איך ייראה היום שלאחר המלחמה? הדרגים הפוליטיים והביטחוניים אחראים לשורה של מחדלים, המחייבים טיפול אמיתי חסר פניות מתוך הבנה כי בעימות הבלתי-נמנע הבא, תוצאות ההתנגשות חייבות להיות אחרות לחלוטיןכבר היום ברור כי המערכה הצבאית בצפון חשפה בעיות קשות, הן בדרג המדיני והן בדרג הצבאי, בעיות שעד היום נשארו חבויות במעמקי התודעה הציבורית ללא יכולת לגעת בהן ולנסות ולתקן את הדרוש תיקון. ריבוי מסיבות העיתונאים והנאומים מכיוונם של הפוליטיקאים והגנרלים מעיד על הבנתם כי יצטרכו לתת הסברים לחברה הישראלית על התנהלותם בתקופת המלחמה הנוכחית. כאמור, הן הדרג המדיני-פוליטי והן הדרג הצבאי-ביטחוני אחראים לשורה של בעיות, שלא לומר מחדלים, המחייבים טיפול אמיתי חסר פניות מתוך הבנה כי בעימות הבא, וכנראה שעימות זה יהיה גם בלתי נמנע בעתיד הקרוב או הרחוק, תוצאות ההתנגשות חייבות להיות אחרות לחלוטין.

הדרג המדיני חשוב להקדים ולומר כי יש אמת בטענת הדרג המדיני על המלחמה הנוכחית, כי מדובר במציאות שירשו מממשלות קודמות. אין ספק כי ממשלות ברק ושרון אחראיות בלעדיות על התחזקות החיזבאללה. אין מנוס מהקביעה הברורה כי הכנסת כל צפון המדינה לאיומי פגיעת טילי החיזבאללה נזקפת בראש וראשונה לשני הגנרלים האלה ולעושי דברם.

ובכל זאת, אסור להסתפק בהטלת אשמה רק על שני פוליטיקאים בדימוס אלה, כאשר לפחות כלפי אחד מהם ברור כי דרכו הפוליטית הסתיימה, ולחשוב שבכך נעשה די. יש לחקור לעומק כיצד קרה שקונספציית "מדיניות ההחלדה" כדברי רב אלוף במיל' משה (בוגי) יעלון, הייתה המדיניות השלטת בישראל במשך שש השנים האחרונות. החקירה חייבת להיות מקצועית וללא הנחות לכל אותם פוליטיקאים שעמדו ליד הגה השלטון ולא עשו דבר כדי למנוע את הפגיעה הבלתי נסבלת בכושר ההתרעה הישראלי כמו גם בחוסנו של העורף הישראלי.

החלטותיהם ומעשיהם של אנשים כמו אהוד ברק, שאול מופז, בנימין בן אליעזר (שני שרי ביטחון בתקופה המדוברת), ואפילו אריאל שרון, שלא יכול להשיב ולהסביר את מדיניותו, חייבים הסברים מקיפים ורציניים לגבי האחריות הישירה והעקיפה שלהם למציאות הקשה לתוכה הובילו את מדינת ישראל. אולם גם בדיקה מקיפה של ההנהגה המדינית בעבר איננה מספיקה. יש לחקור ולבדוק גם את ההנהגה הנוכחית לגבי נקודה לא פחות חשובה: אופן קבלת ההחלטות וההתנהלות המדינית של מקבלי ההחלטות במערכה הצבאית הנוכחית.

הדרג המדיני חייב לתת הסברים כיצד קרה שדווקא במציאות שבה הקהילה הבינלאומית עמדה לאורך ימים ושבועות לצידה של ישראל, מי בגלוי ומי בסתר, ממשלת ישראל לא הצליחה להשיג הישגים מדיניים חד-משמעיים וחשובים עבורנו? איך קרה שככל שהימים עברו התברר כי ראש הממשלה, שר הביטחון ושרת החוץ, השלישיה המובילה של ישראל, לא סיפקו את התוצאות המקוות? כיצד זה שנפער פער בלתי נסבל בין תוכן נאומיו המחושבים והטובים, יש לומר, של ראש הממשלה אהוד אולמרט, לבין ההתנהלות המדינית מאחורי הקלעים? מדוע נוצרה תחושה כי בעוד העורף הישראלי מגלה כושר עמידה ראוי לשבח, הדרג המדיני לא השכיל לנצל זאת לקידום האינטרסים המדיניים?

שאלות אלה ואחרות מציגות את הדרג המדיני בחדלונו. ניתן לומר כי שיא החובבנות של הדרג המדיני בא לידי ביטוי בנקודה החשובה ביותר, ביקורה של מזכירת המדינה האמריקאית קונדוליסה רייס וניסיונה להביא להפסקת אש בין הצדדים. במהלך אותם ימים ספורים התברר כי ישראל ויתרה בפועל על הישגים מדיניים, למרות שהיא מעולם לא הודתה בכך, והסתפקה בסיום "מכובד" של העימות. אין דרך אחרת להסביר כיצד דבריו הגבוהים של אולמרט אודות "נחישות, דם כאב ודמעות", משתלבים עם חוסר היכולת או הרצון להביס את החיזבאללה, כי הרי כלל ידוע הוא שבסופו של דבר, הכול מסתכם בתודעה הציבורית.

