צוות "במחנה" העביר יום ארוך עם מפקד החטמ"ר המערבית בעוצבת הגליל, אל"ם חן לבני, מהיקיצה אחרי שעתיים וחצי של שינה, ועד הגילוי ? מעט לפני חצות ? שנפער חור בלו"ז המאפשר לו להגיח הביתה לאחר שלושה שבועות של לחימה

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www1.idf.il/dover/site/Images_Site/tans.gif]


מאת כתבת 'במחנה', קרן טאוב

אם מישהו היה אומר למפקד החטיבה המרחבית ברעם, אל"ם חן לבני, שביום ראשון בערב הוא כבר יחזור הביתה לאשתו ולשלושת ילדיו ? סביר להניח שלבני היה שולח אליו חיוך גדול וקורץ בעיניו, כשואל, "על מי אתה עובד?".
הימים הארוכים שעוברים על מפקד הגזרה העסוק ביותר בצה"ל לא אפשרו לו כבר שלושה שבועות לעשות ולו חצי גיחה לביתו. על ארוחות מסודרות או שינה רצופה של יותר מארבע שעות, אין בכלל מה לדבר.
"היו לי כבר הרבה לילות לבנים", מודה לבני. "למעשה, השבוע הראשון ללחימה היה כמעט לבן לחלוטין. בדרך כלל פשוט מתעייפים ומתעייפים, עד שמתפרקים, מתאוששים וחוזר חלילה. עד עכשיו היו לי כבר שני מקרים שבהם ממש לא יכולתי יותר להשאיר את העיניים פקוחות. במקרים כאלו אין מה לעשות. הולכים לישון שעתיים, ומיד ממשיכים". יחד עם זאת, לבני מקפיד שלא להתלונן. "אני עסוק", הוא מודה, "אבל אני בהחלט לא המח"ט הכי עסוק בצה"ל".

9:40 ? במקלט עם הרמטכ"ל

כדי למדוד את לילותיו של לבני, לא מספיק לבדוק מתי צלצלה ההשכמה בחדרו. "השאלה היא לא מתי התעוררתי", הוא מנסה להסביר, "השאלה היא מתי הלכתי לישון". הוא מדגיש שעל אף שיומו התחיל בשבע בבוקר, "שזה מאוחר יחסית", לדבריו, הלילה שלו רק התחיל בארבע וחצי בבוקר. "כך שלא היה לי לילה ארוך", הוא מרגיע, "היה לי לילה נורמלי".
הלילה ה"נורמלי" של לבני נקטע בשבע כדי שהפגישות של הבוקר יתקיימו במהירות, ויתנו לכולם בחטיבה זמן להתארגן לקראת הגעתם הצפויה של אורחים רבים, ובראשם הרמטכ"ל. עד תשע בבוקר כבר מתאספים בלשכה מח"ט הצנחנים, מח"ט גולני, מח"ט 7 ועוד קודקודים מרובי פלאפלים. בתשע ושתי דקות מזדקף החדר כולו כאשר הרמטכ"ל נכנס פנימה, מלווה בפמלייתו.
החבורה בקושי הספיקה ללגום מהקפה כאשר קול מוגבר החל מהדהד ברחבי הבסיס: "כוננות ספיגה, כוננות ספיגה, נא לגשת למרחב מוגן". חדר הדיונים המצוחצח נותר גלמוד כאשר הפגישה עוברת לחמ"לים שבמקלטים. "זה קורה לפחות כמה פעמים ביום", נאנח לבני ונכנס לחמ"ל, רגע לפני שנשמע קול הנפילה, אי שם בשטחים שמסביב לבסיס.

11:23 ? תנו לישון בשקט

רק שני אנשים שותפים כמעט בכל מה שעובר על לבני; החפ"ק שלו. גם הם, כמוהו, התרגלו לימים ארוכים ונטולי שינה, לנסיעות אין-סופיות לאורך הגבול ולקיום פיזי שבסיסו בבקבוקי מים ופחיות קולה שמתקררים דרך קבע בצידנית בסופה.
מיד בתום הדיונים מקפיץ לבני את חייליו הנאמנים, והשלושה נכנסים לג'יפ ויוצאים לדרך. שותפיו לחוליית הפיקוד, הנהג, סמ"ר עידן בוסקילה והקשר, רב"ט אוהד אטיאס, הם החברה העיקרית של לבני במהלך היום, והוא זקוק להם בשיאם. לכן, לא קשה להבין את הכעס שמציף אותו כאשר הוא מגלה שהנהג שלו הוטרד כל הלילה בידי גורמים שונים בחטיבה שהתקשרו אליו פעם אחר פעם.
"זה לא עובד ככה", מתעצבן לבני, "זה לא יכול להיות שהנהג שלי לא ישן!". מבלי להסס, הוא מרים את השפופרת ומתקשר לחימוש, לקשר ולשאר הגורמים שגזלו מבוסקילה את שעות השינה הנדרשות לו. "אני מבקש שתפסיקו להתקשר לנהג שלי", הוא אומר להם ברצינות, "גם הוא צריך לישון מדי פעם".
רק כאשר הג'יפ עוצר נקטעות השיחות. "וואי, וואי, איזה יופי", מתרשם לבני מהשטח החשוף שנפרס מולו. הוא בוחן את האזור בעזרת המשקפת ומצביע. "כל החישוף הזה נעשה הלילה", הוא מתגאה. "אוהד, תביא, תביא את המצלמה".

