 |
29-12-2004, 10:01
|
|
|
|
חבר מתאריך: 22.03.03
הודעות: 22,094
|
|
|
אברהם תירוש*: דיקטטורה של המיעוט
הגברת צילה וייס, שבבעלותה חנויות בגדים בירושלים, נושאת על גבה חטא נורא. היא נשואה לרב הצבאי הראשי, תת-אלוף ישראל וייס, שבמסגרת תפקידו יצטרך לטפל בנושאים דתיים הקשורים בפינוי גוש קטיף, כמו העברת גופות הקבורים שם והעתקת בתי הכנסת.
ועל חטא זה, נמנו וגמרו תושבים מגוש קטיף, ראוי להטיל עליה חרם ונידוי ושמתא, ולא לעבור את סף חנויותיה.
לא חשוב שהגברת וייס אינה תומכת כלל בהתנתקות. לא משנה שאין לה שום קשר לפעילות של בעלה. מאחר שהרב הצבאי לא נכנע לאיומים, ללחצים ולהפגנות נגדו, ואינו פורש מתפקידו, אז, על משקל אמירתו האנטישמית של הגנרל הבריטי בארקר, "הכה את היהודי בכיסו", או הכה את אשתו, או את שניהם גם יחד.
עוד מהלך ברוטלי מבית מדרשם של המתנחלים, שעל-פי התסריט הקבוע יסתייגו ממנו מנהיגיהם היום-מחר-מחרתיים, ויגידו שהוא אינו ראוי ומזיק לעניינם. כמו החרם על תנובה, בגלל דעתו הפרטית של מנכ"לה, כמו האיומים על חיי יונתן בשיא, כמו הטלאי הכתום, כמו משמרת מחאה שהופכת - בתכנון מראש - להפגנה סוערת, כמו ההצקות למתיישבים שמוכנים להתפנות, כמו הטלת סנקציות למיניהן על כל מי שמשמיע דעה אחרת. והכל, כמובן, בשם הדמוקרטיה, שהם אינם חדלים לקונן שהיא נשללת מהם. רבים מתומכי ההתנתקות מוכנים לגלות אהדה והבנה לצרתם ולכאבם של אנשים, ולכבד את זכותם למחאה. אבל המתנחלים מעדיפיםחציית קווים אדומים.
מי שקורא להפרת חוק, מי שמחרים אישה בגלל תפקידו הממלכתי של בעלה, מי שמאיים על בעלי תפקידים שונים, ובעיקר מי שעושה שימוש נלוז באחד מסמלי השואה, ומכאיב בכך לציבור גדול, אינו יכול לצפות לסימפטיה ולהבנה לכאבו.
בניסוח בוטה יותר: מי שגורר למאבק את זכרם של הקדושים שצעדו אל מותם כשהטלאי על בגדם, שיגררו אותו, מצדי, מביתו, ויעיפו אותו לא רק מיישובו, אלא מהמדינה בכלל.
קשה להאמין להם
קשה גם להאמין להם. הנה, למשל, יש בפיהם טיעון אחד ש"עושה שכל", ובתנאים רגילים היה ראוי לתמיכה. שרון, הם טוענים, שינה לחלוטין את דעותיו ואת העמדות שאיתן רץ בראש הליכוד בבחירות האחרונות, ופועל בניגוד למצע מפלגתו. לכן ראוי ללכת אל העם, במשאל או בבחירות, לפני ביצוע ההתנתקות. דובריהם אף מבטיחים שיקבלו את הכרעת הרוב.
אילו ניתן היה לסמוך על הבטחתם, אפשר היה גם לתמוך בתביעה זו. אבל בעקבות מה שקורה עכשיו, מי יערוב לנו שכך יהיה? מדוע שנחשוב שהמתנחלים אכן יקבלו את הכרעת הרוב אם תהיה נגדם? ומדוע נאמין שמנהיגיהם, המתחייבים היום שכך יהיה, אכן ירצו ויוכלו להשתלט על המטורפים ועל הקיצונים ועל חוצי הקווים האדומים?
הרי המטורפים הללו יהיו מוכנים לעשות הכל, עד כדי שפיכות דמים, כדי למנוע את ההתנתקות. הרי גם היום נשמעות מפי אנשים בולטים בהתנחלויות אמירות מסוכנות, ש"הרוב לא תמיד צודק", וש "דמוקרטיה אינה דיקטטורה של הרוב". הם רק שוכחים, שהיא בוודאי אינה דיקטטורה של המיעוט.
דומה, שאין להם, למתנחלים, עוד עניין באהדה ובהבנה של תומכי ההתנתקות, כי מה יועילו להם אלה מבחינה מעשית? המלחמה על הבית, מבחינתם, מתקרבת לשיאה, ואין זה הזמן לעסוק במציאת-חן בעיני הבריות.
נראה שהמתנחלים ויתרו על הניסיון "להתנחל בלבבות" של הציבור הרחב, והם עוסקים בעצם בהתנחלות בלבבות הציבור שלהם, ובחיזוק רוחו וכוח עמידתו. ולאו דווקא במאבק על גוש קטיף, שגורלו כבר נגזר, אלא על מה שיבוא לאחר מכן.
המאבק המתקרב על הגוש עלול להיות, מבחינת המתנחלים, קשה, עיקש ומדמם. מלחמת אחים של ממש. לא כדי להציל את הגוש עצמו, אלא יותר כדי להציל את יהודה ושומרון. זהירות, סכנה: המאבק הזה עלול להיות מוקצן ומוחרף עד קיצוניות, כדי שאחרי מה שיתחולל בו, לא תהיה ממשלה שתחלום לחזור על הסיפור הזה. השם ירחם.
http://www.nrg.co.il/online/1/ART/845/114.html
* יליד תל-אביב, בוגר ישיבת "מרכז הרב" ואוניברסיטת תל-אביב, לשעבר חבר קיבוץ סעד. נושא תפקידים בכירים ב"מעריב" מאז 1967, חתן פרס סוקולוב לעיתונות ב-1983, עורך הקובץ "הציונות הדתית והמדינה" |
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
