|
17-08-2006, 23:35
|
|
|
|
חבר מתאריך: 07.02.05
הודעות: 1,882
|
|
אני יחסוך לך חיפוש:
קרוב לשמיים
ליעד ברקת צילום: אמיר מודן
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.iaf.org.il/sip_storage/files/1/17811.jpg]
לאחר 27 שנות טיסה פעילה, רובן כנווט פאנטום, פורש אל"מ (מיל') יעקב עובדיה מטיסה מבצעית, ומשתחרר מחיל-האוויר. בחיל-האוויר מכירים אותו בעיקר בשם משפחתו, עובדיה. דודו הוא הרב עובדיה יוסף, מנהיגה הרוחני של תנועת ש"ס, אך הוא עצמו שייך לחלק החילוני של המשפחה. "יצא לי לשבת ולדבר עם הרב עובדיה לא מעט", הוא אומר. "רוב השיחות שלנו היו סביב היכולות הצבאיות של ישראל. בדרך כלל הוא שואל שאלות של מי שבאמת מתעניין בחיל-האוויר, איך זה עובד, מה עושים ומה תפקידו של הנווט במטוס"
אף אחד לא קורא לאל"מ (מיל') יעקב עובדיה בשמו הפרטי, כולם קוראים לו עובדיה. ומכיוון שהוא האחיין של הרב עובדיה יוסף, מנהיגה הרוחני של תנועת ש"ס, לעיתים קרובות מיתווספת לקריאה "עובדיה", גם חצי בקשה בטון לא ממש רציני, "אולי אתה יכול לסדר לי משהו אצל הרב?" אל"מ יעקב (יענקל'ה) עובדיה, נווט ותיק בחיל-האוויר, פרש מטיסה לפני שלושה חודשים, לאחר 27 שנים באוויר. במשך רוב שירותו, 23 שנים, טס עובדיה באותה טייסת פאנטומים, טייסת ה"פטישים". בתחילה כנווט צעיר בטייסת, ומאוחר יותר, בהצבת חירום (הצ"ח). מי שלא מכיר את עובדיה היה מרשה לעצמו להניח שאחרי כל כך הרבה שנים עם הפאנטום, עובדיה יפתח סנטימנטים למטוס. אבל זאת רק דוגמה אחת לעובדה שלגבי עובדיה, אי אפשר להיות בטוח בדבר.
"אני? אהבתי את הפאנטום? ממש לא. זה אווירון רע, רע מאוד. יש לו כוח, אבל הוא ממש מכוער, ושתדעי לך שבכלל לא נעים לטוס בו. במהירויות נמוכות הוא לא מסוגל להתנהג כמו מטוס רגיל, וצריך להפעיל אותו עם הרגליים ולעשות דברים מוזרים שלא עושים במטוסים אחרים. זה אווירון שלא יודע לטוס. חוץ מזה, המזגן שלו מחורבן. אפילו בפיז'ו 205 צבאית יש מזגן יותר טוב משיש בפאנטום. בכל פעם שעליתי לטיסה הרגשתי את העוצמה שלו, אבל לאהוב את המטוס הזה? לא. האמת היא שכנווט צעיר הייתי הולך מדי פעם להתאוורר בטייסת מיראז'ים סמוכה. אלה היו מטוסי ספורט. על המיראז' את צריכה לשאול אם כיף להטיס אותו. אבל פאנטום? זה כמו לטוס על משאית. זה שיש עוצמה זה יופי, אבל איפה הכיף?".
העובדה שעובדיה ("תקראי לי יענקל'ה") לא חש חיבה לפאנטום, לא פגמה באהבת הטיסה שלו. "אני חושב שנווטים אוהבים את הטיסה אפילו יותר מטייסים. אחרת, מה גורם להם להישאר בקורס-טיס?". הוא נשאר בקורס, ומאז ועד חודש ספטמבר בשנה שעברה, נשאר גם בשירות קבע. בהתחלה כנווט מטוסי תובלה, לאחר-מכן כנווט קרב, קצין צילום בטייסת, ראש מדור צילום וראש מדור הגנה עצמית במחלקת מבצעים. לאחר-מכן פיקד על שתי טייסות, שירת כראש ענף במחלקת מבצעים, במחלקת בטחון-שדה ומילא תפקיד במשרד הביטחון. בתפקידו האחרון היה ראש מחלקה במשרד סגן הרמטכ"ל. לפני כחצי שנה, כשפרש, ביצע גם את הטיסה האחרונה שלו בחיל-האוויר, שחתמה 3,000 שעות טיסה, רובן בפאנטום.