12:04 - הרעב מתחיל להציק

לאחר שהוא מורה לאטיאס לצלם בפנורמה את כל השטח שמולם, ממשיך הג'יפ בסיור בחיפוש אחר עמדות לטנקים. לפתע מסמן לבני לבוסקילה שיעצור את הג'יפ. "עוד אחד", הוא קורא ויוצא מן הרכב. הוא לא מתכוון לעמדה פוטנציאלית. בצד הכביש ניצב לו די-9 ענק ומושבת, שדחפורו מסובך בגדר תלתלים מפותלת וקוצנית. "אנשים לא מבינים למה הדי-9 לא עובדים", נאנח לבני, ומורה לאטיאס לשלוף שוב את המצלמה הדיגיטלית. "כשאנחנו אומרים להם שהוא הסתבך בגדר, הם לא מבינים. צריך לראות את זה בתמונה כדי להבין". רק לאחר שהוא דואג שאטיאס מצלם את הדי-9 מכל הזוויות הנדרשות, מניח לבני לדחפור המובטל וחוזר לסופה.
התחנה הבאה של החפ"ק היא מוצב יקינטון, שם מרוכזים כוחות שונים, ולבני ממהר לצאת מהסופה כדי להספיק ולפגוש את כולם. בדרך, הוא מתקשה להישאר אדיש למצבו המוזנח של המקום. הוא מתכופף כדי להרים אריזה ריקה של ופלים, מצקצק למראה הזבל שזרוק בחוץ, וגם בפנים דואג להרים ולפנות מזרון סורר שחוסם את המעבר.
רק ב-12 וחצי בצהריים, ביציאה מן המוצב, נזכר לבני בדבר נוסף. "חוץ מאיזה רבע עוגיה עבשה שאכלתי בבוקר עם הרמטכ"ל", הוא מגלה, יותר לעצמו מאשר לאחרים, "לא אכלתי היום כלום".

13:55 ? מה קרה לתפוחים?

אין אף חייל, חפ"ש או קצין, שייקלע לדרכו של לבני מבלי שזה יעצור אותו ויתעניין בשלומו ובמעשיו. גם ביציאה מקיבוץ אדמית מבקש לבני מבוסקילה לעצור את הרכב, כדי שיוכל לדבר עם החיילים שעומדים שם.
"שלום!" הוא פותח את החלון מול פניהם המופתעים של שני חיילים סדירים מגדוד הנח"ל החרדי. "מאיפה אתם?", הוא שואל כהרגלו בקודש, לא מניח לאף חייל לפני שיידע מי הוא, מאיפה הוא, מה הספיק לעשות בלחימה ומה יעשה אם בדיוק ברגע הזה יתקפו את הטנק, או את המוצב, או את הקיבוץ. החיילים הנבוכים, שמזהים את שלושת הפלאפלים, עונים בביישנות לשאלותיו של המח"ט, שמהלכות על הגבול הדק שבין התעניינות לחקירה. רק כשהשאלות נגמרות מעז אחד מהם ושואל, "תגיד, אולי יש לך בשבילנו מפה של המקום?".
"יש לי אחת ואני צריך אותה", עונה לבני, מתקשה להסתיר את ההפתעה, "אבל אני אביא לכם מפה, אני מבטיח". דקה אחר-כך, עם חלון סגור, מנוע מותנע וגלגלים שמסתובבים מהר בדרך חזרה לחטיבה, ממהר לבני לקיים את שיחת הטלפון הנדרשת, ולמחות ? "אפילו מפה אין להם!".
הפסקת הצהריים שמקיים החפ"ק נמשכת פחות מ-20 דקות וכוללת לחם, חומוס וכוס קפה. אפילו ברגעי ההפוגה הללו נמנע לבני מלנוח. הוא אוכל בעמידה, האפוד עדיין עליו, העיתון של היום פרוס לפניו. לאחר שהוא עובר על הדפים במהירות ("אני בעיקר קורא מאמרי מערכת ופרשנויות"), סוגר לבני את העיתון, ומסמן לחפ"ק שהגיעה השעה לצאת.
בנסיעה, בין טלפון לטלפון, מנצל לבני את הזמן כדי לסקור את סביבתו בעיני נץ. "למה סאסא לא קטפו את התפוחים?", הוא שואל בדאגה כאשר הרכב עובר ליד המטעים של הקיבוץ, שפירות גדולים כבר מבשילים על ענפיהם. "הרי נתנו להם אישור לקטיף...".
לאחר שגם העניין הזה מוסדר טלפונית, מניח לבני את הסלולרי במקומו ונשען לאחור באנחת רווחה. בפעם הראשונה מאז הבוקר, שוקע המח"ט בתנומה קלה, וסוף-סוף מתיישרים קמטי הדאגה ונרפה הגוף. ארבע דקות מאוחר יותר, כצפוי, הטלפון שוב מצלצל, והמנוחה הופכת להיסטוריה רחוקה.

