פרק ראשון.
עובדות החיים.
הדרך הבייתה תמיד נראית ארוכה , עוד לא החלטתי אם זה בגלל שאני לא רוצה להגיע או בגלל שאני לא יכול לחכות להגיע כבר.
מה שבטוח זה ששום דבר לא יהיה שונה … אמא תשכב במיטה , ואבא בטח מתפלל בשבילה בבית הכנסת.
הנה אני כבר ברחוב, את הקטע הזה אני שונא בעיקר , השכנים תמיד לוטשים מבטים אנחנו הרכילות הכי חמה בשכונה, אבל לי לא איכפת.
אני הולך עם הראש למעלה דווקא בגלל שאני במקום הכי נמוך.
קוראים לי דניאל , והסיפור שלי לא צריך להתחיל כאן, אני אספר לכם על אמא קצת, לפחות עד שאני אגיע הבייתה.
אמא חלתה בסרטן לפני כשנתיים , לא ידעתי איך להתמודד עם זה אז ואני לא יודע איך להתמודד עם זה עכשיו .
היא אישה טובה, בחיים לא עשתה רע לאף אחד ותמיד דחפה אותי ואת האחים שלי למעלה .
למרות שאף פעם לא הי כסף תמיד היה אוכל על השולחן ותמיד היא מצאה דרך לעשות אותנו מאושרים .
בלי צעצועים , בלי מסיבות יומהולדת מפוארות מתנות היו נדירות וזולות יותר משנה לשנה.
ההורים שלי לא תמיד היו במצב כזה, פעם היה לנו בית ולהורים שלי היו עבודות מסודרות , אבל טעות כלכלית גרמה להם לאבד את הבית וכל סיכוי להחזיק באחד שוב.
אני מודה לאמא שלי על כל מה שהיא עשתה למעני בחיים ואני לא מאשים אותה בשום דבר.
ההורים שלי תמיד היו אנשים שמחים שהסתפקו בחלקם אך ראו על פניהם שהיו רוצים להשאיר למשהו מאחוריהם , כדי שיהיו לנו חיים קלים יותר, והדבר הזה הפריע לאימי מאוד.
היא ביקשה מאיתנו הילדים שנצליח, שזה לא משנה מאיפה באנו העיקר שנדאג שאנחנו הולכים אל מקום טוב יותר, , ביקשה שנעשה הכל בדרכנו שלא נעצור משום סיבה על מנת להגיע למטרה, שאנחנו אנשים מיוחדים יותר מכל אדם אחר, ושהיא מצטערת שאין באפשרותה לתת לנו חיים טובים יותר .
אני כבר יכול לראות את הבית , בכניסה לחצר עץ פרי משתרע וקצת מפריע לעבור.
מוזנח כמו הבית הזה אני תמיד חושב.
כשנכנסתי שמעתי בכי מחדר השינה של הורי , ידעתי שזאת אמא שוב בוכה על מר גורלה.
לקחתי נשימה עמוקה ושיחררתי כמו בשעת כושר בטלויזיה... רגיעה מוחלטת... עכשיו אני חזק מספיק להתמודד עם זה שוב.
פתחתי את הדלת והחדר הסגור והמאובק הזכיר מחסן ישן שהעדפת לא להיכנס אליו, היה קשה אפילו לנשום.
התרופות המפוזרות ברחבי החדר מזכירות קופת חולים יותר מאשר חדר שינה
התיישבתי לידה חיבקתי אותה וליטפתי את ראשה אך לא הוצאתי מילה, ידעתי שברגע שהיא תרצה לחלוק דבר מה עימי , היא תעשה כך.
הושטתי את ידי לעבר החלון שמעל המיטה ופתחתי חריץ שהכניס לחדר קרן אור ראשונה מזה כמה ימים
"הלוואי ויכולתי להישאר קצת יותר" אמרה.
לא ידעתי איך לענות לה , חיפשתי ולו מילה אחת של תיקוה ולא הצלחתי .
"רציתי לחיות מספיק זמן בשביל לראות אותך מתחתן, ולהחזיק את הנכד שלי ".
המילים האלו כאבו לי כל כך , הרגשתי אשם בעצבותה של אימי.
היא ממש אוהבת ילדים , ומהרגע שנולדנו היא מחכה לרגע שהיא תהפוך לסבתא, לפעמים חשבנו שזו המטרה שלה בחיים .
"אני מצטער אמא" אמרתי בקול חלש.
"אל תצטער , אני מרגישה את החיים עוזבים אותי , יש לי כל כך הרבה מה להגיד לך "
אני לא יכול לתאר את הצמרמורת הזאת, אותה צמרמורת שמתחילה מבית החזה וזורמת ישר לצוואר ולידיים , ואז הגרון מתחיל לכאוב ואתה מנסה להחזיק את זה .. בכי לא יעזור אלה יגרום לה להרגיש רע יותר.
"אמא אני פה איתך , את מחזיקה מעמד יפה אני בטוח שתוכלי לעבור את זה " ידעתי שזה שקר והיא ידעה את זה גם , אך זו התגובה היחידה שהצלחתי למצוא.
אני פוחדת דניאל , אני לא יודעת לאן אני הולכת, אני לא רוצה להיות לבד."
לא יכולתי לעצור את הדמעות , הן חנקו את גרוני עד כאב ואז אחת אחרי השניה הן עזבו את עיני והביעו את הרגש שאף פעם לא נתנתי לאף אחד לראות.