אבל נתחיל מההתחלה. עובדיה נולד לפני 46 שנים, בקריית יובל שבירושלים. אביו, שלפני מלחמת העצמאות היה תלמיד ישיבה, עזב את הישיבה והצטרף ללוחמי האצ"ל. "אבא שלי לא חזר לדת מאז, ואני לא גדלתי כדתי". כשהיה בן שבע, עבר עם משפחתו לשדה ורבורג, שם הוא מתגורר עד היום. יענקל'ה אינו הנציג היחיד ממשפחת עובדיה ששירת בחיל-האוויר. אחד מאחיו משמש במילואים כמפעיל מערכת מוטסת ואחותו משרתת כקצינת מיחשוב ביחידת ניסויי הטיסה של חיל-האוויר. האח השלישי אגב, חזר בתשובה וחי כיום בירושלים. גם אשתו של עובדיה שירתה בחיל-האוויר, כקצינת ניהול. ובאופן טבעי, גם שני הבנים התאומים הגיעו לחיל.
לצד עסקי האוויר, קיים גם צד אחר למשפחה. הרב עובדיה יוסף הוא, כאמור, דודו של יענקל'ה. הוא כבר רגיל לשלוף תשובות בעניין הייחוס המשפחתי. "כן, אני קרוב של הרב עובדיה יוסף. קרוב מאוד. אבא שלי הוא אח שלו. כלומר, הוא דוד שלי".
אתה נפגש איתו הרבה?
"אנחנו בקשר קטן כזה. נפגשים בחתונות, לוויות, דברים כאלה. דווקא יצא לי לשבת ולדבר עם הרב עובדיה לא מעט. גם כשהייתי ילד, וגם עכשיו, בשנים האחרונות. הוא לא מאלה שמטיפים לחזרה בתשובה ואפשר ממש לדבר איתו. מאז שהתגייסתי לקורס-טיס הוא התעניין המון בטיסה - מה עושים, איך זה עובד ומה תפקידו של הנווט במטוס. כולם חושבים שמדברים איתו רק על ש"ס, וזה ממש לא נכון. או.קי., הוא המנהיג הרוחני של ש"ס, אבל זה לא כל החיים שלו. רוב השיחות שלנו היו סביב היכולות הצבאיות של ישראל. בדרך כלל הוא שואל שאלות של מי שבאמת מתעניין בחיל-האוויר. אחד מבניו אגב, שירת בחיל-האוויר כרב הצבאי של בסיס חיל-האוויר רפידים".
בטיסת הפרידה שלו מהפאנטום נכח גם בנו, המשרת כקצין בחיל-האוויר. "עודדתי את הבן שלי לאורך כל הדרך, אבל לא לחצתי עליו יותר מדי. אני חושב שהשפיעה עליו העובדה שהוא עבר את הילדות שלו בין מטוסים ברמת דוד. כל יום שישי הייתי לוקח אותו ואת אחיו לשבת בספיט השחור".
עובדיה אהב מטוסים מאז שהיה ילד קטן. הוא בנה טיסנים בגדנ"ע אוויר וחלם להיות טייס. באופן טבעי, כשהתגייס, בסוף מלחמת ההתשה, התנדב לקורס-טיס. חיל-האוויר נזקק אז לנווטי קרב במטוסי הפאנטום החדשים, ועובדיה הוצב במגמת נווטי קרב. שלושה שבועות לפני מסדר הכנפיים, הוחלט להסב אותו לתובלה, עקב מחסור בנווטים במערך. "הרגשתי נורא, והחלטתי לעזוב. לא רציתי להיות נווט תובלה. אבל בבית-הספר לטיסה הפעילו עלי לחץ, והזהירו אותי שהם יעשו הכל כדי שאני אתחרט על ההחלטה הזאת".