14:18 ? אין דבר כזה "לי זה לא יקרה"

האירוע הכי קשה שעבר על לבני מאז תחילת הלחימה היה אותו קרב עקוב מדם במרון א-ראס, שגבה את חייהם של חמישה חיילי אגוז. "כשהבנתי שבנג'י, המ"פ, נהרג, זה היה רגע לא קל", משחזר לבני. "אתה חושב לעצמך, לעזאזל, איזה חרא. ואז גילינו שחסר חייל... זה היה רגע נוראי. אני חושב שההקלה הכי גדולה שהיתה לי מתחילת הלחימה, היתה ברגע שהבנתי שמצאו אותו".
בכלל, ככל שעוברים הימים, מבין לבני את הקושי לשלב בין המוות לבין המשך החיים בלחימה. "אובייקטיבית?" הוא שואל בכנות, "אין זמן לעכל את זה, אז פשוט מדחיקים. לא ממש מתמודדים עם המוות".
עם זאת, ואולי דווקא בשל כך, לבני שומר על חושיו מחודדים בכל הנוגע לזלזול בהוראות הבטיחות. בעמדת התצפית שליד דוב"ב הוא נתקל באחד הדברים שהכי מרגיזים אותו: חיילים בלי שכפ"צים. "אם ייפול פה פצמ"ר", הוא גוער בחיילי פלס"ר 7, "שכפ"ץ יכול להיות ההבדל בין חיים למוות".
החיילים ממהרים להתנצל, ולבני מתרכך. "אני בטוח שזה לא נובע מעצלנות", הוא אומר להם, "אבל תבינו, גם המילואימניקים שנחטפו לא חשבו שזה יקרה להם. זה מעצבן לשים שכפ"ץ וקסדה כל הזמן, זה מציק, אני יודע, אבל זה גם מציל חיים". לפתע פונה לבני לאחד החיילים. "אתה יודע מה ההבדל ביני לבינך?", הוא שואל, לא ממתין לתשובה. "אני כבר הייתי במספיק הלוויות".

17:08 ? שארצות הברית תחכה

בין מוצב למוצב משתדל לבני להראות לחייליו גם את הפסטורליה שבנופי הצפון, אולם דעתם של כולם מוסחת כאשר הרכב חולף על פני זוג מבוגר שפוסע לצד הדרך במהירות, עסוק בצעידה, כאילו לא מדובר בשטחים הלומי קטיושות שאזרחים רבים כבר נמלטו מהם. "תראו מה זה", אומר בוסקילה, ולבני נראה מרוצה. "החיים ממשיכים", הוא אומר לחייליו, הפתעה מסוימת בקולו. "והאמת?", הוא מהרהר בקול רם, "צודקים".
בדרך חזרה לחטיבה, לאחר ביקור חטוף בג'יש-חלב, שם הצטייד החפ"ק בשלושה בקבוקי קולה, מקשיב לבני לחדשות, בפעם הראשונה להיום. ב-16 שעות איחור הוא מגלה על האירוע בכפר קאנא ועל תוצאותיו הקשות. "מלחמה זה דבר מכוער", הוא אומר, מאזין בעניין לפרטי האירוע. "אף אחד לא הפציץ את הכפר בכוונה, כדי להרוג אזרחים, אבל אין מה לעשות. אין דבר כזה מלחמות יפות או נקיות, ואי-אפשר לצפות לזה".
למעשה, שבוע אחרי תחילת הלחימה בלבנון היה אמור לבני להיפרד מעוצבת ברעם, לקחת ביד את אשתו ואת ילדיו ולעלות על מטוס ישיר לארצות הברית, לתפקידו הצבאי הבא במפקדת זרוע היבשה. אבל לחיזבאללה לוח זמנים משלו, וכעת לבני נשאר בתפקיד עד הודעה חדשה. "אין לי מושג כמה זמן עוד אשאר כאן", הוא אומר בשלווה, ומחייך, מצטט את החייל האמיץ שווייק ? "כנראה שעד שש אחרי המלחמה".
ובינתיים, עד שש, לבני איננו מצטער על כך שהמלחמה הגיעה בטרם ארז את המזוודות ונסע. "זה היה עצוב אם היתה מלחמה ואני הייתי נמצא בארצות הברית ולא פה", הוא מודה בכנות. "אני יודע שזה נשמע גרוטסקי, אבל אתה מכין אנשים למלחמות, אתה מכין יחידות, אתה מכין את השטח, ובסוף אתה רוצה לבצע את זה. אתה רוצה להילחם".
אבל הלחימה האינטנסיבית גובה מלבני מחיר פיזי ונפשי, ובדקות האחרונות בדרך לחטיבה הוא שוב משעין את ראשו לאחור ועוצם את עיניו. לבני יודע שהאדרנלין לא מגיע לפי הזמנה, ומדי פעם פשוט צריך להתמודד עם חסרונו. דווקא ברגעי השקט הללו ניכרת בו התשישות, ויותר מכל נדמה שהוא זקוק לכמה שעות של שינה שלווה, כזו מהסוג שכבר שלושה שבועות לא הצליח לחוות באמת.

