולם, כשאלה יחסי הכוחות, ייתכן שמסתמן כאן גם מועד סיום קרוב למבצע. לנוכח ההרס בביירות ובדרום, הקהילה הבינלאומית עתידה להתערב. הצבא, שעסוק כל העת גם בחשיבה על היום שאחרי, מתלבט כעת בעוד סוגיה: האם כניסה קרקעית מוגבלת ללבנון תפרוץ טאבו באופן שיסייע לו בעתיד. בשטחי הרשות בעזה, הדבר קורה כבר שבועיים וחצי ומקל גם על המענה ההגנתי של ישראל להתקפות מהרצועה. בלבנון, מול מדינה של ממש, זו מטרה קשה יותר להשגה.

שלשה סימנים יש באומה זו: רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים. כל שיש בו שלשה סימנים הללו ראוי להדבק באומה זו. (תלמוד - יבמות עט, א)

יֵבֹשׁוּ וְיִסֹּגוּ אָחוֹר כֹּל שֹׂנְאֵי צִיּוֹן (תהילים קכט, ח)

שאלה: עכשיו, שרוב רובו של העם כבר הבין את הטעות הנוראית שבתוכנית ההתכנסות, האם יש טעם להמשיך להטיף. אולי זה זריית מלח על הפצעים.


התשובה היא שלמרות שיש קצת הזזה, ואלו שדגלו בבריחות ונסיגות ולתת לאויב להתעצם, כבר הבינו קצת את טעותם, בכל זאת צריכים לא להרפות מהם, בכדי שהתשובה שלהם תהיה עוד יותר כנה ואמיתית.



דוגמה לזה מצינו בתורתנו הקדושה בפרשת מקץ:

כא וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו, אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל-אָחִינוּ, אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ, וְלֹא שָׁמָעְנוּ; עַל-כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ, הַצָּרָה הַזֹּאת. כב וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר, הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל-תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד--וְלֹא שְׁמַעְתֶּם; וְגַם-דָּמוֹ, הִנֵּה נִדְרָשׁ.

למה ראובן היה צריך לזרות כאילו עוד מלח על הפצעים של האחים שכבר התחרטו ממכירתו של יוסף? זה היה בכדי שהתשובה שלהם תהיה עוד יותר כנה מעומק הלב.

כל השמאלנים שבלבלו את היוצרות שכאילו אין להם שום אויב רק המתנחלים, עכשיו השמאל בשלטון ועומדים מול אויב הכי אכזרי. עכשיו צריכים עוד פעם לשנן להם: אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל-אָחִינוּ (אחינו בני ישראל המתנחלים שגירשנו אותם באכזריות, ודרכנו עליהם עם סוסים), אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ, וְלֹא שָׁמָעְנוּ; עַל-כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ, הַצָּרָה הַזֹּאת. כב וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר, הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם (אמרנו לכם...) לֵאמֹר אַל-תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד--וְלֹא שְׁמַעְתֶּם; וְגַם-דָּמוֹ, הִנֵּה נִדְרָשׁ.


הסתייגות: המשפט "אמרנו לכם" אפשר להגיד רק למי שכבר מוכן להבין את טעותו. ה"אמרנו לכם" יעזור לו להחדיר עוד יותר לעומק התודעה עד כמה הוא פשע כשלא רצה להשמע להגיון. אבל מי שלא רוצה להבין את טעותו, אין טעם להטיף לו, כמו שנאמר "אל תוכח לץ".

שלשה סימנים יש באומה זו: רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים. כל שיש בו שלשה סימנים הללו ראוי להדבק באומה זו. (תלמוד - יבמות עט, א)

יֵבֹשׁוּ וְיִסֹּגוּ אָחוֹר כֹּל שֹׂנְאֵי צִיּוֹן (תהילים קכט, ח)

מפקדים טיפשים... פשוט להכנס קרקעית ולא לחזור על טעויות העבר כאילו מה זה בלתי אפשרי?