עובדיה נשאר בקורס. בתוך שנה וארבעה חודשים סיים שלושה קורסי הסבה למטוסי תובלה שונים - דקוטה, סטרטוקרוזר והרקולס - והוצב כמדריך בבית-הספר לטיסה. אבל העניין שלו במטוסי קרב לא נעלם. שבוע לפני מלחמת יום הכיפורים שיכנע עובדיה את יוגב זאב ז"ל, ששירת גם הוא כמדריך בבית-הספר לטיסה, לקחת אותו לטיסה במטוס קרב. זה היה פאנטום של טייסת ה"פטישים". פרט משמעותי להמשך הסיפור.
"טסנו באימון אוויר-אוויר. מאוד נהניתי. זה היה בשבילי עולם אחר לגמרי. הרגשתי ממש מצוין. ראיתי שאני מבין מה קורה מסביב, ומרגיש טוב, בלי בחילות והקאות. בטייסת תובלה יש המון משימות מדהימות, והגעתי למקומות שאנשים לא מעיזים לחלום עליהם - ממזרח אירופה הקומוניסטית ועד למקומות שעדיף לא לדבר עליהם. אבל מצד שני, הטיסה עצמה לא מעניינת.
"במלחמת יום הכיפורים, למשל, היתה לי גיחה אחת שנמשכה 14 שעות, ואפילו לא יצאתי מהארץ. זאת היתה משימה מרתקת, שהתבצעה בעוד מטוסינו תוקפים את שדות-התעופה בסוריה. אבל שוב, הטיסה עצמה לא היתה מעניינת. במטוס קרב הטיסה עצמה היא חוויה עצומה, משתוללים באוויר, עושים היפוכים וגלגולים, יש כוח ג'י. והמשימות עצמן לא פחות מעניינות".
אם הטיסה בטייסת ה"פטישים" לא שיכנעה את עובדיה סופית שהוא רוצה להיות נווט קרב, הרי שמלחמת יום הכיפורים עשתה את זה. עובדיה ביצע קרוב ל-30 גיחות במשך המלחמה. הוא זוכר היטב גיחה אחת לפינוי פצועים. "ישבנו בפאיד, על הקרקע, וחיכינו לפצועים. אחרי זמן רב המגדל מודיע לנו שמיגים מגיעים לתקוף את השדה. היינו שני הרקולסים על הקרקע. המגדל הורה להרקולס הראשון להמריא, ואנחנו נשארנו על המסלול להמתין לפצועים. אמרתי לעצמי: 'עובדיה, מה אתה יושב פה למטה ומחכה שמיגים יפציצו אותך בלי יכולת לעשות כלום?'. בסופו של דבר המיגים לא הגיעו, אבל אם עד אז היה לי ספק, שאולי אני אשאר בתובלה, ברגע הזה, באמצע המלחמה, הספק הזה נעלם".
בינתיים, עד לסיום המלחמה, החליט עובדיה להמתין עם המעבר. "הייתי נורא עסוק בשבועות הבאים, בקליטת ההרקולסים שהגיעו מארה"ב בזמן המלחמה, ובהקמת הטייסת החדשה. רק בסוף המלחמה הרמנו כולנו את הראש, וראינו את התמונה הנוראית. שמענו שנופלים מטוסים, אבל לא ידענו שזו כזאת קטסטרופה, שנפלו לנו רבע מהמטוסים של חיל-האוויר. לא ידענו את גודל האסון".
סרן זאב יוגב ז"ל, חברו הטוב של עובדיה, נהרג במלחמה. הוא יצא להפציץ באיזור התעלה ועד היום לא ברור מדוע התרסק מטוס הפאנטום שלו. מותו של יוגב גרם לעובדיה להחליט שהוא לא רק הולך להיות נווט בטייסת קרב, אלא שהוא הולך לטוס בטייסת של יוגב. "הלכתי ליעקב טרנר, שהיה אז מפקד בית-הספר לטיסה, ואמרתי לו שאני הולך לטייסת ה'פטישים', במקום החבר הטוב שלי שנהרג במלחמה. התעקשתי קצת, קיבלתי אישור, והגעתי. מהרגע שהתחלתי לטוס בטייסת ה'פטישים' נשארתי שם".