21:06 ? חיזבאללה רואה הכל

את ארוחת הערב שלו אוכל לבני לבדו, מאחורי דלת סגורה. אלו הן הדקות היחידות ביום שבהן הוא בשקט, עם עצמו. עם משפחתו עדיין לא דיבר מאז אתמול בצהריים, והוא יודע שהלו"ז עלול להיגרר אל תוך הלילה. "אבל היום שלי גם ככה לא נגמר מעולם", הוא אומר, "רק כשאני מחליט לסיים אותו, ואז אני נופל על המיטה".
השמיים מחשיכים, ולבני מזעיק את החפ"ק כדי לצאת ולבדוק חישוף נוסף שנעשה במהלך היום באזור יקינטון, הפעם בעזרתו של האמר ממוגן. הזעקת כוננות ספיגה, שממלאת את השטחים המוגנים בבסיס בחיילים מותשים, לא מטרידה אותו. רק כאשר הוא מגלה שבוסקילה עוד לא אכל ארוחת הערב, מחליט לבני לדחות בכמה דקות את היציאה ובינתיים והולך למרחב המוגן שבחמ"ל.
הדרכים החשוכות של הצפון מלאות בעמודי חשמל שהורדו ובקטעי דרך הרוסים. הפיצוצים שנשמעים ברקע שייכים ברובם לתותחיו של צה"ל, אם כי לבני מבחין בדיוק רב ביניהם לבין קולות הנפץ שמעידים על נפילות בשטחינו. לאחר שהוא מבקר באזור החישוף, פרצופו מרוצה לחלוטין מהעבודה שנעשתה רק בשעות האחרונות על-ידי שני דחפורי די-9, ממשיך ההאמר בדרכו למוצבי האזור.
כבר בכניסה לזרעית מכווץ לבני את מצחו למראה התקהלות גדולה של חיילי המילואים מול משאית צבאית עמוסה באוכל ובשתייה. "מה זה המעמד הזה?", הוא שואל בעניין ופונה לכיוון מרכז ההתקהלות, מניד בראשו באכזבה. "הכל מואר פה", הוא אומר, "אם החיזבאללה ישקיף לכאן ? הוא יראה הכל. והחיילים פה עסוקים בלכבוש...." עיניו פוזלות לעבר ההסתערות על האוכל, "אני לא יודע אפילו את מה....
"הבעיה הגדולה היא שאננות", הוא קובע. "ברגע שאין איום מוחשי, החיילים מרשים לעצמם להתנהג כך. ואני אומר, מי שלא נראה כמו חייל ולא מתנהג כמו חייל, בסופו של דבר גם לא יילחם כמו חייל".

23:25 ? אין כמו הבית

"מאורע היסטורי מתרחש!", מכריז לבני בשעת לילה מאוחרת, כאשר הוא יוצא מלשכתו עם תיק על הגב. "אחרי שלושה שבועות", הוא מודיע בשמחה, "המח"ט יוצא הביתה!". אחרי דיונים ממושכים עם מפקדי גדודי המילואים שבגזרה הוחלט לדחות פעילויות שנועדו למחר, והחלון שנוצר מאפשר ללבני, סוף-סוף, לארוז תיק קטן ולעזוב את הגזרה לפחות לכמה שעות.
"דיברתי כבר עם אשתי שבבית, והשמחה רבה", הוא מדווח. "הילדים כבר ישנים עכשיו, אבל הם יראו אותי מחר".
רק בוסקילה בחפ"ק מחייך חצי חיוך וסופק ידיו. "כמו שאני מכיר אותו", הוא משער בקול רם, "עד אמצע הלילה הוא כבר יחזור".






http://www1.idf.il/dover/site/mainp...&docid=55627.HE