צריבה בזיכרון התודעה הציבורית

אהוד ברק נחשב עד היום כמי שהרחיק לכת ביותר בוויתוריו המדיניים לשם השגת שלום, ובכל זאת הוא מעולם לא נתפס כ"שמאלני", משום שבתודעה הציבורית הוא נחשב גנרל מהולל. גם אריאל שרון, שבתקופתו כראש ממשלה הטרור הגיע למימדים מפלצתיים והביטחון האישי של האזרח הישראלי היה בשפל, תמיד נחשב כ"מר ביטחון", שוב בגלל התודעה הציבורית.

מכאן יש להבין כי חוסר השגת הישגים מדיניים אמיתיים ובעלי משמעות יצרבו בתודעה הציבורית, הן בישראל והן בקהילה הבינלאומית, את חולשתה של מדינת ישראל.





חשיפה תקשורתית מיותרת

נקודה נוספת שממעטים לדבר עליה ברמה המדינית, אך גם היא זועקת לשמיים, קשורה לחשיפת המטרות המדיניות והצבאיות מעל כל מסך ובפני כל עיתונאי. מדוע אולמרט, פרץ ולבני היו צריכים לחזור פעם אחר פעם כמו מנטרה על כך ש-א'. אין לישראל כוונה לתקוף את סוריה. ב'. אין לישראל כוונה לכבוש מחדש את דרום לבנון. מדוע יש צורך להכריז על "לאווים" אלה בראש חוצות? האם מישהו רציני בישראל באמת חשב כי יש לחזור ולכבוש את דרום לבנון? האם יש תועלת בחשיפת כוונותיה של ישראל כי אין בדעתה לתקוף את סוריה?

ההסברים שניתנו אודות חשיפת המטרות של ישראל, מעידות על חוסר הבנה מדיני מהמדרגה הראשונה. לדידם של מקבלי ההחלטות, חשיפת המטרות נועדה "להרגיע את לבנון וסוריה שאיתה אין לישראל מחלוקת". לכאורה טענה בעלת מימד אחראי. אבל לכולנו התברר בניגוד לתקוות אלה, כי ממשלות לבנון וסוריה התעלמו ביודעין מהודעת ישראל ולו בגלל הרווח המדיני שניסו להשיג. אין ספק כי הם ידעו ויודעים שלישראל לא היו כל כוונות תקיפה, אך בעורמתם כי רבה הם השתמשו בנאיביות הישראלית כדי לנגח את ישראל ולהרוויח עוד כמה נקודות מדיניות.

מהלך נוסף שגם הוא חסר היגיון קשור להחלטת הדרג המדיני על גיוס המוני של אזרחי ישראל. במסיבת עיתונאים, אחת מיני רבות, הסביר שר הביטחון עמיר פרץ כי הוחלט על גיוס שלוש אוגדות כדי ש"אם נצטרך כוחות גדולים, הם יהיו בהיכון" (ואני מצטט מהזיכרון). למעשה בדבריו אלה הודה פרץ כי בעיצומה של הלחימה בצפון לא היו לדרג המדיני מטרות מוגדרות ברמה האסטרטגית שניתן יהיה ליישם אותן ברמה הטאקטית. אין פלא שהגמגום בנקיטת מדיניות מסוימת הביא לכך שלצבא לא היתה בהירות מספקת לגבי מספר החיילים שצריך לגייס ולכן, כפי שקורה הרבה פעמים, הוחלט על גיוס המוני של שלוש אוגדות וזאת, לא נעים לומר, נתפס ככסת"ח על כל צרה שלא תבוא.

רק דבר אחד לא נלקח בחשבון בהחלטה גורפת זו של גיוס המילואים: העלות הישירה והעקיפה למשק הישראלי. לא רק תהליך הגיוס, אלא גם יציאת אלפי אזרחים עובדים למילואים גרמה להאטה חלקית של המשק, האטה שפירושה הוא פגיעה בכלכלת ישראל.

עדות נוספת, כמעט חותכת, לבעייתיות שגם הדרג המדיני מודע לו בקשר להישגים המדיניים שכביכול הושגו במהלך ימי הקרבות, בא לידי ביטוי בנאומו של אולמרט בפני חניכי בית הספר לפיקוד ומטה (פו"ם) של צה"ל. לדבריו, החשיבות של המהלך כולו היא בכך שהמצב בצפון השתנה מן היסוד וכי החיזבאללה הוכה קשות על ידי ישראל. עוד אמר אולמרט כי הישג זה של שינוי הזירה הצפונית מהווה יתרון לישראל שאין לזלזל בו גם אם הוא לא נראה כהישג בר משמעות.

דבריו אלה של אולמרט סותרים לחלוטין את שלוש המטרות הכלליות – פירוק החיזבאללה, הצבת כוח רב לאומי בדרום לבנון והחזרת החטופים – שממשלת ישראל גיבשה במהלך ימי הקרבות, מטרות שכיום נראות כחיזיון תעתועים.

אומדיה