בתוך חצי שנה מהיום שהגיע עובדיה לטייסת, הוא הפך לנווט מבצעי. ארבעה חודשים לאחר-מכן כבר היה מוביל רביעייה. לא עבר זמן רב והוא מונה למפקד גף הצילום של הטייסת. מאז התרכז בעיקר בצילום, סוג הטיסות האהוב עליו. במהלך השנים הפכו טיסות הצילום להתמחות העיקרית שלו. 200 מתוך 300 הגיחות המבצעיות שביצע בשירותו המבצעי בחיל-האוויר, היו מהסוג הזה.
"הייתי רק ארבעה חודשים בתפקיד מפקד גף צילום, כשנתנו לי להוביל גיחת צילום. היו לנו הרבה תגליות. איפה לא היינו, בעצם. זאת היתה תקופה כזאת, מין מערב פרוע".
עובדיה מראה לי תצלומים מהטיסות שלו. רוב התצלומים ששמר אינם דווקא של בסיסים צבאיים או שדות-תעופה במדינות השכנות, אלא של שיירות גמלים במדבריות, עדרי כבשים, והמון תצלומים של הסלע האדום מזוויות שונות. יש גם תמונה אחת מרשימה ביותר של מיג-21, כפי שצולם על-ידי מל"ט של חיל-האוויר. המיג הוזנק ליירט את המל"ט, אך לא הצליח. המל"ט נשלח לשמי סוריה כאשר עובדיה היה ראש מדור צילום בחיל-האוויר.
למרות ההתמקדות במשימות צילום, עסק עובדיה גם בטיסות מסוגים אחרים. במלחמת לבנון, למשל, השתתף בתקיפת סוללות הטילים הסוריות בבקעת הלבנון, ופגע בסוללת SA-8 ובסוללת SA-6. בשנים שלפני-כן, נטל חלק ברוב טיסות הפיתוח של טיל הפיתון-3, שכללו 30 שיגורים של טילים. "אני יכול להגיד לך שהפיתון-3 הוא הטיל שלי, למרות שהתחילו לעבוד עליו עוד קודם. אני בהחלט מרגיש קצת האבא של הטיל הזה".
בטייסת של עובדיה זוכרים אותו כנווט מצוין, אבל קצת שובב. "תשאלי אותו על העניין הזה שלו עם הנחתת מטוסים", אמרו לי. הנחתת מטוסים? נווטים לא אמורים להנחית מטוסים. עובדיה החליט לספר לי סיפור. "במלחמת יום הכיפורים, אחד ממטוסי הפאנטום חטף פגז ולטייס נקטעו שלוש אצבעות ביד שמאל. הטייס נכנס קצת להלם, והנווט הטיס אותם לרפידים, אבל את הנחיתה עצמה ביצע הטייס, כי הנווט לא ידע. אחרי המקרה הזה החלטנו בטייסת, שעדיף שהנווטים יידעו איך להנחית מטוס. היתה אז אווירה כזו שמי שנחשב ל'בסדר', נותנים לו לנסות להנחית פאנטום. מאז, ועד מלחמת לבנון, הייתי מנחית מטוסים כל הזמן, תלוי כמובן באומץ של הטייס. אבל בדרך כלל הם היו נותנים לי".
ואם עובדיה היה מקבל את האפשרות להנחית את המטוס, אז למה לא להטיס? "אני זוכר פעמים שהיינו טסים בגובה הדשא מעל המטווח של ג'נין ומגרשים עדרי כבשים, כשאני מטיס. זו היתה האווירה באותם ימים". החגיגה נגמרה כשהגיע מפקד חדש לטייסת, עמירם אליאסף. "ישבנו לארוחת-בוקר, ואליאסף סיפר כמה הפחידו אותו הטיסות שלו עם הטייסים הצעירים, כשהוא יושב בתא האחורי ולא מצליח לראות כלום. אמרתי לו 'מה אתה מדבר? לא רק שאין שום בעיה לראות מהתא האחורי, אין שום בעיה אפילו להנחית מטוס מהתא האחורי'. אז הוא אמר לי: 'עובדיה, מה אתה מקשקש?' 'תשאל את מייק', עניתי לו, 'הרגע הנחתתי מטוס'". עובדיה אומנם הצליח להוכיח את עמדתו, אבל גם הוא ומייק, הטייס, לא יצאו מזה בשלום. "מייק, היום מפקד מרכז ניסויי הטיסה של חיל-האוויר, נזרק מהטייסת, ואותי קירקעו לחודש. האמת היא שמאז צברתי עוד כמה נחיתות, אבל אני לא יכול להסגיר את שמות הטייסים שנתנו לי לעשות את זה.
