בעקבות כתבה ב-Ynet על מחקרו של ד"ר אודי לבל - "ישראל מוכנה לאבידות בעורף - לא בחזית", על כך שתושבי מדינת ישראל מוכנים לקבל אבדות והרוגים בעורף, ואילו ככל שיש יותר הרוגים בחזית כך יורדת הלגיטימציה של המלחמה.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3280781,00.html

האם לדעתכם יש אמת בנושא? האם הייחס שלנו אל החיילים שלנו כאל "ילדים" פוגע יותר מאשר מועיל? האם פיתוח התקשורת המודרנית מעקר מבצעיים צבאיים בגלל תמונות ומידע המשוגר לכל העולם באופן מיידי? מה דעתכם?

במערב רוב המתגייסים הם מהפריפריה של החברה, בעוד שאצלנו גיוס החובה מביא לכך שלכולם יש
קרוב/חבר בחזית, והכל נהיה קרוב בהרבה. עכשיו, העניין הוא שכאשר אני אומר ל"כולם", הכוונה
היא לגורמים המשפיעים, שברובם המכריע יושבים במרכז.
תושבים אלה יכולים לחיות עם הפגזות וטרור בצפון/דרום/איו"ש, כיוון שמבחינת רובם, הם מנותקים
מזה - אבל לצבא מגיעים גם מהמרכז, וכך המצב הופך עבורם לרגיש בהרבה.
דבר זה גרם לכך שישראל היא המדינה הראשונה והיחידה בעולם שבה במקום שהצבא מגן על
האזרחם, האזרחים מגינים על הצבא. זו גם הסיבה שאין כאן מהומת אלוהים סביב השערוריה של
נפילת 2600 רקטות על ריכוזים אזרחיים שבהם חיים למעלה ממליון וחצי אזרחים ישראליים...

אוכלוסיה אזרחית היא חריגה. אך יש לזכור שהאזרחים כאן עברו תקופת "הסתגלות" ארוכה, שבה במשך שנים אזרחים מופצצים (ע"י "צינורות מתכת מעופפים"...) והשמיים לא נפלו. "הזרזיפים" על הפריפריה הפכו לעובדת חיים, שמזמן כבר נדחקו לכותרות משניות או שלא הוזכרו כלל.
באשר למחקר שקובע שדם ילדינו החיילים סמוק יותר בעיני דעת הקהל, הרי שאפילו הממצאים עליהם הוא נסמך, הם אותנטיים ומובהקים סטטיסטית, ראוי לזכור שדעת קהל היא מאד הפכפכה ומושפעת מאד ע"י הספין המוביל באותה עת. אינני חושב שבנושא זה, דעת הקהל בארץ - לאורך זמן, שונה מהמקובל בארצות דמוקרטיות אחרות - שהיא לדעתי, שתפקיד הצבא להגן על האזרחים, כשמשתמע מכך מי אמור להיות פגיע יותר (כאשר זו הברירה שמוצגת...).

אֵין עַם אֲשֶׁר יִסּוֹג מֵחֲפִירוֹת חַיָּיו - נתן אלתרמן (זמר הפלוגות).

"טוב קצר וקולע מארוך וצולע" - (ש.ר.)