הרגשתי הקלה, כאילו כל דמעה היא ריכוז של ייאוש שעוזב את גופי.
יצאתי מהחדר וחשבתי לעצמי "אלוהים למה? איך זה שהאנשים הכי טובים מתים צעירים?, אמי שחגגה את יום הולדתה ה 45 במיטה לפני שבוע , שלימדה אותי לעזור לאחרים כי יש אנשים חלשים ממני , היא התנדבה לכל מטרה צודקת בעולם , לעזור לאנשים שאתה שכחתה!!!! "
"ואיפה הם עכשיו? ואיפה אתה עכשיו???? כשאימי חולה וזקוקה לך כל כך...".
"בבקשה , אני לא אבקש יותר דבר לעולם ... תעשה שאמא שלי תבריא , זה כל מה שאני רוצה, לא מגיע לה למות ואתה יודע את זה!!!! אני צריך אותה .. אני צריך אותה כל כך".
הדלת שניפתחה הסיטה אותי מהתפילה העמוקה ביותר שנשאתי מחיי.
אבא חזר מבית הכנסת.
לפני שאימי חלתה הוא היה האדם המאושר והמצחיק ביותר שהכרתי בחיי הצעירים.
הוא היה עושה מתיחות מצחיקות על כל יצור נושם שהיה נכנס לבית .
אחת המתיחות האהובות עליו היתה לומר לקורבן לשים את ידיו לפני הפנים לוקח את חפיסת הסיגריות שלו וסיגריה אחר סיגריה מניח אותם מבין עשרת אצבעותיו עד שידיו עמוסות סיגריות , כאשר נגמרת החפיסה הוא היה קורע אותה ומשאיר אותך בשוק עם סיגריות בין כל האצבעות וכולם היו צוחקים על חשבונך בערך עד הבוקר.
אבל אל דאגה תמיד היו דואגים לך לשקית של אוכל בשביל לשים בה את הסיגריות.
גם כאשר המצב בבית החל להתדרדר היה קשה מאוד לתפוס אותו במצב רציני .
אך הוא תמיד עשה כמיטב יכולתו בשבילנו , הוא היה עובד בחברת הסעות מחמש בבוקר עד שמונה בערב, ועדיין היה מוצא זמן לבלות איתנו .
הוא היה לוקח אותנו איתו כאשר היה מסיע קייטנות בחופש הגדול וכך היינו בקייטנה גם כשלא היתה לנו אפשרות.
אך כבר שנתיים הוא לא מחייך ... מן הסתם כי שום דבר אינו מצחיק.
בעיקר עכשיו ... הרופא אמר שאמא לא תחזיק עוד זמן רב... היא נלחמת בכל כוחה אך מצבה בלתי ניתן לריפוי.
ביקש מאיתנו לבלות עימה כל יום כאילו הוא יומה האחרון.
הקשר ביני לבין אבא התדרדר מאוד ולא ציפיתי לשיחה ארוכה כאשר נכנס הבייתה.
נראה כי מאז שאימי חלתה הוא התקרב מאוד אל הדת ואילו אני רק הלכתי והתרחקתי ממנה.
הריחוק בינינו היה בלתי נמנע.
הוא פשט את מעילו ותלה אותו על הקולב מאחורי דלת הכניסה.
הוא קרב אל הסלון ואל הספה עליה ישבתי ושאל "מה עם אמא?".
"עצובה, היא בוכה מהרגע שהגעתי".
"מה קרה לה?" הוא שאל בדרך שנראתה לי טיפשית , "היא עומדת למות!" רציתי לענות לו, "מה נראה לך ???".
עוד נשימה ... ואני שוב עצמי ... "היא קצת מדוכאת" השבתי.
"ואתה? מה איתך ?, איך היה בעבודה היום?".
"עוד יום" השבתי ...הנחתי שבזה תסתיים השיחה והופתעתי כאשר בא והתיישב לידי.
"איך היה בבית הכנסת?"
הוא שם ידיו על פניו ושיפשף את עיניו.
"למה שלא תבוא איתי מחר ? נתפלל בשביל אמא, נתפלל ביחד".
"אני לא צריך את בית הכנסת בשביל להתפלל, אני מאמין שאלוהים שומע אותי גם כאן, הוא בוחר להתעלם."
"אל תדבר ככה, יש סיבה לכל דבר, גם אם זה נסתר מעיינינו."
התשובה שלו עיצבנה אותי מאוד והרגשתי גל של חום בכל גופי.
"מה זאת אומרת ?? יש סיבה שאמא גוססת ????".
דבריי פגעו בו , ובמחשבה אחורה אולי הייתי צריך לשמור אותם לעצמי.
איני יודע דבר על דרכו של אלוהיםבמצבים אלו , ואם אבי בוחר להתפלל למענה זה בטוח לא יזיק.
תמיד שווה לנסות, הרי אני בעצמי נשאתי תפילה לשלומה לפני שהגיע.
לא הצלחתי להתנצל , המילים נתקעו יחד עם הדמעות בגרוני, ועד שהרגשתי שזה כבר יוצא הוא קם והלך לכיוון החדר.
אני אצטער על הרגע הזה שנים רבות.
ראשי
צ'אט
22-08-2006, 17:46
מצב כלאיים