"אני מודה שהייתי קצת שובב. בכלל, נווטים אוהבים להטיס יותר מטייסים. ככה זה. אבל זה לא רק הנאה. חשוב מאוד שהנווט יידע לבצע פעולות מסוימות, כדי שבמקרי חירום המטוס יחזור הביתה. במשך השנים שלי בחיל-האוויר, היו לי שלושה אירועים כאלה, שבהם המטוס לא היה חוזר לנחיתה אם לא הייתי לוקח את ההגאים בידיים. אחרת, היינו מתרסקים".
המקרה הראשון התרחש בעת טיסת לילה בסיני. "טסנו בחושך מצרים, לתקוף מטרות במטווח. אנחנו צוללים, והטייס לא רואה שום דבר. אני מקריא לו גבהים, אומר לו לצאת מהצלילה, והוא מושך בלי שהספיק לראות את המטרה. צללנו שוב, הפעם נמוך יותר, וביציאה הטייס אומר שהוא מתחיל לראות את המטרה ושנרד שוב. בצלילה הבאה הוא לא ויתר. אמרתי לו שייצא מהצלילה, אבל הוא המשיך. עברנו כבר את כל גבהי הביטחון והוא המשיך לצלול, ואמר לי בקשר שהוא מתחיל לראות. אני צועק 'צא, צא, צא', וכל 'צא' כזה אנחנו מאבדים עוד 500 רגל. ברגע שראיתי ששום דבר לא יעזור לקחתי את ההגאים ויצאנו משם. בהתחלה הוא צחק, אבל הסתבר שהגענו לגובה של 300 רגל (מאה מטר) בלבד".
המקרה השני התרחש בעת ניווט ביום. "פתאום אני רואה מסוק יסעור עומד על החלון ולא זז. הבנתי שהמסוק בעצם מתקרב אלינו, ונמצא בנתיב התנגשות. אמרתי לטייס 'יש שם יסעור, אנחנו נתנגש בו'. הטייס לא הצליח לראות אותו. ברגע האחרון לקחתי את ההגאים ושברתי למעלה. זה היה ממש קרוב".
המקרה השלישי התרחש בתרגיל חיילי לתקיפת מטרות בוואדיות. גם הפעם עובדיה אחז בהגאים כדי להוציא את המטוס מצלילה. "יצאנו מהצלילה כשהיינו בגובה של 50 מטר בלבד מעל הקרקע. עלינו באופן תלול מאוד, הרבה מעבר למגבלת הג'י, כי טסנו עם בידונים. בידון אחד נתלש מהמקום בגלל עומס הג'י. טוב שיש נווטים, כדי שיהיה במטוס עוד מישהו עם ראש למקרה שהטייס טועה.
"לדעתי, הנווטים של היום לא מספיק מעורבים בטיסה. בגלל כל אמצעי הלחימה החוכמולוגיים של חיל-האוויר, הם צוללים עם הראש לתוך התא, ולא מעורבים מספיק בטיסה עצמה. הנווטים כבר לא חיים את הטיסה. הסיכוי שנווט של היום יוציא מטוס מהתרסקות הוא הרבה יותר נמוך".
ואז הוא שולף דוגמה נוספת. רון ארד. ב-1980, שש שנים לפני שנטש את מטוסו בלבנון ונפל בשבי המחבלים, קיבל רון ארד רישום לזכות, לאחר שהחזיר מטוס פאנטום לנחיתה. כמו עובדיה, גם רון ארד היה נווט בטייסת ה"פטישים". "זו היתה טיסת לילה, אימון מעל הים, והטייס נכנס לוורטיגו. רון ראה שזה לא מוביל לשום מקום, אמר 'אני לוקח', ייצב את המטוס, והראה לטייס את קו החוף. הטייס ענה 'או.קי., אני לוקח' ושוב הפך את המטוס. רון לקח שוב את השליטה, הביא את הפאנטום לנחיתה, הראה לטייס את המסלול, ואמר לו לנחות. ברגע שקיבל לידיו את השליטה, הפך הטייס את המטוס. רון הבין שהעניין מתחיל להיות מסוכן, להתהפך ככה עם המטוס בגובה כל כך נמוך. אז הוא לקח בחזרה את ההגאים, הוריד גלגלים, התייצב בפיינל, ואמר לטייס 'אני יודע שאתה מרגיש שהמטוס הפוך, אבל על ההפוך הזה תנחת'. במשך הנחיתה הוא המשיך להחזיק לו את הסטיק חזק חזק, כדי שהמטוס לא יתהפך. מבחינת הטייס, הוא ביצע נחיתה הפוכה, כאילו שהוא נוחת על הגב. אלמלא רון, הם היו מתרסקים".
רון ארד נשבה באוקטובר 1986. יותר מ-11 שנים כבר חלפו מאז. "לצ'וקו, כמו שקראנו לו בטייסת, היה אופי מאוד יציב וחזק. הוא לא היה מרחף. לכן, אני חושב שאם הוא עוד חי אי שם, הוא יחזור שפוי. את יכולה לראות את זה מהרישום לזכות. היום, נווט לא היה מתנהג ככה. לכן מאוד אהבתי, גם שכבר הייתי אל"מ, לשבת עם הנווטים הצעירים בטייסת, ולדבר על הטיסה, ועל חלוקת התפקידים בין הטייס והנווט. חשוב שגם הנווטים הצעירים של היום יידעו לנהוג כמו רון. אני חושב שהם מאוד אהבו לשמוע את הקשקושים שלי, למרות שהם נשמעו להם כמו סיפורים מהמערב הפרוע".
לעובדיה יש עוד המון סיפורים מעניינים, אבל הם לא בדיוק מהסוג שאפשר לספר עליהם. במשך שנים עסק בתחומים סודיים ביותר, ואפשר בהחלט להעניק לו את התואר "שושואיסט". "היה לי שירות מאוד מעניין. ללא ספק", הוא מסכם. "חלק מהעניין היה שיצא לי לעבוד עם הרבה מאוד אנשים. אחד מהם היה יצחק רבין ז"ל. עבדתי עם רבין לא מעט, והערכתי אותו מאוד, מכל הבחינות".
אתה מדבר על ענייני פוליטיקה עם הרב עובדיה?
"לא. אני משתדל לא לדבר איתו על פוליטיקה ודת". איך זה מסתדר לך, שני הצדדים האלה במשפחה שלך? "אבא שלי היה אדם דתי, ועשה תפנית. אבל קיים במשפחה גם הצד האחר, החרדי. זאת המשפחה שלי ואני גאה בה. אבא שלי אגב, נמצא ביחסים מאוד טובים וקרובים עם הרב עובדיה. הרב דווקא מעריך מאוד את תפיסת העולם שלו, למרות שבמפה הפוליטית הם לא בדיוק באותו המקום, ואבא שלי נמצא ימינה יותר. אבל בשנים האחרונות הם משתדלים לא לדבר פוליטיקה".
כשעובדיה פרש מהצבא, הוא החליט לעזוב הכול, לקחת חופש ולטייל קצת בעולם. הפעם, לא עם מטוס צילום, בגובה של כמה עשרות אלפי רגל - כמו שהיה רגיל, אלא טיול כמעט "תרמילאי", שארך שלושה חודשים. קודם טייל באוסטרליה, לאחר-מכן בניו-זילנד ומשם טס לאיי קוק. "אני מאוד אוהב לטייל בעולם. בעיקר באיים טרופיים ומקומות חמים. האיים האלה באמצע האוקיינוס, במקום שאין כלום חוץ מעצי קוקוס ושניים וחצי אנשים, מאוד מושכים אותי. הכל מתנהל שם בכזאת שלווה, שכמותה אי אפשר למצוא בארץ".
_____________________________________
|
|